ספריית הדי.וי.די הנשית המושלמת

"יצורים שמימיים" / פיטר ג'קסון, 1994

ג'קסון אולי זכה לתהילת עולם בזכות טרילוגיית "שר הטבעות", אבל אחת מיצירותיו המרשימות ביותר יצאה כבר ב-94' ובלי יותר מדי שוויצים. שתי תיכוניסטיות (קייט וינסלט ודיאנה קנט) מרקעים סוציו-אקונומיים שונים לחלוטין, הופכות לצמד בלתי נפרד שחי על הגבול הדקיק שבין יצירתיות לפסיכוטיות. מדובר בסרט שמדרדר את הקונספט של החברות הכי טובות לתהומות אפלים, מוסיף לו אפיל לסבי ומעניק פרשנות מופרעת למילה טוטאליות.

"לא רק בלונדינית" / רוברט לוקטיק, 2001

אל (כן, כמו המגזין) היא ברבי בשר ודם. היא ורודה, היא יפה, היא חמודה. היא אפילו מסיימת את התואר הראשון שלה באופנה עם ממוצע מושלם, אבל אז החבר שלה זורק אותה כי הוא רוצה להיות סנאטור, ובשביל זה הוא צריך "ג'קי, לא מרילין". כדי לנקום את נקמת הבלונדיניות כולן היא נרשמת ומתקבלת ללימודי משפטים בהרווארד, שם היא שולטת בקמפוס וגם בבית המשפט על סטילטו, בזכות ידע מושלם באיפור ו-25 שנות קריאת "ווג".

"הכל אודות אמא" / פדרו אלמודובר, 1999

הגאון הספרדי, שאוהב נשים כמו שאף אחד לא יאהב אותנו, מאגד ביצירה אחת מקבץ דיוות גדולות מהחיים, יפות בצורה לא סבירה, ומרגשות שבא למות. באמצעותן הוא מדגים שאימהות היא לא רק עניין ביולוגי אלא מצב תודעה כלל-נשי, שרלוונטי גם לבנות שיש להן בולבולון בין הרגליים. קני טישו עם אלוורה, והתכונני לשעתיים של התייפחויות מזוקקות ומזככות.

"האיש שאהב נשים" / פרנסואה טריפו, 1977

שארל דנר לא יכול בלי זה. הוא חייב לרדוף שמלות ולאהוב נשים כאילו חייו תלוים בכך. אם תצאי איתו לסיבוב תלמדי איך הוא מקטלג, בוחן וממיין נשים, ואפילו לא תצטרכי לכעוס על טריפו, שהפך את הנושא העדין לקינה יפהפייה על בולימיה לקרסוליים דקיקים ולאהבה.

"יריד ההבלים" / מירה נאיר, 2004

עיבוד ססגוני לקלאסיקה של ויליאם מייקפיס תקרי. ריס ויתרספון מגלמת את בקי שארפ, יתומה שנונה ומבריקה שמפלסת את דרכה לצמרת החברה באנגליה הוויקטוריאנית. הבמאית נאיר מעדנת את דמותה של שארפ והופכת אותה מכלבה מניפולטיבית לשרדנית אינטליגנטית, כזאת שקל מאוד לאהוב. בכל מקרה מדובר בחגיגה צבעונית ושמחה שלא דורשת יותר מדי מחויבות, ולא מצפה שיחבקו אותה עד הבוקר.

"עוברת אורח" / אנייס ורדה, 1985

סרט שמסוגל לטלטל את בנות ה-14 ואת בנות ה-94 כאחת. סנדרין בונר הנהדרת, שהתגלתה בסרט הזה, מגלמת את נורה - בחורה פשוטה שהחליטה להשתחרר מכבלי עבודת המזכירות המייאשת ולצאת למסע בעקבות החופש המוחלט, על יתרונותיו וחסרונותיו. הסרט, שמוצג כפלאשבק, מתחיל עם גילוי גופתה של נורה בתעלה קפואה; אבל עזבי את המסר הפסימי, פשוט קחי נשימה והצטרפי למסע.

"מלאך אצל שולחני" / ג'יין קמפיון, 1990

הזדמנות לראות את הבימוי המחוספס והחי של קמפיון, רגע אחד לפני הבלוקבאסטר המיינסטרימי שלה, "הפסנתר". קמפיון מגוללת את סיפורה של הסופרת והמשוררת הניו זילנדית ז'אנט פריים, שנולדה למשפחה ענייה, אובחנה בטעות כסכיזופרנית ואושפזה בבית משוגעים מזעזע, שיעשה לך חשק לשמור על השפיות בכל מחיר. אבל לא לדאוג, הרוח מנצחת את החומרים האנטי-פסיכוטיים ופריים יוצאת לחופשי, והופכת לאחת היוצרות המפורסמות בארצה. הסוף, אגב, לא טראגי אבל עצוב לאללה.

