ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אימג' בנק
    עלמה בסרטים
    תרבות • 06.07.2006
    איך כבשנו את הוליווד ולא שינינו בה שום דבר
    החדשות הטובות הן שנשים השתלטו על כמה מהעמדות הבכירות ביותר בתעשיית הסרטים האמריקנית. החדשות הרעות הן שבחיים לא הייתן מנחשות את זה לפי מה שהן שולחות למסכים
    יאיר רוה

    ברוכות הבאות להוליווד, ארץ הפרדוקסים הבלתי נגמרים. מי היה מאמין שדווקא המקום הזה - עם היחס המחפצן לגוף האישה, הסקסיזם הגאה והאפליה הבוטה על בסיס מראה חיצוני וגיל - יהפוך למודל לחיקוי עבור נשים באמריקה. כן, דווקא הוליווד, מכל המקומות בעולם, הפכה לא רק לתעשייה שוויונית אלא גם לכזאת שבה אחוז הנשים בעמדות ניהוליות בכירות גבוה יותר מבכל מגזר אחר באמריקה.

     

    לא מאמינות? אז תנו לי להציג בפניכן כמה נתונים. לפני כשנה פורסם ב"ניו יורק טיימס" שבארבעה מכל שישה אולפנים מכהנת אישה בתפקיד בכיר. בידיעה נטען שהוליווד כבר אינה עולם של גברים, ושאת המודל השוויוני שמתפתח שם צריך ללמוד וליישם ברחבי המדינה. עם הנשים שהכתיבו את המהלך הזה אפשר למנות את נינה ג'ייקובסון, שעומדת בראש חטיבת הסרטים של דיסני; שרי לנסינג, עד לפני חצי שנה הנשיאה של פרמאונט; סטייסי סניידר, שעברה מתפקיד נשיאת אולפני יוניברסל לדרימוורקס; ואיימי פסקל, יו"ר אולפני סוני.

     

    רק לשם השוואה, ברשימת החברות שמופיעות ב"פורצ'ן 500" יש פחות מאחוז אחד של נשים בתפקיד מנכ"ל ומעלה. כן, ב-100 החברות הציבוריות הגדולות באמריקה אין אפילו מנכ"לית אחת. גם במשרדי עורכי דין יש רק 13 אחוז שותפות בכירות, למרות שכבר יותר מ-20 שנה, יותר ממחצית מבוגרי בתי הספר למשפטים הם נשים.

     

    את המהפכה הנשית הובילה שרי לנסינג, היום בת 62, שלפני שלושה עשורים היתה האישה הראשונה שמונתה לתפקיד בכיר בהוליווד. נכון, היו עוד נשים באולפנים בתפקידי הפקה ופיתוח, אבל לנסינג - שמונתה לאחראית ההפקות בפוקס - קיבלה את הסמכות לאשר תסריטים ותקציבים, להוציא פרויקטים להפקה ולבחור במאים. היא גם היתה האישה הראשונה שקיבלה לידיה את ניהולו של אולפן שלם, קודם בפוקס ואחר כך בפרמאונט.

     

    המינוי של לנסינג שחרר בהוליווד איזה שסתום, ויותר נשים קיבלו תפקידים בכירים. ה"הוליווד ריפורטר" זיהה את המגמה והתחיל לדרג מדי שנה את הנשים החזקות בשואו-ביז; בשנים הראשונות לקיום המצעד עמדה לנסינג בראש, ומאז פרישתה עומדת בראשות המצעד אן סוויני, נשיאת רשת איי.בי.סי. ובעניין הזה כדאי לשים למכנה משותף בין השתיים: לנסינג התחילה את הקריירה שלה בסיקסטיז כדוגמנית ושחקנית. כשקיבלה את התפקיד בפוקס, ה"ניו יורק טיימס" חגג עם הכותרת "דוגמנית לשעבר הפכה למנהלת אולפן". סוויני, מצידה, התחילה את דרכה כקריינית חדשות בתוכנית הבוקר של הרשת. שתי הנשים האלה, שהגיעו לתפקידי מפתח, עשו את זה אחרי שהוכיחו שהן טאלנט פוטוגני - והיו"רים שמינו אותן הם כולם גברים. יכול להיות שיש קשר?

