רביעי 18 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ערב בנות
    תרבות • 12.05.2006
    בסדר יורדת
    נילי לנדסמן מצוינת, פלאם סייקס מרעננת, צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני קצת מטרחנת - ואנחנו לא יכולות לכתוב כאן מה איריס מיטלמן עושה
    רז יובן

    גיבורת נילי

     

    מירה, אוטוטו בת 40 ולא נראית יום יותר. היא יפה, יש לה ילד חמוד, גרוש חתיך, ג'וב מגניב של סטייליסטית, חבר פסיכיאטר שמקמבן אותה עם ריטלין, אחות שמסדרת אותה עם כסף וטעם משובח בבגדים. מה עוד נחוץ לה? נו באמת, אהבה. שנה וחצי היא מבלה בשוק, צופה מהצד באקס שגילה את עצמו מחדש עם דוגמנית, נותנת בקטנה בילדון בן 20 פלוס ומחכה שמישהו יגאל אותה מהצחיחות. ואז, כמו ברומנים הרומנטיים שלנו, זה בא - עם כרס, תלתלים, ואני לא יודעת בוודאות אבל הייתי מנחשת שגם שערות על הגב. כי ככה זה עם אהבת אמת, היא אף פעם לא נראית כמו בפוסטר.

     

    אז מה יש לנו בעצם ב"הרומן הרומנטי שלי"? גיבורה רווקה עירונית משופשפת, שתקועה בשלב הפרה-בורגני - היא כבר לא יוצאת לדפוק את הראש עם החבר ההומו, אבל עדיין לא מצאה את עצמה בבית צמוד קרקע באזור נאות השבים. אין לה קריירה מפוארת וגם לא משפחה לתפארת, ובעצם הצ'אנס היחיד שלה להינצל מהחיים הנמרחים שלה זה למצוא אהבה. והופה.

     

    נכון, אין ספק שמדובר בלהיט הבנות של העת הנוכחית: שנון, עדכני, סוחף, קולח, עם סוף פשוט נהדר שהלוואי עלי ועל כל החברות שלי. אבל לצד כל אלה מנשבת בין השורות איזו נימה מדכאת, שהופכת אותו מעוד צ'יק-ליט אחד מאלף ליצירה מובחנת, אינטליגנטית ומלאה.

     

    הבדידות האורבנית מוגשת פה בצורה מפוכחת, עם כל הגוונים האפורים שלה. אין כאן עולם נוצץ של אפשרויות בלתי מוגבלות שכל מה שאת צריכה זה רק להאמין בעצמך וזה יקרה. החלל של מירה מצומצם ומחניק, האופק שלה קרוב מאוד, והיא לא יכולה להתחבא מהשדים. זה לא העידן של הרווקה הלוהטת שמקפצת מהדירה המדהימה שלה לג'וב המהמם שלה ומשם לגבר ההורס שלה; זה מה שנשאר אחרי שהטרנד חלף, החגיגה נגמרת, ומישהו צריך לטאטא את הקונפטי ולהוריד את הזבל.

     

    "הרומן הרומנטי שלי", נילי לנדסמן, חרגול.

     

    חברתי זהובת הנרתיק

     

    לפעמים נראה לי שבשביל לחצות את החיים הבינוניים האלה בשלום צריך להצמיח עור של פיל, משהו מחוספס כזה שישמור עלינו מפני הקנאה הלא מרוסנת בכלבות עשירות שהגורל זימן להן ממון וטכניקות משוכללות לחגוג עליו - כמו למשל הגיבורות של "בלונדיניות ברגדורף".

     

    פלאם סייקס כותבת את החלום המתוק של נסיכות פארק אווניו, כמו שהוא מגולם בחייה של כתבת אופנה במגזין ניו יורקי משגשג, שהצליחה להשתחל לאצולת הכסף הזאת. ובחצר המלוכה יש חוק אחד: לא משנה איזה אסון נחת עלייך, העיקר שזה לא יעשה לך קמטים - במצח, בבלונד, או בשמלה של זאק פוזן. וגם הגיבורה שלנו, שמשרבבת מדי פעם מילים בצרפתית, כי זה טרה-שיק ומועדת על עקבי ג'ימי צ'ו בסדרה של צירופי מקרים מפדחים, מקפידה על הליכות וגינונים כמו כל הבנות: היא שותה בליני אפרסקים במקום לאכול, הולכת לפילינג במקום לפסיכולוג, קונה פריטי מעצבים במקום בגדים ומחפשת ארוס במקום אהבה. וכשבא לה להתאבד כי החיים לא קלים, היא בולעת קופסת אדוויל שלמה ומחכה לגאולה.

     

    כן, זאת המציאות כמו שאף פעם לא נראה אותה. אוטופיה עם עולם ערכים אלטרנטיבי שמבוסס על מוסר-שופינג והתמסרות מוחלטת לתחזוק הגוף מינוס הנפש. אז אפשר לחפש אירוניה בציפורניים שלופות, ולבוז למי שמטפחות את הפריזורה באותה חריצות שבה אנחנו מטפחות את הכישרון הייחודי שלנו, זה שכאילו הופך אותנו לטובות יותר. אבל האמת היא שסייקס לא פה בשביל זה. היא פה בשביל לחגוג עם השחיתות, להתפלש בהדוניזם, להתאהב בנהנתנות ובחומרנות ובריקנות - ולעשות את זה בצורה אינטליגנטית, מודעת ומאוד מצחיקה. והאמת, זה נעים להתפשט מכל המגננות ולקפוץ בביקיני מקולקציית קיץ 2007 של ולנטינו לבריכה החמימה של הפנטזיה.