"העולם שבפנים" / טרי זוויגוף, 2001

מסכנות איניד ורבקה, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלהן: הן חכמות מדי, מוכשרות מדי, מיוחדות מדי. בדיוק כמוך. כשנגמר התיכון הן מנסות למצוא עבודה, דירה וחיים, ונכשלות בשלושתם. אז חוץ מזה שמדובר בסרט בנות קלאסי על סף המצוין, כולל סטיב בושמי בתפקיד החתיכוס המוזריקו, שווה לראות אותו בשביל סקארלט ג'והנסן כמתבגרת שמנמנה ומגושמת, רגע לפני הפיכתה לכוסית כישרונית שחושפת עכוז על שער ה"וואניטי פייר".

"הבוגר" / מייק ניקולס, 1967

כשאצלנו היו עסוקים בכיבוש הגדה, יצא בוגר קולג' טרי בשם בן (דסטין הופמן הצעיר והכעור) לכבוש את מקומו כבוגר בחברה. את המשוכה הראשונה הוא עבר בסיועה של אן בנקרופט המדהימה, שגם אנחנו היינו מוכנות להשאיר אצלה את בתולינו - ואז מתאהב בבתה. דרך המשולש הרומנטי הזה אומר ניקולס המון דברים מרירים וציניים על הבורגנות ועל האמריקנה, ומלווה את כל זה בפסקול משובח של סיימון וגרפונקל. מה שאומר שמדובר בנכס תרבותי שחיוני לפוזה האינטלקטואלית שלך.

"מלהולנד דרייב" / דייויד לינץ', 2001

העלילה של הסרט הזה אפילו פחות בהירה מהחלום ההוא שלך, עם הארנב הגדול וליאור אשכנזי: בטי הבלונדה מגיעה להוליווד כדי להפוך לדבר החם הבא, ומשתכנת בינתיים בבית דודתה. אל הבית מועדת ריטה הברונטית שניצלה מניסיון רצח, כשהיא נטולת זיכרון או זהות. אפל כמו פילם נואר, אבל על בנות. מבולבל ומבלבל כמו "ממנטו", אבל טוב. סצנות סקס לסביות כמו בסרט צרפתי, אבל עם נעמי ווטס - האישה שיום אחד תשקול לעשות קוף ענקי.

"עירום" / מייק לי, 1993

כל עוד את מחבבת את חייך, אין לך שום סיבה לצפות ב"עירום". מצד שני, מדובר במשהו שאת חייבת לראות כשהאופציה השנייה היא כדורים. הסרט, שסימן את הקצה של הפוסט-מודרניזם, מגובה בדמויות שאומללותן, כיעורן, אכזריותן ועליבותן משתוות רק לברק הגאוני והמושחז של האמירות הסרקסטיות והביקורתיות שלו. יצירת מופת מדכדכת, שתהיה תירוץ מצוין להתמוטטות עצבים והסתגרות של חודשיים-שלושה.

"הפסיון של ז'אן דארק" / קארל תיאודור דרייר, 1928

הגירסה הקיצונית והחיה ביותר לסיפורה של הטינאייג'רית שראתה את אלוהים, סחפה את צרפת והפכה לשיפוד. רנה פלקונטי מופתית בתפקיד ז'אן המצויה בטריפ רע. דרייר מופתי בתפקיד במאי גאון בטריפ של קלוז אפים. יחד הם יוצרים את אחד הסרטים הנפלאים והאלימים ביותר בהיסטוריה - וזה בלי לירות אפילו ירייה אחת.

"ריקוד מושחת" / אמיל ארדולינו, 1987

מבחינתנו מדובר בזיכרון הארוטי הכי מוקדם שלנו. פטריק סווייזי, בימים שהוא עוד נראה גבוה, בתפקיד נער אשפתות שיודע להזיז את הישבן לכיוונים הנכונים; ג'ניפר גריי, השחקנית הכי מכוערת באייטיז, באה להציל אותו מעצמו ועל הדרך לומדת כמה צעדים תימניים. בקיצור, קומבינציה לוהטת על רקע פסקול שנשמע לרגע כמו הדבר הנכון, והשאיר אחריו את דואט הקריוקי האלמותי "דה טיים אוף מיי לייף".