     

    האג'נדה הפמיניסטית של ספיידרמן

     

    מבחינה מעמדית, מה שקורה עם נשים מנהלות בהוליווד הוא הישג. אבל טרם נעשה המחקר שיבדוק מה ההישג הזה באמת אומר. למעט העובדה שנותצה ההגמוניה הגברית בחדרי הישיבות ובאולפנים, שהיקף ההטרדות המיניות פחת ושהנשים הציבו סטנדרטים אחרים של ניהול ויחסי אנוש, האם יש הבדל משמעותי נוסף בין הימים שבהם שלטו הגברים בהוליווד לבין ההווה? הבדל תוכני? ערכי?

     

    הסרטים ההוליוודיים בשנים האחרונות אמנם השתנו במידה, ואפשר למצוא יותר סרטי נעורים שממוענים לבנות (כמו "שישי הפוך" ו"לא רק בלונדינית"), אבל האם זה בזכות הנשים באולפנים או בגלל שינוי בהרגלי הצפייה ובכוחות השוק? אחרי הכל, איך יכול להיות שעם כל הנשים בהוליווד, בכל זאת קיבלנו בשנה שעברה את "מר וגברת סמית"? עם כל החן הדבילי והסקס-אפיל הזולג שלו, זה סרט שבבסיסו ממחיש את הממרה הנושנה "בלכתך אל האישה הבא את השוט". במילים אחרות, מדובר בסרט שגורם לאלימות במשפחה להיראות כמו פור-פליי סקסי. זאת אומרת, סרט הוליוודי טיפוסי. אז איך קרה שהוא הגיע מאולפני סוני, שבראשם עומדת אישה? אנסח את זה בצורה יותר פרובוקטיבית: הייתכן שדווקא הנשים הן האויבות הגדולות ביותר של הנשים?

     


    אז מה יש בנשים שהופך אותן למנהלות אולפנים מבוקשות, אבל מונע מהן לביים את הסרטים שהן עצמן פיתחו וטיפחו? (צילום: אימג' בנק)

     

    קחו למשל את הגברת לנסינג. בעת כהונתה בפוקס ואחר כך בפרמאונט היא יזמה, אישרה וקידמה את "חיזור גורלי", "הצעה מגונה" ו"טומב ריידר". אלה סרטים ריאקציונריים, שפונים לקהל גברי משולהב ומחזקים שלושה מהסטריאוטיפים הנשיים ההרסניים ביותר: האישה כיצור תלותי ופסיכוטי, האישה כזונה והאישה כפטיש. שלא לדבר על זה שאת הסרטים האלה ביימו במאי פרסומות בריטיים - אדריאן ליין וסיימון ווסט - שבסרטיהם, אלה או הקודמים, הציגו גישה ליברלית מדי לאונס. בראיון ל"הארץ" לפני כשנה אמרה לנסינג שהיא המומה מכך שהסרטים האלה נתפסו כאנטי-נשיים; בעיניה הם עוסקים בנשים חזקות, שלא מוכנות לקבל בולשיט מאף אחד ומחליטות לבד מה נהיה איתן. ואם את זה אומרת אישה, מה יגיד גבר?

     

    ועכשיו, כשלנסינג פרשה, האם הסרטים המופקים נשיים יותר? פמיניסטיים יותר? תלוי את מי שואלים. סטייסי סניידר, למשל, שעברה כאמור מיוניברסל לדרימוורקס, נרתעת מלתת תווית נשית לעבודתה. כמו אחרות היא נחושה להוכיח שהיא יכולה לשחק את המשחק כמו כל אחד אחר, וזה כולל שיקולי דעת תוכניים שאינם מונעים משיקולי ג'נדר.

     

    לעומת סניידר יש נשים כמו איימי פסקל מאולפני סוני, ששמחות להצביע על המהפכה הנשית בהוליווד - סרטים קטנים ועדינים יותר, ודמויות אקשן גבריות שמציגות קונפליקטים רגשיים מורכבים. פסקל גאה להציג את דמותו של טובי מגווייר, שגילם את "ספיידרמן", כמי שמהווה מבחינתה את הדמות שמייצגת את כהונתה בראש אולפני סוני. מגווייר, לטענתה, הוא דמות שונה לחלוטין מהדמויות המאצ'ואיסטיות של העשור הקודם, ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטלון.

