געגועיי ל"קחי אותי שרון"
"48 שעות" לוקחת בקלות את תואר הדבר הכי וולגרי על המסך וגורמת לאריאנה מלמד להתגעגע לימי התום של שרון איילון. טלוויזיה טובה היא גילתה ב"גברים בשחור", אבל רק בגלל המרואיין - קובי אריאלי
"48 שעות": בקרוב סקס לעיני המצלמות?
לא קל לזכות בתואר "הדבר הכי אידיוטי, וולגרי, עילג ומביש שמתרוצץ על המסך". בטלוויזיה שממציאה בכל עונה מכנה משותף נמוך יותר לתכניה, ודאי יש כמה מתחרים ראויים, אבל "48 שעות" לוקחת בגדול. למקרה שלא ראיתם, זה הולך ככה: בחור ושתי בחורות, או להיפך, מסוגרים בלופט מרוהט כבורדל נושן במשך 48 שעות, בלי קשר לעולם – היינו, בלי טלוויזיה וסלולרי, למקרה שלא ברור לכם ממה מורכב העולם. אחרי סדרה של שאלות מביכות, שימוש יתר ב"כנות" ו"רגישות" ו"האני האמיתי שלך", מישהו מתנפה ומישהו נשאר. בתווך תתוודעו לגיפופים מבויימים, התפשטויות-למחצה ושוס אדיר: יש מיטה לשלושה! בסוף מישהו ייצא מזה עם דייט, או יום בספא, או כלום. זהו.
ההישג המדהים ביותר של "48 שעות", חוץ מעלגותם של מנחיה (דורית בר אור ועידו רוזנבלום, שגם הם מיותרים לגמרי) הוא הגעגועים שהיא מעוררת לדברים כמו "קחי אותי שרון". פעם, בימי התום הלא-רחוקים של הערוץ השני, מכרו לכם פנטזיה מצועפת ומושקעת על אודות אהבה ואינטימיות. עכשיו, כשהתבגרתם מעט, נדמה שאפשר להסיר את הצעיפים ולמכור את הדבר האמיתי – אנשים משעממים שכמהים לחשיפה, לא חשוב מאיזה סוג ועד כמה היא נלעגת, בוטה, חסרת שחר ולא משרתת שום צורך אמיתי – מלבד הצורך של יוצריה, לדשדש עוד קצת בביצה של וולגריות.
וולגריות היא בעיה אמיתית בערוצים מסחריים. כשלא עוצרים בעדה, יש לה נטייה אימתנית לחלחל מן השוליים אל מרכז הפריים טיים. ייתכן שלא שמתם לב לכך שכבר אי אפשר לצפות ביאיר לפיד בלי להיתקל בכל תוכנית בשפע של התייחסויות בוטות למין: מה שנחשב מותר בלייט נייט הופך להיות לגיטימי ב"משחק מכור" ולגמרי בסדר גמור בליבה של המהוגנות, וזה קורה מהר מאוד ובלי טרוניה מיוחדת מצידם של צופים שכבר רגילים לא להתלונן. בערוצי ברודקאסט בארצות הברית התכנים הללו פשוט לא היו עוברים אפילו את מחסום הצנזורה הפנימית של העורכים והמפיקים. אצלנו כמעט הכל הולך, ואם כבר הולך – צפו לעוד התפתחויות בדרך למטה. עוד מספר עונות, והתכנים המילוליים יהפכו לייצוגים ויזואליים בוטים יותר, גסים יותר, נמוכים יותר. אם טמבל מחומצן אחד שכיכב אמש כמושא תשוקתן המשוערת של שתי מטומטמות מתוודה על כך שחברתו בגדה בו עם חברה שלה, בעונות הבאות אולי יהיה מקום לשחזורה המדוקדק של הבגידה, כמו לקלוזאפים על אחוריהן של חובבות החשיפה. למה לא, בעצם? ולמה לא ללכת משם לסקס מלא לעיני המצלמות, בשם קדושת הריאליטי? ולמה רק בזוג אם אפשר בשלישיה? ולמה רק מאוחר בלילה, אם אפשר להקדים מעט? "48 שעות" זוכה בתואר "הדבר הכי וולגרי, אידיוטי וכו' שמתרוצץ על המסך" רק בעונה הזאת. עוד נתגעגע גם לתום היחסי הזה.
קובי אריאלי: דוס וטוב לו?
כבר אימצתם דוס מחמד? מהרו פן תאחרו. החרדי החדש והנאור, המצחיק והתקשורתי, המצליח והלא-מאיים נגרר בתיווכה של תקשורת מגלגלת-עיניים-לשמיים אל לב תעשיית הבידור, והוא נושא עליו גם את חטוטרת הסטיגמות (קנאי, חשוך, פנאט, נבדל, דבק בעבר עבש ומדבר עברית משונה) וגם את הצורך להפריך אותה בעצמו כל פעם ולהיות נאור, סבלני, מעודכן, מצחיק ובקי בסלנג.