"תמונות מחיי נישואים" / אינגמר ברגמן, 1973

אולי היצירה הכי מבריקה שהשוודי המכושף יצר אי פעם. ברגמן קיצץ וערך מחדש את סדרת הטלוויזיה הנושאת את אותו שם, והפך שישה פרקים מהפנטים על זוג בורגנים שוודים שמחליטים לפרק את התא המשפחתי לסרט מופתי אחד. השניים מתלבטים, משקרים, מכחישים, שונאים ואוהבים, עד לסגירת המעגל הלא ממש הוליוודית.

"מחר אנחנו עוברים" / שנטל אקרמן, 2004

טוב, הסרט הזה הוא בעצם תירוץ להזכיר את אקרמן, אחת מבמאיות הדוקומנטרי הכי חדשניות של העשורים האחרונים. "מחר אנחנו עוברים" הוא אחד הניסיונות שלה לביים סרט עלילתי, ואין מה לעשות, היא עושה את זה פחות טוב. אבל בכל זאת מדובר בסיפור חינני ומקורי על אם פסנתרנית שמתאבלת על מות בעלה; בתה, שכותבת רומנים ארוטיים זולים; וכל מי שנכנס לדירה שהן מנסות למכור אחת לכמה חודשים, במסגרת ההתנהלות החולנית שלהן.

"חופים" / גרי מרשל, 1988

רגע השיא במיתוס החברות הכי טובות. שתי נשים (בט מידלר וברברה הרשי) שביחד כבר מתקופת בית ספר עממי, מלמדות אותנו שלא משנה אם את עכברה אפורה ומופנמת וחברה שלך היא בהמה ג'ינג'ית שתופסת לך את כל המקום, מה שבאמת חשוב זה החברות. כן, אפילו יותר מגברים. וחוץ מזה, עוד לא הבנת שאפילו אם היא לא נותנת לך להשחיל מילה את בעצם הגיבורה האמיתית של הסיפור שלה?

"עיר הנשים" / פדריקו פליני, 1980

פליני הוא מאצ'ו עם טעם טוב. ככזה הוא שולח את האלטר-אגו שלו, מרצ'לו מסטרויאני, לרעות בשדות זרות ולא להאמין למראה עיניו: פמיניסטיות מוטרפות, ילדות פאנק שרוטות, כפריות חרמניות וארמון פאלי אחד, שבו מחזיק רב-זיין קזנובי באוסף תצלומי הנשים שאיתן שכב ובכפתור שאם לוחצים עליו שומעים אותן גונחות. שום דבר פה לא עובד לטובתנו. מצד שני גם מרצ'לו לא מלקק דבש.

"אמא סדרתית" / ג'ון ווטרס, 1994

קתלין טרנר, שנייה לפני שגמרה להיות יפהפייה סקסית והפכה ללביבה מזדקנת, מגלמת בחן גאוני את בוורלי סאטפין: עקרת בית משקיענית, אם ואישה אוהבת, ששולפת מצ'טה על מי שמעז לגעת לה בגורים, או לא ממיין זבל לזכוכית ולפלסטיק, או לא מחזיר את הסרט להתחלה אחרי שגמר לצפות. סאטירה מטורפת ומבריקה שעושה קציצות מדממות מערכי האמריקנה, ומעוררת געגועים כנים ליתמות.

"זיכרונות אהבה מפירנצה" / ג'יימס אייבורי, 1985

נערה אנגלייה תמה משוטטת בשדה איטלקי, בזמן שנער מאוהב רץ אליה ומדביק לה בוסה רטובה ללא אזהרה מוקדמת. אז למרות שמדובר בהטרדה מינית, בגיל 14 הסצנה הזאת המיסה אותך לגמרי, ואנחנו חותמות לך שגם היום יש מצב שהיתה עושה לך עור ברווז. וזה למרות שמאז כבר היית בפירנצה, וגילית שהדמיון היחיד בין עלילותייך לקורותיהן של שתי האנגליות מהספר של א.מ. פורסטר הוא שגם אותך דפקו עם החדר במלון.

"פאקינג אמאל" / לוקאס מודיסון, 1998

אמאל היא עיירת-חור שוודית, מה שמסביר למה הסרט זכה לכל כך הרבה אהדה בפרובינציה שלנו. בעיירונת הזאת מסתובבת מלכת כיתה אחת בשם אלין שכולם מאוהבים בה, כולל אגנס בת ה-14 שבדיוק עברה לגור שם. למסיבת מומולדת שההורים של אגנס מכריחים אותה לעשות מגיעות גם אלין ואחותה הגדולה מתוך שעמום ומיזנטרופיה, והסוד הגדול נחשף: אלין, שהיא בתולה אבל שרמוטה, קצת נמשכת לכל העניין הלסבי. ונו, אם הקירות האלה היו יכולים לדבר שוודית.