     

    "בלונדיניות ברגדורף", פלאם סייקס, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת

     

    מקצ'יקן טיקה

     

    באופן אישי, קשה להגיד שאני משתגעת על רומנים שמשלבים בתוך העלילה העדכנית שלהם הזיות רוחניות קדמוניות, שמעניקות לאירועים מין פרשנות מטאפיזית כזאת. אבל היי, זה סגנון אהוב, ולא מעט אימהות שאני מכירה בגוף ראשון מוצאות בו קסם, וזאת סיבה מספיק טובה להתנסות ב"מלכת החלומות" של ההודית צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני, מחברת הלהיט "אדונית התבלינים".

     

    הדיל כאן הוא כזה: ארוחת קומבינה שכוללת את הסיפור העדכני של ראקהי, בת מהגרים הודית, אמנית גרושה, אמא ואישה כושלת; את הסיפור של אמא שלה, שמתמחה בביאור חלומותיהם של זרים וקצת מתחרטת על היום שבו החליטה לנדוד מהודו לאמריקה בשם האהבה; וכל מיני מעשיות כאלה על נחשים ולהבות שאם נדע לפענח אותן הן בטח יבשרו לנו משהו חשוב. וכל זה, אגב, בלי שום קשר ליונג.

     

    דיוואקרוני מרכיבה שושלת נשית שכוללת את האמא, הבת והנכדה - שלוש נפשות סוערות שכל אחת מהן ניחנה בכישרון ייחודי מופלא משלה, ובמידה לא מבוטלת של אגואיזם וילדותיות. רגע, סליחה: הנכדה, שהיא כולה בבית ספר יסודי, בעצם דווקא די בוגרת ומתחשבת. ככה זה, היפוך תפקידים קלאסי. בכל מקרה, ההתנגשויות בין הנשים מציפות אל פני השטח שאלות של זהות נשית, הורית וחברתית, דילמות של מהגרים, חיפוש אחר היסטוריה פרטית וקולקטיבית וחוויות של היקשרות והיפרדות. בקיצור, בינוניות מיינסטרימית פופולרית שמצליחה להכיל הכל - כולל בלגנים עם האקס - ולא להגיד כלום. מי שאוהבת את הפסטה שלה עם קצת רוטב קארי, תיהנה. מי שמחפשת את הדבר האמיתי, כדאי לה לבדוק במקום אחר.

     

    "מלכת החלומות", צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני, מאנגלית: צילה אלעזר, מחברות לספרות.

     

    דיק-ליט

     

    שימו לב, בנות: לפניכן רומן שמנמן שיסב הרבה נחת למי שמחפשת אישור לזה שהטירופים שלה הם דווקא לא כאלה נוראים. רק שימו לב, בנות: זה כל מה שהוא יסב.

     

    גיבורת "פקח את עיניי", מליה - שזה מין קיצור מיוחד כזה לעמליה - מגלה שיוסי בעלה נותן מהצד, ולא רק זה, אלא שכשהיא מעמתת אותו עם האמת האפלה, החצוף עוד מעז לבקש ממנה שתבין. כן, אחרי 22 שנות נישואים שבהן הוא היה עסוק בלרצות אותה והיא היתה עסוקה בלעשות מה שבא לה, עכשיו גם הוא רוצה לבלות קצת. לא, הוא לא רוצה להתגרש או לעזוב את הבית או להתחמק מאחריות. הוא רק רוצה לקבל מעט יחס אוהב ממזרחית קומפקטית שחושבת שגם עם הכרס והשערות על הפופיק הוא דווקא די שווה.

     

    רק מה, מליה ממש לא מוכנה לנסות להבין. היא אוהבת את יוסי של פעם שבהה בה מהמדף כמו צעצוע זנוח. ובגלל שהיא מורכבת בערך כמו כלת בת מצווה, היא מחליטה לעשות הכל בשביל להשאיר אותו כבול אליה - בלי לעצור רגע ולחשוב מה בעצם המוטיבציות שלה, ואם זאת בכלל אהבה או סתם סאדו-מאזו. אז בשביל שיוסי יישאר קרוב היא מפתחת הרגלים מיניים חולניים, ומוצצת לו ומזיינת אותו מבוקר ועד ליל. ומלווה את ההילולה הרומאית הזאת ברגשות אשם ורחמים עצמיים וחוסר תפקוד והתעלמות מהילדים, ורק שיגיד שהוא אוהב אותי.

     

    בהתחלה זה עוד קצת מרשים לקרוא על אחת שמשתעבדת בגופה ובנפשה למאמץ המלחמתי להשבת הבעל, אבל אחר כך זה פשוט דוחה. ולא בגלל שלא נעים לראות כמה נמוך אפשר לרדת, אלא משום שלא נעים לראות איך מושגים כמו אהבה ורומנטיקה מעוותים בחוסר חן בשמה של מערכת יחסים תלותית, כפייתית ונצלנית. ברור, אף אחת לא מושלמת, ותמיד נחמד למצוא פרטנריות שיחלקו איתך אובססיות. רק ש"פקח את עיניי" הוא בסך הכל ניסיון לא מתוחכם להציג מנגנונים ילדותיים לא מפותחים כהירואיים, ולא החברה המבינה החדשה שלך.

     

    "פקח את עיניי", איריס מיטלמן, ספרית מעריב.