כשהחרדי החדש מתראיין, על כורחו הוא הופך לשגריר של עולמו, ושוב ושוב, בריטואל משונה שהציבוריות היהודית החילונית כנראה זקוקה לו, הוא נקרא להסביר שבעצם גם חרדים הם בני אדם כמוני וכמוך, ולמרות שהם מצייתים לחוקים שונים מאלה של כלל הציבור, הנה, עובדה. אפשר לחיות כיהודי שומר מצוות אפילו במחיצת לשונה המצליפה של עינב גלילי. הנה, עובדה: קובי אריאלי עושה זאת.
כיוון שכך, הלכו אליו הגברים בשחור, רונאל פישר ומיקי רוזנטל, וביקשו את ליטרת הבשר שהוא אנוס לספק – ולזכותו של קובי אריאלי צריך לומר, שהוא פרץ את המלכודת הצפויה, הערים יפה על מראייניו שהגיעו אליו עם תסריט סטראוטיפי כתוב, והיה למרואיין הראשון של הגברים שגם סירב להסתדר יפה בתבנית הקטנה והסטראוטיפית שהכינו לו, וגם הצליח להגיח מבעד לשאלות הצפויות כפרסונה שלמה, כאדם בוגר שיודע היטב כיצד יש לחיות עם קונפליקטים גדולים.
בשום מקום לא כתוב שאסור להופיע ב"משחק מכור", אמר אריאלי והצליח לשטות במראיינים שלו: גם אם לא כתוב, מבחינת העולם החרדי מדובר בתועבה מוחלטת במקרה הרע, בישיבה במושב ליצים במקרה הסלחני וב"ככה לא מתנהגים" בכל מקרה אחר. לא כל מה שאסור נזקק לאיסור כתוב ומפורש ומגובה בפוסקים, כשמדובר בעולם החרדי או בכל חברה סגורה אחרת: הקודים ברורים לכל, גם לאריאלי, רק לא לגמרי נהירים למי שמתבונן בהם במחוץ. לפיכך, היתממות ערמומית אחת בראשית הדברים חילצה אותו כמעט לגמרי מן הצורך להתוודות על חטא גדול. מקורו של הצורך הוא בתשוקה של חילונים לגלות את נקודות התרופה של חרדי, כי הרי לא ייתכן שהוא חי בעולם מושלם ושטוב לו שם. בטח יש לו שלד בארון. או חטא עצום. הבה נחשוף אותו!
אריאלי בחר להתעלם מן החטא ולהעביר את השיחה לתבניות אחרות, מוכרות לבני אדם באשר הם בני אדם. הוא נתבע לספר מדוע לא נהייה "רב בישיבה", מושא-שאיפה שמראייניו הדביקו לו, ובמקום לקונן על פגימותו (בעיני המראיינים) סיפר בפשטות שכבר בילדותו הבין כי לא יצטיין, כי לא יהיה החזון-איש של דורו. מכאן ואילך, בהקפדה מחושבת, גלגל את סיפורו החוצה מן החצר הסגורה אל המגרש האוניברסלי: הקונפליקט עם ההורים, החיים הלא נוחים בחריגות מסויימת, המשברים האישיים שכלל אינם קשורים לרצונו לתפקד בשני עולמות. אט אט נשל ממנו המעטה המוכתב, ומה שנשאר היה טוב באמת: איש אינטליגנטי, נעים, מצחיק, קצת ביישן וקצת חצוף, לא מתחנף, לא מתרפס ומתעקש שלא לרצות את הגברים בשחור בנסיונותיהם לתייג אותו. בניגוד לכוונתם המוצהרת, ל"גברים בשחור" יצאו כמה רגעים יפים של חסד אנושי פשוט בראיון הזה. כדרכם, הגזימו בחיטוט-העצמי המבויים שלהם. פתאום, אחרי שמקשיבים לאריאלי, באמת לא חשוב אם פישר חווה פעם תשוקת-התחרדות קשה או עד כמה רוזנטל משתוקק לחבר חרדי. פתאום, אחרי שמקשיבים לאריאלי, נחשף אדם שלא צריך עוד לפעול או לדבר בשחור-לבן, או על פי תסריט ידוע מראש. אם כל זה היה כרוך במאבק עם המראיינים, לא נדע: לשונו ושפת גופו של אריאלי שידרו בעיקר נינוחות שמקורה בהתבוננות עצמית מפוכחת. כשמנצחים סטראוטיפים, פתאום מתגלה טלוויזיה טובה: הפעם זה קרה רק בגלל המרואיין.