     

    גם נינה ג'ייקובסון בדיסני, אם לשתי בנות, טוענת שסרטים כמו "ילדות רעות" ו"גבר מי שמטפלת" נולדו בגלל הקרבה שלה לאימהות ולהתבגרות נשית. אבל האם הפיכתן של בנות צעירות לכוח כלכלי המחוזר במרץ היא באמת תוצאה של ריבוי נשים בתפקידי מפתח שיצרו קהל יעד חדש, או שזאת פשוט מגמה כלכלית-תרבותית שקרתה ממילא?

     

    באופן כללי אפשר להגיד שקשה לקנות את הטיעונים של פסקל וג'ייקובסון. גם אם יש סרטים עם תוכן פרו-נשי מתקדם יותר, זה עדיין חלק מתמהיל שכולל בתוכו בעיקר מרכיבי טסטוסטרון. הרי אותה איימי פסקל שכל כך מתגאה ב"ספיידרמן" הפיצה את "XXX" של וין דיזל, שהוא הכל חוץ מפמיניסטי. למעשה, את הסרטים הרגישים והמודעים יותר מפיקים דווקא בלי עזרת נשים. ככה הפיק וורנר, אולפן גברי למהדרין, את סדרת המטריקס ואת "ונדטה". גם את "הר ברוקבק" עשו בלי נשים: סטייסי סניידר אמנם רשמה את הצ'ק מטעם יוניברסל, אבל זה קרה הרבה אחרי שקודמה בתפקיד - גבר - בחר, הרים, והגיש לה את הסרט גמור ומושלם.

     

    לא יעזור. לא משנה מה מינו של האדם בראש הפירמידה, הוליווד פועלת מתוך הנחת עבודה שקהל היעד העיקרי, הנאמן והבזבזן ביותר של התעשייה הוא עדיין בנים בני 13. ואף מנהלת אולפן, כנראה, לא תעז לפגוע בקהל החרמן וחובב ההרס הזה כדי ליצור טקסטים קולנועיים חתרניים.

     

    אתן לא תביימו לי

     

    נכון, בהוליווד של היום לנשים עם משפחה קל יותר לעבוד מבעבר. היא הפכה מעיר שעיקר הפעילות שלה בלילה - בברים עם משקאות, חליפות ודוגמניות, לעיר של פגישות מוקדמות בבוקר, מיני-ואנים וסגירת אורות בשעה סבירה, שמאפשרת עוד זמן איכות בבית עם הילדים.

     

    פולה וגנר, שותפתו של טום קרוז בחברת ההפקה קרוז-וגנר, סיפרה ל"הוליווד ריפורטר" שבשנות ה-80, כשהיא התחילה לעבוד בהוליווד, התפיסה היתה שנשים יכולות להשיג משפחה או קריירה, אבל לא את שתיהן. כיום מנסות המפיקות הבכירות באולפנים להוכיח שאפשר ההפך, והן פה כדי לתמוך אחת בשנייה. נשים ממנות נשים לתפקידים ביצועיים כדי ליצור רשת גיבוי, שמאפשרת לאחת לצאת מוקדם הביתה בזמן שהשאר מחפות עליה. מנהלות עוברות לשבוע עבודה של שלושה ימים כדי לא להזניח את הילדים. זה נאמר בגלוי, בגאווה, וזה הצד החיובי והמרגש במהפכה הנשית.

     

    אבל זה מוביל לפרדוקס נוסף: הייתן מצפות שככל שיהיו יותר נשים בעמדות מפתח באולפנים וברשתות השידור, כך יהיו יותר נשים כבמאיות וכיוצרות. וזה לא מה שקורה. למעשה, בשעה שיותר ויותר נשים עובדות בבנייני הזכוכית והמתכת של האולפנים והרשתות, פחות ופחות נשים מועסקות בהפקות עצמן: מחקר של אוניברסיטת סן דייגו שסקר את 250 הסרטים הקופתיים ביותר בכל שנה הראה שב-2004, אחוז הנשים שעבדו בתפקידים בכירים בסרטים הוליוודיים - בימוי, תסריטאות, צילום, עריכה, הפקה - היה 16, לעומת 19 אחוז ב-2001. ב-21 אחוז מהסרטים ב-2004 לא הועסקה אפילו אישה אחת באחד התפקידים הבכירים.

