האמן והרקדן

תערוכה / תסכוליזם

אחת התערוכות הראויות שטרם הספיקות לראות היא "דיוקן עצמי כאיש משפחה", של גיא בן נר. זה אמנם לא אסון, אבל בזמן שאת מעלעלת באלבום המשפחתי הטריוויאלי שלך, שלחי את מאזינייך לדפדף באלבום המשפחתי הלא קונבנציונאלי של בן נר ומשפחתו, דף אחר דף - או במקרה הזה וידאו ארט אחר וידאו ארט.

בן נר, אמרי בידענות, הוא אחד האמנים הישראלים המצליחים כיום, ולא בכדי. זה עשור הוא בודק ביסודיות את מקומו כסובייקט בתוך תא משפחתי - תא שבו הוא נאלץ / מסכים / מתענה / מתענג כאובייקט בשם "בעל" ו"אבא".

אמרת "סובייקט" ו"אובייקט"? כן, ומבלי להתנצל על הצרפתית שלך. חומרי הגלם של בן נר הם מלאנז' עשיר של הגות עכשווית, קולנוע, ספרות ותולדות האמנות. בחורה כמוך, שקוראת את פרויד ולאקאן עם הקפה של הבוקר, לא תתבלבל כאן כלל. אגב, גם פחות גאונות יוכלו ליהנות מהווידאו ארט של בן נר, שעבודותיו מצליחות להיות נגישות ומתוחכמות בעת ובעונה אחת.

תסכול הוא מילת המפתח ב"דיוקן עצמי כאיש משפחה". וזהו תסכול מפרה. כפי שהבחינו אבות הפסיכואנליזה, תסכול מדרבן את התינוק חסר השפה להרחיב את גבולותיו ולהעשיר את אופני הפעולה שלו. הסרט האילם עובד על עיקרון דומה: כדי לפצות על האילמות, משתמשים גיבורי הסרט בתכסיסים חלופיים. בן נר פועל בתפר שבין הפסיכואנליזה לסרט האילם.

בחורה חכמה כמוך מתפעלת מעבודותיו של בן נר. עם זאת, היא גם רואה כיצד לעיתים הוא נופל לבאר שממנה הוא שותה. בן נר משתעשע ומלהטט עם השפה - קרי "התרבות" - אך מגביל את עצמו למרחב הזה ואינו חורג למקומות של טרום שפה. את, במקומו, לא היית בונה עץ מחלקי רהיטים של "איקאה", אלא מחלקי עצמותיו של לאקאן.

מילות מפתח: אובייקט, סובייקט, פרויד, פסיכואנליזה, מלאנז' אה-טרואה.

"דיוקן עצמי כאיש משפחה", גיא בן נר, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, לפרטים: 03-5106111

הצגה / שמנדוביזם

לפני כשנתיים נגררת עם ידיד לסרט "צורה לאהבה" של המחזאי והבמאי האמריקאי ניל לאביוט. את, שמעדיפה את פסבינדר והרצוג, חשבת שהעולם של לאביוט גובל בתת-משקל. ידידך חשב אחרת ויוצא עד היום עם בנות 22.

העולם של לאביוט, הסבירי, הוא עולם של סיפורי מוסר מהמאה ה-21. יש בהם אופרטוניזם, פחדנות, קונפורמיזם ואכזריות. נשמע גיהנום? לא אצל לאביוט. אצלו הכל מעל פני השטח. אולי זאת החלטה סגנונית מודעת, אמרי, אבל אולי הוא פשוט לא מוכשר דיו להיכנס לגיהנום ולחזור לדווח.

אבל הנה, הפתיעי, ארבע נפשות חיפשו מחבר, מצאו את לאביוט ועשו לו בית ספר בהצגה "שמנה" שכתב. טום (מיכה סלקטר המעולה) הוא מצליחן שמתאהב בהלן (עירית קפלן המצוינת). אבל הלן היא ספרנית אנדר-אצ'יברית, וגרוע מכך - שמנה. טום לא מצליח להתמודד עם הלעג של חבריו לעבודה (תמר קינן ויפתח קליין היפים והאמיצים), שרואים בחיבור הזה זיווג שאינו כדרך הטבע.

לאביוט, החמיאי, מיטיב לתאר את הניכור של טום וחבריו שנמצאים במאבק תמידי להתאים את עצמם לחוקי השוק בתהליך שמרחיק אותם מגופם, כאילו היה כלי שיש לפקח עליו ולא חלק אינהרנטי ממי שהם. דווקא הלן, השמנה, מרגישה השלמה מסוימת עם גופה, מה שגורם להם לפחד ממנה ולשנוא אותה.

כמו הרבה גברים שאת מכירה, הנהני בעצב, טום לא יכול לחוש בנוח עם הלן בגלל שהוא לא יכול להרגיש בנוח עם עצמו. הוא לא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, ואת התשובות הוא מחפש בחוץ, כי בפנים יושב גמד משותק מאימה שלא מסוגל לתפקד. במצב כזה, פלא שלאביוט גורם להלן להתעקש על טום; היא אולי שמנה, אבל לו אין משקל בכלל.

את כל הסמטוחה המטרידה הזאת שורקים השחקנים שלנו בטבעיות מוחלטת. התפקידים נגישים להם והם מתנועעים בהם בביטחון מלא. לא פלא שהביקורות אהבו, ואפילו את אהבת.

מילות מפתח: סיפורי מוסר, אופרטוניזם, קונפורמיות, דאבל צ'יז-בורגר אנד פרייז.