"על תבונה ורגישות" / אנג לי, 1995

מלמלות, ירושות, מצנפות משונצות וכריכי מלפפונים: בסרט הזה כבר היית וגם ראית את הסדרה בבי.בי.סי, אבל קצת ג'יין אוסטן לוורידים זה תמיד טוב. רווקות מזדקנות יתנחמו בעובדה שמריאן דאשווד הרגשנית, בגילומה של קייט וינסלט, מתחתנת עם קולונל מקשיש, בעוד שאלינור דאשווד היבשושית, שאותה משחקת אמה תומפסון, זוכה ביו גרנט. ללמדך שגם אישה חכמה כאוסטן עלולה ללכת שבי אחר משאלות ליבה.

"דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט" / ריינר ורנר פאסבינדר, 1972

בגיל 24 ביים המניאק הגרמני את יצירת המופת הזאת, על היחסים הסאדו-מזוכיסטיים בין פטרה, מעצבת האופנה הבורגנית, למאהבת הפרולטרית שלה, קארין. העליות והמורדות ביחסים של השתיים מתרחשות בחלל אחד, צפוף וקלסטרופובי, עד הפרידה המרה. פאסבינדר הגאון מוותר על סיום סטודנטיאלי ונותן לנו פינאלה אקזיסטנציאליסטית על החירות האנושית, ועל היכולות של בני אדם לשחרר ולהשתחרר זה מזה.

"אישה יפה" / גרי מרשל, 1990

ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר בסרט שבא להוכיח שגם אם את זונה ענייה שמזייפת את פרינס במקלחת, עדיין עשוי לבוא איזה גבר - אולי אפילו עם שיער - שייתן לך את אהבתו הנצחית ואת הוויזה פלטינה שלו. אגדה מושלמת, כולל רגע השיא שנשמט בטעות מסינדרלה, שבו הגיבורה עושה שופינג-יום-הדין ברודיאו דרייב.

"המזכירה" / סטיבן שיינברג, 2002

לי (מגי ג'ילנהול המהממת) משתחררת ממוסד סגור וחוזרת הביתה. נראה שהשהות שם לא הצליחה לרפא אותה מהתחביבים שלה, שכוללים מכות בטוסיק עם המברשת. למרבה המזל היא מוצאת עבודה כמזכירה אצל מיסטר גריי (ג'יימס ספיידר), שבעצמו די מחבב משחקי שליטה מיוחדים. יחסי העובדת-מעביד של השניים - שכוללים קשירה מרצון של ג'ילנהול לכיסא למשך יומיים - הופכים לסיפור אהבה מעורר קנאה, למרות עניין ההפרשות.

"אבודים בטוקיו" / סופיה קופולה, 2003

ביל מארי מגלם שחקן קולנוע שפעם היה מפורסם ועכשיו מגיע לטוקיו לצלם פרסומת. סקארלט ג'והנסן היא נשואה טרייה שמגיעה לעיר עם בעלה הצלם. סופיה קופולה היא גאון, ובזכות הסרט היפה הזה על בדידות וניכור אפשר אפילו למחול לה על תפקידה ב"הסנדק 3". שלוש סיבות לראות את הסרט הזה: ביל מארי לוגם ויסקי, ביל מארי שוחה עם זקנות, ביל מארי לוחש משהו לסקארלט ג'והנסן בסוף הסרט. מה שהוא לחש לה, אגב, זה "בואי נתנשק ונעשה לסופיה התקף לב". וכך היה.

"תלמה ולואיז" / רידלי סקוט, 1991

15 שנה אחרי שהסרט הזה יצא, אנחנו כבר יודעות שבסופו של דבר זאת לא המהפכה שהבטיחו לנו אז. מה שלא משנה את העובדה שמדובר בשני התפקידים הכי טובים שהוליווד אי פעם הציעה לשחקניות. ג'ינה דייויס וסוזן סרנדון הן חברות שמתכוונות לצאת לסופ"ש בצימר בהרים, ובמקום זה מוצאות את עצמן נמלטות בנופים של מערבונים, כשהן מבוקשות על רצח ושודים. מוסר ההשכל של הסרט טוען שדווקא כשאין יותר מה להפסיד מגיעים אל העצמי המשוחרר והאותנטי, ושאפילו אם ביומיום את אישה נחמדה, ממש לא מומלץ לדחוק אותך אל הקצה.

