כשעמדתי בכניסה לחדר המעופש, אוחזת בידי את הסדינים שהבאתי מהבית, התחלתי להבין שאין מה לעשות - את הלילה הזה אני עומדת לבלות בבית זונות. למזלי, עוד לפני שיצאנו לדרך מנדי אמרה לי להביא סדינים, על כל מקרה שלא יהיה. מה שהיא לא ציינה זה ש"כל מקרה" אומר מיטות מטונפות מאלפי תאי זרע שלא הגשימו את ייעודם - להפוך לנהג משאית מיוזע כמו זה שפלט אותם.
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי ללובי של המבנה העלוב הזה היה המוני דקלים, סלעים, אננסים, תפוחים ותוכים בצבעים זועקים ומפלסטיק משובח. כל אלה שימשו רקע מזעזע לזונות מזעזעות עוד יותר, שדווקא קיבלו אותי ואת מנדי בחיבוקים אימהיים. משום מה הביקור שלנו בגן העדן המזויף שלהן שימח אותן. הן אלה ששלחו אותי לחדר הזה בקומה העליונה, זאת שאין בה פעילות הלילה. אם את שומעת צעקות, הן אמרו, אל תיבהלי. זה בכלל מבית הכלא שצמוד למלון שלנו.
החדר שנשלחתי להעביר בו את הלילה היה אפרורי וריק. את הקירות שלו כיסו טפטים מזדקנים, ועל אחד מהם היתה שעונה כורסה משרדית. במרכז החלל עמדה מיטה זוגית רעועה מכוסה בכיסוי בלוי, ולצידה אווז פורצלן תוצרת טייוואן שהביט בי בעיניים מוכות זוועה. שמחתי שהוא לא יכול לפתוח את המקור ולספר לי מה ראה פה ובאיזה פעלולים השתתף. פוי.
התהלכתי בחדר על קצות האצבעות, מקפידה לא לגעת בכלום, ונעלתי את הדלת טוב טוב. מנדי, אגב, התייחסה אל כל העסק בשוויון נפש. מיטה זאת מיטה, היא פסקה, גם אם היא בבית זונות. כנראה שככה זה כשאת חברה בכנופיית "מלאכי הגיהנום".
כן, מלאכי הגיהנום. ההלז איינג'לס. המקועקעים על האופנועים. אלה שהפכו עם הזמן ממועדון רוכבים לקהילה עולמית של אופנוענים שלרוב מתפרנסת מעסקים מפוקפקים. ויש מצב שאם נכתוב כאן את שמם באנגלית - שהוא אגב סימן רשום עולמי - בלי רשות, הם יבואו לשבור לנו את האצבעות ואולי אפילו יגישו תביעה על הפרת זכויות יוצרים. נשמע מופרך? ובכן, כבר היו דברים מעולם.
אז בשביל למנוע אי נעימויות, לא תמצאו כאן את הסיפור המלא עם כל הפרטים. מבחינתכן, הסיפור הזה קרה איפשהו, מתישהו, והאנשים בו בכלל פיקטיביים. רק שהם ממש לא. הם קיימים והם מכירים אותי וכנראה שיום אחד עוד נתראה שוב, אבל את הסיפור הזה צריך להתחיל מההתחלה.
לב המאפליה
הסיפור שלי עם ההלז איינג'לז התחיל בראשית האביב, בעיר אירופית שבה עברתי לגור רק כמה ימים קודם לכן. זה היה יום ראשון לפנות ערב, הכל היה אפור וזר, ואני פסעתי לבדי ברחובות שהשלג התחיל להיעלם מהם כמו החסכונות המעטים שצברתי. באחת הסמטאות הקטנות חלפתי על פני חנות בשיפוצים. פריטי ריהוט ישנים היו זרוקים בחוץ בין השלוליות, וביניהם כיסא עם ריפוד מנומר שנראה כאילו יתאים בול לחדרון הערום שלי.
