עזה הפקר, שדרות הפקר - והם בשלהם
אולמרט ופרץ נושאים באחריות לאוזלת היד הכפולה של מדיניות הביטחון. והשמאל שותק
הנסיגה מעזה הולכת ומסבכת אותנו. הפלסטינים לא משחקים לפי אף אחד מהתרחישים שהעלו תומכי ההתנתקות: הם ממשיכים לירות קסאמים ולא מפסיקים גם תחת אש הארטילריה וספינות התותחים של צה"ל. הם בחרו בממשלת חמאס ולא בממשל פתח. הם פרצו את הגבול עם מצרים ובהדרגה משתלטים עליו. הפלסטינים אף לא הפכו את ההתנחלויות הנטושות לכפרי נופש לתיירים ישראליים, כפי שקיוו כמה חולמים הזויים, אלא למיני-בסיסים לטרור. ולא רק שחמאס עצמו אינו מתמתן, אלא שהפתח, בהדרגה, מתקרב אליו בעמדותיו הפוליטיות. יש הקצנה רעיונית ברורה ומוחשית לאורכה ולרוחבה של דעת הקהל הפלסטינית.
הטרור העזתי גורר אחריו תגובות מאסיביות ונוקשות של צה"ל, הפועל על-פי הוראותיהם של ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ. זה זמן רב לא זכורה שרשרת כה אינטנסיבית של חיסולים, הפגזות, הפצצות - וגם תאונות ופגיעות אקראית ו"סביבתית" באזרחים חפים מכל פשע. תמונות ההרג מחוף עזה מעוררות חלחלה אצל כל אדם הגון והן ישמשו, ללא ספק, נשק תעמולתי אדיר נגד ישראל.
וכאן אי-אפשר להימנע מפוליטיקה פנימית. הבה נניח - רק נניח - שראש הממשלה היה כעת אריאל שרון, וכשר הביטחון היה מכהן לא עמיר פרץ אלא שאול מופז. אלו קיתונות של זעם ונהרות של כעס היה שופך השמאל הישראלי (גם המתון) על ראשם של שרון ומופז! חברי וחברות הכנסת ממפלגת העבודה היו מאשימים את שרון שהוא פועל במכוון לסכל כל דו-שיח בין ישראל לאבו-מאזן, בין אבו-מאזן לחמאס. פרשנים צבאיים ומדיניים היו מייחסים למופז תיאוריות שלמות של קונספירציה ומחשידים אותו שהוא שופך בזדון שמן על מדורת הטרור. מעצבי ומעצבות דעת הקהל היו יוצאים חוצץ נגד הזלזול בחיי הפלסטינים שמפגינה מערכת הביטחון תחת שרון ומופז. ולא מן הנמנע שהיינו רואים מפגיני שמאל ליד בתיהם של השניים. לאולמרט ולפרץ זה כמובן לא קורה ולא יקרה.
נכון, אולמרט ופרץ לא הרבה זמן בתפקידיהם הרמים. ובכל זאת, הם - ראש הממשלה ושר הביטחון - נושאים באחריות מיניסטריאלית לאוזלת היד הכפולה של מדיניות הביטחון הישראלית. מצד אחד, על אף כל ההבטחות, לא שותק ירי הקסאמים, כך שחיי הישראלים בעוטף עזה הם הפקר. מצד שני, לא שוכללה הפעילות המסכלת של צה"ל, כך שחיי הפלסטינים בתוך עזה הם הפקר.
המחיר האנושי והמדיני של מדיניות ההפגזות כה כבד, שכבר עדיף ליישם את עצתו של ראש השב"כ לשעבר והשר לביטחון פנים בהווה, אבי דיכטר, ולבצע פעולה צבאית קרקעית בצפון רצועת עזה, באזורי שיגור הקסאם. אבל לממשלת קדימה-עבודה לא נעים להודות במציאות האכזרית והבלתי-צפויה שנוצרה אחרי הנסיגה או ה"התנתקות". הם דבקים בצורת עיוורת בשיטות הקודמות של המלחמה בטרור, שהיו יעילות מול מפקדות החמאס ומול המחבלים עם מטענים, אך הן בלתי-יעילות ואף מזיקות מול הקסאמים והרקטות שיבואו אחריהם.
אין כמובן שוויון ערך מוסרי בין פגיעה בלתי-מתכוננת באזרחים לבין שילוח רקטה המכוונת לפגוע באזרחים, כפי שאין שוויון מוסרי בין תאונה לפשע. אבל העולם לא תמיד עושה הבחנה כזו; העולם הערבי לא עושה אותה כמעט אף פעם. וישנו העניין הכמותי: מעבר למספר מסוים של נפגעים אזרחיים, מיטשטשת ההבחנה בין "מכוון" ל"אקראי". אבא הרוג הוא אבא הרוג הוא אבא הרוג. תחת אולמרט ופרץ פועל הצבא בעזה בתערובת של מאסיביות ונוקשות, חוסר תוחלת וחוסר הצלחה. משהו כאן חייב להשתנות.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: האמריקנים והבורסה, רומן מוזר
זה לא עובד: ההתנקשות בבית להיא
צילום: איי פי
מומלצים