     

    אז מה יש בנשים שהופך אותן למנהלות אולפנים מבוקשות, אבל מונע מהן לביים את הסרטים שהן עצמן פיתחו וטיפחו? אליזבת דיילי, דיקאנית בית הספר לקולנוע באוניברסיטת דרום קליפורניה, אמרה ל"ניו יורק טיימס" שכבר בתקופת הלימודים היא מזהה רתיעה נשית מבימוי: רק שליש מהנשים שנרשמות ללימודי קולנוע מתעניינות בכלל במסלול הבימוי, ורובן פונות מראש לתפקידי הפקה. לטענתה, הבעיה מתחילה כבר בבית ההורים, שלא מפרגנים רגשית וכלכלית לאספירציות האמנותיות של בנותיהם. בשונה מבמאים עצמאיים ממין זכר, כמו למשל האחים כהן או דארן ארונופסקי - ששנוררו כספים מההורים ומחברים כדי לממן את סרט הבכורה שלהם - הורים לבחורות לא ממהרים למסור להן את חסכונותיהם בשביל שיעשו סרט.

     

    סיבות אחרות שעשויות להרחיק נשים מבימוי נוגעות לאופי ולטמפרמנט. "כדי להיות במאי צריך להיות אכזרי, קר ומניאק בצורה שלא תיאמן", אמרה מפיקה בכירה ל"טיימס". נשים בראשות אולפנים, לעומת זאת, "משתמשות בכוחן באופן אלגנטי", העיד מפיק בכיר. ולינדה אובסט, שהפיקה את "נדודי שינה בסיאטל", הוסיפה שנשים טובות בהאצלת סמכויות אבל אוהבות פחות לקחת את כל השליטה לידיים. כשזה מגיע ליחסי אנוש, ליכולת לקבל החלטות ולשמור על קשר חם עם הכוחות הקריאטיביים - במאים, תסריטאים וכוכבים - כנראה שמנהלות עושות את זה טוב יותר.

     

    וכמובן, נותר העניין המשפחתי. למרות שהנשים שמוזכרות כאן הוכיחו שאפשר לקיים קריירה עוצמתית וגם להקים משפחה, עבור אחרות זאת עדיין דילמה. הנורמה היא שבמאית נדרשת להתמסר ליצירה שלה 24 שעות ביממה, לתקופה של כשלושה חודשים. ומי תרצה לעשות את זה כשיש לה ילדים. זה בוודאי לא מקרי שרוב הבמאיות המצליחות ביותר בעולם, למשל ננסי מאיירס ונורה אפרון, הגיעו לבימוי בשלב ב' של החיים - אחרי שהבעל והילדים התחפפו מהבית.

     

    אתכם למנהלת

     

    אז ככה נראה העידן הכי פמיניסטי בתולדות הוליווד, ואפשר להגיד שזאת טרגדיה. אני כמעט מתפתה לומר שאולי בעצם מדובר במזימה גברית, אבל זה נשמע מופרך מדי. מה יצא לאנושות מזה שהוליווד מלאה במנהלות אולפנים? זה אכן מצב חיובי, אבל האם אין כאן מהפכה ללא מהפכה? המשטר השתנה, השליט נאור, הגיוני, שקול, שיטתי, אבל הדיקטטורה נשמרה. אנחנו, הנתינים, לא יכולים לחוש בהבדל.

     

    ואולי זה מה שרצו הגברים, בעלי התאגידים: לשים את הנשים במגדלי הזכוכית, במטבחי האולפנים. נתנו להן לנהל את העסקים, לשפר את יחסי האנוש, להכניס קצת אווירה תרבותית - אבל הרחיקו אותן מהסטים, מאתרי הצילום, משולחן הכתיבה. שם הן עלולות להשפיע על התוכן, או חלילה להחדיר אידיאולוגיה.

     

    הנשים בראשות האולפנים הפכו שבויות של הרטוריקה העסקית הקיימת, והתאגידים רק מרוויחים מזה: הם נהיו ליברלים ופמיניסטים, ויש להם אליבי בכל פעם שהם גורפים כסף על חשבון ניצול גוף האישה. בכל פעם שיצא סרט סקסיסטי תקום מנהלת אולפן ותגיד, "אני המומה, הייתי בטוחה שזה סרט שמחזק נשים". ובעלי התאגידים, הגברים, יגלגלו עיניים ויגידו להגנתם, אנחנו? שוביניסטים? מה פתאום. הרי מנהלת האולפן שלנו היא אישה.