בצעד מהוסס נכנסתי לחנות הזעירה, שהיתה דחוסה באנשים משפצים על סולמות. את מרכז החלל תפס בריון משובץ בקעקועים שרקד לקצב מוזיקת טראנס שהתנגנה בעוצמה. כששאלתי במבוכה אם אפשר לקחת את הכיסא המנומר, הוא השיב "תיקחי, אבל בתמורה תבואי לעזור לנו פה". בלי לחשוב פעמיים הינהנתי בחיוב. וככה, בלי יותר מדי עניינים, התקבלתי לג'וב המכובד של מוכרת בבוטיק לאביזרי רוק שגבל בסטודיו לקעקועים - מקום המפגש של ההלז איינג'לס.
למעשה, לא מיד הבנתי לאן נקלעתי. לא היה לי קשה להבחין שקהל הלקוחות של הסטודיו מורכב מהרי אדם מקועקעים שהגיעו על הארלי דייווידסון נוהמים, נעולים במגפי קרוקודיל שפיציות, כשצל בלונדיני תלוי על מסת שרירי הכתף שלהם. נכון גם ששמתי לב שעל מעילי העור והווסטים שלבשו התנוסס טלאי עם גולגולת מכונפת שסביבה היה רקום במובלט "מלאכי הגיהנום". ונכון שהנחתי שמדובר בבריונים אלימים ששמם יצא לשמצה בכל העולם, אבל האמת היא שלא העליתי על דעתי שאני נמצאת בלב ליבו של גוב האריות המקומי.
את העובדה המדאיגה הזאת גיליתי בשיחת טלפון עם מקעקע ישראלי שעבד פעם בשביל ההלז איינג'לס איפשהו באירופה. על פי כל הסימנים שפירטתי באוזניו הוא ידע לספר לי שהמקום אכן נמצא בחסות "הארגון". הוא גם ידע להגיד שכמו בכל קבוצה, יש ביניהם אנשים אלימים ומסוכנים ויש נשמות טובות, אבל כדאי מאוד לשמור על ערנות ולכבד אותם ואת הקודים שלהם.
"קודים?", שאלתי.
"כן, קודים", השיב. "הכי חשוב זה לא להישאר חייבת להם כלום. עין תחת עין, שן תחת שן. תחזירי להם מיד על כל טובה שהם עושים לך. דברים שלא תוכלי לגמול להם עליהם, תסרבי לקבל".
בחלחלה נזכרתי בספלי הקפה, ובפוך ובאופניים ובדיסקים שהעניקו לי ג'יימס, מנהל הבוטיק, ומנדי, בת זוגו היפה. אז דבר ראשון שעשיתי למחרת היה לקנות להם עוגת אגוזים יוקרתית וסבון לשירותים של הסטודיו, ואחר הצהריים התנדבתי להבריק לג'יימס את ההארלי הכסוף שלו, "סתם, כי משעמם לי". ג'יימס קיבל את הג'סטות האלה בדממה ובהינד ראש. עכשיו, אחרי ששילמתי את חובי, יכולתי לקפל את עצמי ולברוח. אבל נשארתי. למה? נו, בגלל אותה סקרנות שהרגה את החתול.
רוטוויילר השמירה של הדמוקרטיה
עם ג'יימס הסתדרתי מצוין כבר מהדקה הראשונה. הוא אהב אותי מיד, ועוד יותר אהב את הסיפור של החיילת הישראלית שהנהיגה גדוד טנקים עם סכין בין השיניים. כן, תפסתן אותי בשקר, אבל מה יכולתי לספר לו? על הצ'ולנט בקריה? חוץ מזה, ג'יימס נמצא גבוה בהיררכיה של המלאכים, מה שאומר שמה שעושה לו טוב יעשה לי טוב, או לפחות ישמור לי טוב על התחת.
אגב היררכיה, זאת של המכונפים מהשאול היא עניין רציני ביותר. יש "נשיאי מדינות" ומתחתיהם מעין פרלמנט כמו זה שג'יימס חבר בו - קבוצת עילית של מלאכים שקיבלו את הבכירות הודות לוותק, לנאמנות או לאומץ. הם אלה שמנהלים את האופרציה ששולטת בכל העסקים שבחסות הארגון, ומקבלים את ההחלטות. ג'יימס היה מופקד על כל סצנת הרוק המקומית שכללה חנויות אביזרים, קעקועים, ברים, מועדונים ואפילו אמנים.