"שמנה", מאת ניל לאביוט, תיאטרון הקאמרי, לפרטים: 03-6060960

מחול / חתרניזם

כמו נעמי קליין בשעתה, גם את מתנגדת בלהט לתאגידים. התנגדות לתאגידים, כך את מאמינה, הופכת אותך לבת עשרים ומשהו, ומבדילה בינך לבין זוללי מקדונלדס וצופי ערוץ 2.

אבל יש תאגיד אחד שאת פשוט לא יכולה לסרב לו. טוב, לא תאגיד. תאגידצ'יק. שמו להקת בת שבע, ולביל גייטס שלו קוראים אוהד נהרין. בת שבע, הסבירי, אינה רק ממוצרי התרבות הישראליים המצליחים ביותר בחו"ל; בת שבע מתעלת את רוח התאגידיות לתוך המופע שלה באופן שהולך ומשתכלל מפעם לפעם, ומחסיר פעימה גם בלב אנטי-תאגידי כשלך.

"טלופאזה", המופע האחרון של הלהקה, הוא לא סתם מופע מחול, אלא איחוד של כישרונות מבריקים בתחומים שונים. זה מתחיל בנהרין וברקדניו, שיצרו יחד את הכוריאוגרפיה המורכבת; ממשיך עם אוהד פישוף, שתרם את הפסקול הנהדר; ונגמר ברקפת לוי, שלעיצוב התלבושות שלה יש אמירה כה ייחודית, עד שהוא הופך למופע בפני עצמו. עם שלל כזה, "טלופאזה" היה עלול לגמור כמו סרט הוליוודי מנופח תקציב, אך האמירה בו חתרנית מכדי שייפול בפח של זהב.

במופע, ספרי, משתתפים כמעט 40 רקדנים. יש בו מעברים חדים מסולואים או מדואטים אינטימיים למחול המוני נוסח "שירת המקהלה". בתוך מסת הרקדנים הזאת מצליחים להתבלט אחדים: רייצ'ל אוסבורן, ששקלת להציע לה נישואים, טליה לנדא בהופעה שברירית ומופנמת, מאמי שימאזאקי ביכולת נדירה, והזוג יושיפומי אינאו וקריסטין יורט אינאו בדואט חושפני וחושני. מצלמות וידאו מתעדות את הרקדנים מזוויות שונות לאורך כל המופע, והתוצאה מוקרנת לקהל ממסכי ענק על הבמה. הצילום הופך את הרקדנים לפרטים בתוך קרקס מרהיב.

למה לא תראי את בת שבע ב"נולד לרקוד"? כי מחול הוא לא רק פירואט יפה במבחן הקבלה של ג'וליארד. כי מחול יכול להתחיל מהאגודל, או מהאף, או מהסרעפת. כי זה לא מחפש להיות יפה ולא מפחד להיות מכוער. הדבר האמיתי, אמרי למאזינייך, מחכה לכם ברגע שתכבו את המסך.

מילות מפתח: תאגיד, כוריאוגרפיה, חתרנות, פירואט, מאמי מאמי מאמי מאמי מאמי מאמי די.

"טלופאזה", מאת אוהד נהרין ובשיתוף רקדני להקת בת שבע, במהלך השנה ברחבי הארץ, לפרטים: 03-5160231

אופרה / אוריינטליזם

כשאת ממליצה על "חליל הקסם" של מוצרט נקטי את שני הצעדים הבאים: את שונאייך שלחי לראות את "חליל הקסם" בגירסה משנת 75' של אינגמר ברגמן. הסרט של ברגמן היה אולי חדשני לזמנו, אבל מי כמוך יודעת שכשנולדת - בערך באותו זמן - גם את היית חדשנית לזמנך.

את אוהבייך שלחי להפקת "חליל הקסם" שתעלה בקרוב באופרה הישראלית. למה? קודם כל, מוצרט. שנית, משום שלבימוי ולעיצוב ההפקה הזאת גויס ויליאם קנטריג', אמן דרום אפריקני בינלאומי נפלא, שמנסה זה שנים להתמודד עם עברה האפל של מדינתו. לדעתך, יהיה מעניין לראות איך תשפיע הרוח הקנטריג'ית המלנכולית, הפוליטית והקשה על האופרה ההרמונית והמצחיקה לעיתים של מוצרט.

אחרי שסגרת חשבונות עם כל העולם ספרי מעט על העלילה: "חליל הקסם" הועלתה לראשונה בווינה ב-1791, והיא מתרחשת במרחב אוריינטלי כלשהו, אולי במצרים העתיקה. הנסיך טמינו ניצל ממוות בידי מלכת הלילה, וזו מבקשת ממנו בתמורה להציל את בתה פמינה מידי הקוסם זרסטרו. טמינו, שמתאהב בפמינה שנייה וחצי אחרי שהביט בצילום שלה, מסכים. הוא יוצא למסע יחד עם פפגנו, סוג של סנשו פנשה אוסטרי, עד לסוף שבו כולם מבסוטים. טוב, כמעט כולם. באמצע האופרה מתרחש מהפך תמוה בין טובים לרעים, והשורה התחתונה היא שהכושי והאישה עשו את שלהם והם יכולים ללכת.

לא נורא, סכמי. בחורה כמוך לא תתפתה ליפול למלכודות השוביניזם של גדולי מלחיני העולם, ותמשיך להתענג על מוצרט - על היצירות, על השוקולדים, ועל העובדה המבורכת שמאז "אמדיאוס" אף אחד לא יודע לאן נעלם טום הולסה.

מילות מפתח: אינגמר ברגמן, מוצרט, מלנכוליה, הרמוני, פילפל אל מצרי

כיתוב: "חליל הקסם", וולפגנג אמדאוס מוצרט, המשכן לאמנויות הבמה, מה-25 במאי ועד ה-6 ביוני, לפרטים: 03-6927777