מתחת לפרלמנט יש מערך שלם של זוטרים שמורכב מבעלי עסקים ומאנשי מקצוע שעומדים לרשות "הארגון", החל באינסטלטורים וכלה ברואי חשבון ובעורכי דין. כל השאר הם חברי מועדון פשוטים שחיים את חייהם אבל כפופים לקודים הפנימיים, לבושים ב"מדים", משתתפים באירועים, זמינים לצורכי הארגון בכל עת וללא תנאי, וכמובן מחזיקים בבעלותם הארלי דייווידסון. כי אחרי ולפני הכל - מלאכי הגיהנום זה מועדון אופנועים.
המוטו ששלט היה: Party Harder - Ride Harder
הסיפור של המלאכים כמועדון אופנועים מתגלגל אחורה עד קליפורניה של שנת 1948. את השם קיבלו מטייס מפציצי קרב אמריקאי במלחמת העולם השנייה, שהיה מיודד עם ראשוני האופנוענים המייסדים. המוטו ששלט היה: Party Harder - Ride Harder, והדרך ממנו לאירועים אלימים ושטופי אלכוהול היתה קצרה מאוד.
בגלל המוניטין המפוקפק של מלאכי הגיהנום, ניתנה הוראה לסוכני הארלי שלא ימכרו אופנועים לחברי המועדון (ההוראה תקפה עד היום). על רקע החרם הזה נאלצו ראשוני המלאכים להשיג את האופנועים שלהם מעודפי הצבא האמריקאי, ובהמשך רכשו אופנועים מיד שנייה. כיום, כשאפשר לבנות הארלי שלם רק ממוצרי אפטר-מרקט, הם בונים לעצמם מפלצות ניקל שנקראות "צ'ופרים".
אבל הסיפור של המלאכים חצה כבר מזמן את הקטע של האופנועים, וכיום יש להם רשת סניפים שפרוסה בכל רחבי העולם המערבי. כתיירת זרה ובודדה יכולתי להבין את היתרונות המיוחדים שהשייכות הזאת מעניקה לך: אם את מההלז איינג'לס, תוכלי למצוא גב ומחסה ותחושת שייכות כמעט בכל מקום בעולם. ולמעשה, במציאות שבה אדם לאדם הוא זאב, זה היה רק טבעי שקבוצת אנדרדוגים יבינו שיחד יש להם יותר כוח.
אז נכון שמדובר באנשים קשוחים, מעשנים בשרשרת, עם פה מטונף, שמתעקשים להפליץ בציבור. אבל כשמבודדים אותם לפרטים מגלים אנשים די רגילים, גם אם החזות שלהם היא לא בדיוק שגרתית. בסופו של דבר הם אנשים עובדים, שמחזיקים רכב ובית ומפרנסים משפחה - למרות שחייבים להודות שחלק מהם, בעיקר בכירי הארגון, מוצאים את הפרנסה שלהם בעסקים בלתי חוקיים בעליל - שאני באופן אישי נזהרתי מאוד לא לשמוע מה הם.
במדינות רבות באירופה ההלז נחשבים לקבוצות טרור של ממש - כאלה שהשלטון מנסה להוציא את הסמלים שלהם מחוץ לחוק ומשתדל למחוק את מקומות המפגש שלהם מעל פני האדמה. אבל המלאכים לא פראיירים, ויש להם סיסמת מאבק: Support Your Local Big Red Machine, ומרצ'נדייז שמניב רווחים שמשמשים למאבקים משפטיים נגד השלטונות. "כל עוד יש מקום לנשמות חופשיות בחברה, לא הידרדרנו לפשיזם", הם אומרים. "אנחנו לעולם לא פוגעים באזרחים. להפך, יש הרבה ילדי רחוב שיצאו מהסמים בזכותנו. הממשלות הן שרוצחות את האזרחים במלחמות מטומטמות בשם אלוהי הכסף".
מבחינה תדמיתית, ההלז מאוד רוצים להצטייר כילדים גדולים ולא מזיקים שעושים שטויות על אופנועים ושומרים על הדמוקרטיה. מצד שני, הם מבהירים היטב שממש לא מומלץ להתעסק איתם. מי שרוצה להיות חלק מהם, שיחכה בשקט שיזמינו אותו. ברגע שאידיאולוגיה הופכת לאופנה היא מתה, אמר פעם מישהו, ומלאכי הגיהנום יודעים את זה.
פריקס אנד צ'יקס
כמה חודשים אחרי שנכנסתי לשגרת העבודה הודיעו לי ג'יימס ומנדי שנוסעים לתערוכת קעקועים בעיר אחרת, 600 קילומטר משם. את מוכרת מנצחת, הם קבעו, ודרשו שאצטרף. כל ההוצאות עליהם, ויש שם חברים טובים שאפשר לגור אצלם. ובמילים אחרות, זוכרות את בית הזונות מהתחלה? אוקיי. אלה החברים הטובים.
בתערוכה דאג ג'יימס להציג אותי כאחת משלהם, ישראלית ואשת שיווק אביזרי הרוקנרול הטובה על הפלנטה. אביזרי רוקנרול, אגב, הם כל דבר עם הדפס של להבות, קוביות, גולגלות או סתם שטויות ממתכת ומעור שאפשר ללבוש. באותה תערוכה נחשפתי לפריק שואו הכי קיצוני שיש לסצנה להציע: המוני אדם שרועים על הדוכנים ומפקירים את הגוף המדמם שלהם למחט הרוטטת. על במות קטנות מסביב העלו מופעי ביזאר, למשל "לאקי דיימונד ריץ'", אדם לבן שעורו נראה שחור מרוב קעקועים; או "קרייזי ווייט שון", שהיה מרים משקולות מהביצים ואוכל את החרא של עצמו.
אחורי הקלעים של האירוע היו לא פחות מופרעים. גם שם נתקלתי בטיפוסים מהשוליים של השוליים, ביניהם ריצ'י הסקוטי שקיעקע לעצמו את הפנים ככה שהילדים שלו שמפוזרים בכל העולם תמיד ידעו לזהות אותו. או טובי הפולינזי, שעדיין השתמש בטכניקת קעקוע מסורתית של מחט מחוברת למקל.
מנדי, הבוסית שלי, התרוצצה רוב הזמן עם ליסה, מקעקעת יפהפייה ואם מסורה לשילה, בת 14 קצת פחות מסורה וקצת יותר מקועקעת ומופרעת. מנדי וליסה חשפו אותי למעמד האישה בארגון. למרות ההנחה שנשות המלאכים הן לא יותר מקולב מחומצן, הופתעתי לגלות שהנשים כאן נושאות תפקיד מאוד חשוב: הן מייצגות את הצד החוקי של העסק. כיוון שרוב הגברים נמצאים בתחום האפור של החוק, הנשים הן הבעלים הרשומים של העסקים הלבנים. מה שלא מונע את זה שהמילה האחרונה היא תמיד של הגברים.
יותר מזה, אישה לא יכולה להצטרף למועדון האופנועים בזכות עצמה. ההשתייכות להלז איינג'לז היא פרי זוגיות עם חבר בארגון. וברגע שנכנסת אליו, אין דרך החוצה, גם לא אם הוא מכה אותך עד לבית החולים. ליסה למשל הצטרפה בעקבות איזה מניאק שמירר לה את החיים וניפנף אותה. עכשיו היא כבר הציגה בפני את בן הזוג החדש שלה, שהושיט לי בחיוך זרוע בגודל של מנוף, שעליה היה מקועקע פורטרט של צ'רלי צ'פלין. אה, רגע, צ'פלין? אופס, היטלר, ולידו קעקוע של האס.אס והנשר הנאצי המכוער.
בערב, כשישבנו בפיצה האט ובלסנו פיצה הוואי ושתינו קולה (המלאכים לא שותים אלכוהול בפומבי, עניין של שליטה), ג'יימס סיפר לי שמר היטלר כבר לא גזען. כאילו היה, אבל חזר בתשובה ואין לי מה לדאוג, יש לי חסות. ההלז, הוא אמר, בכלל לא גזענים. להפך, המקור שלהם הוא באמריקה הליברלית ויש להם חברים גם במדינות לא לבנות.
באחד מימי התערוכה השתרר פתאום שקט מצמרר בחלל המרכזי. מישהו לחש "הבאנדידוס הגיעו", וחבורת אופנוענים ענקיים ומקועקעים שעל המעיל שלהם היה סומבררו מקסיקני פסעה פנימה. הבאנדידוס הם חבורה יריבה שבשנות ה-90 ניהלה עם המלאכים מלחמת שליטה עקובת דם, יריות, חטיפות, רימונים, מטעני נפץ וטילים. באותו יום כל המתח הזה התבטא רק במבטי שנאה שהוחלפו משני צידי האולם בדממה מאיימת. כשהכל נרגע חזרנו אל השגרה המרנינה שמייצרים אנשים נטולי גינונים ונימוסים, שמתמחים בפלוצים מרעימים ובהומור שחור משחור, ולא בוחלים בדאחקות ובהסתלבטויות.
בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ
כשחזרנו הביתה מהתערוכה התקשרתי שוב לחבר הישראלי שלי להחליף חוויות. "תצאי משם", הוא פסק. "הלכת רחוק מדי. ברגע שהם יראו בך חלק מהם לעולם לא תצאי". הוא אמר שאני חייבת להבהיר להם איפה עובר הגבול בינינו בשביל לשמור על החופש שלי, והוא צדק. יכולתי להרגיש איך לאט לאט הם שואבים אותי פנימה, מושכים אותי אל המעגל הסגור שלהם עם תחושת חמימות ושייכות שיש לה גב בלתי שביר. זה היה מפתה, אבל החלטתי שהגיע הזמן לחזור לארץ לפני שאהפוך לחלק רשמי מהארגון.
את האות המוחלט לזה שבאמת כדאי שאתחפף קיבלתי מסיפור שקרה בדיוק באותה תקופה, כשאחד המקעקעים בסטודיו רצה לעזוב. ג'יימס נטרף. הוא צרח עליו, קרא לו בוגד ואמר שלעזוב זה לא אופציה. כשהוא מקופל מבועת בפינה אמר אותו בחור שמנדי נתנה לו את המילה שלה שהוא יהיה חופשי ללכת מתי שירצה. ג'יימס השתתק מיד. ככה זה, לפי הקודים של המלאכים הבטחות צריך לקיים, גם אם הם ניתנו על ידי אישה.
כשהבחור יצא מהסטודיו בפעם האחרונה, ג'יימס תפס אותו ואמר לו שאין מה לעשות ועכשיו הוא חייב לשבור לו את האצבעות. אחרי סדרה קורעת לב של תחנונים ודמעות ג'יימס נעתר ושחרר את הבחור לדרכו, לא אחרי שאיים עליו שלא יעז להיתפס אצל המתחרים.
אז, ברגעים המתוחים ההם, נחשף מלוא הקונפליקט. ג'יימס חיבב את הבחור וידע שניתנה לו הבטחה, אבל הוא היה מחויב לשמור על הכבוד של השבט שלו. "תזכרי שהם קודם כל מלאכי גיהנום", אמר לי החבר מהארץ, "ורק אחר כך הם החברים שלך". ההרגשה הזאת ליוותה אותי מאז בכל שנייה. ידעתי שאם אעשה את הטעות הכי קטנה, שתתפרש כבגידה או כזלזול, הם יפגעו בי.
מאחר שדאגתי תמיד לשמור על מרחק ולא להתערב בעניינים פנימיים, עניין העזיבה שלי התקבל בטוב. "תשמרי על עצמך. יש שם כזה כאוס וכל יום מתפוצצים ברחוב", אמר לי ג'יימס לפני שהלכתי.
"הכל בידי הגורל", השבתי לו. "וגם כאן יכולה לדרוס אותך רכבת".
"את הרכבת את לפחות רואה כשהיא מגיעה", הוא אמר, ונפרד ממני בחיוך.
כמה חודשים אחר כך, כשכבר הייתי בארץ, הגיעה הרכבת שלו בדמות קבצן שיכור, וג'יימס לא ראה אותה באה. הוא רכב הביתה על ההארלי הכסוף שלו, והשיכור קפץ לו לכביש. ג'יימס סטה ברגע האחרון כדי לא לפגוע בו ונכנס חזיתית ברכב אחר. הוא לא במצב טוב עכשיו. אבל אין לי ספק שעם קצת עזרה מהחברים הוא עוד יחזור לעצמו. ככה זה, השטן אולי לא יודע לשמור על המלאכים שלו, אבל הם יודעים לשמור על עצמם לא רע בכלל.