"ארוחת בוקר בטיפאני" / בלייק אדוארדס, 1961

כל מה שאת מפנטזת שאת - רווקה יפהפייה צנומה ונוירוטית עם מלתחת בגדי מעצבים שיושבים סוף העולם על גופך הקוקטי - אודרי הפבורן בתפקיד הולי גולייתלי היתה כבר אז. בסרט, שמבוסס על נובלה של טרומן קפוטה ומתרחש בניו יורק, גולייתלי מדגימה איך אפשר לחיות בסטייל על חשבונם של גברים עשירים, שאז עוד כונו ג'נטלמנים נדיבים. במקביל היא מנהלת, בקסם אישי מאלף, מערכת יחסים עם השכן המעמיק והעני ועם חתול העונה לשם "חתול". כשהיא עצובה, היא עולה למונית ונוסעת לטיפאני. את יכולה לעלות לקו חמש ולהשכיר את הסרט.

"סוזאן, סוזאן" / סוזאן זיידלמן, 1985

קומדיית טעויות רומנטית, פסאודו-פמיניסטית, בכיכובה של מדונה כשעוד היתה פרחה גאה ועצבנית, עם פחות שרירים והרבה יותר אמירה אופנתית. סרט שגורם לאייטיז להיראות כמו חגיגה שנערכה בחנויות יד שנייה, עם כיבוד של ג'אנק-פוד שומני שאפשר לאכול בידיים ואחר כך לנגב על הרהיטים. מזל שיש לסרט משקל אינטלקטואלי של מטאטא נוצות, שישתלב מצוין עם המוזיקה - שנכתבה ממש לספונג'ה שתצטרכי לעשות אחר כך, ולו רק בשביל לשרוף קלוריות.

"שחקי אותה כמו בקהאם" / צ'אדה גורינדר, 2002

שתי בחורות, האחת הודית סיקית מסורתית (פרמינדר נגרה) והשנייה בריטית מהממת שטוחת חזה (קיירה נייטלי), נלחמות נגד כל העולם וגם קצת זו נגד זו, במסגרת הספורט הכי גברי- מאצ'ואיסטי שיש: כדורגל. קומדיה קטנה וחיננית שעושה מצב רוח טוב, ומדגימה היטב איזה חתיך הורס ג'ונתן ריס מאיירס.

"אור" / קרן ידעיה, 2004

אור, נערה מתבגרת, בגילומה המעולה של דנה איבגי, מנסה לחלץ את אמא שלה, רונית אלקבץ, מהזנות. לשם כך היא מתמסרת לסדרה של עבודות שוליים, עד שהיא מחליטה להפוך בעצמה לזונה. יצירה מרגשת, נועזת ומורכבת שמדסקסת שאלות של נשיות ופמיניזם, בלי לפשל לרגע עם טונים דידקטיים ומסרים צדקניים.

"קלולס" / איימי הקרלינג, 1995

עיבוד ל"אמה" של ג'ין אוסטן, שזה אומר אלישיה סילברסטון בתפקיד בלונדינית עשירה בשם שר שמנסה לשדך לחברה שלה (בריטני מרפי) מישהו שבעצם תפור בדיוק עליה. עם יותר בגדים ממה שהיינו מעיזות לחלום, ועם גינונים סנוביים שרק סיפרו לנו עליהם, שר היא הבחורה שהיינו רוצות להיות. גם בגלל שחוץ מרומנטיקה קלילה היא הכניסה לחיים שלנו יותר מילים מאליעזר בן יהודה.

"אישה תחת השפעה" / ג'ון קסבטס, 1974

ג'ינה רולנדס המדהימה מגלמת את מייבל, אישה שלא מצליחה לדעת מי היא באמת מתחת למקומה בעולם כעקרת בית וכאשת משפחה. הבית של מייבל מתנקם בה על חוסר הוודאות הזאת, ושפיותה מתפוררת בתהליך מחריד לתפארת.

"פראנסיס" / גריים קליפורד, 1982

פראנסיס פאלמר היתה שחקנית הוליוודית ענקית בשנות ה-30 וה-40, שפיתחה אישיות פרובוקטיבית והתמכרות לאמפיטמינים. אבל מה שהיום היה נפתר בלכלוכים בצהובונים היה מוגזם מדי אז, ולאמה הפוריטנית והשתלטנית, שסייעה לממסד הגברי העוין לשלוח אותה לאשפוזים כפויים בבתי חולים לחולי נפש. ג'סיקה לאנג האלוהית בתפקיד מרשים, חזק ומזעזע, בסרט שיכניס לפרופורציה את יחסייך עם אמא שלך.

"גברים בצד" / הרברט רוס, 1995

כושית לסבית (וופי גולדברג), רווקה שברירית חולת איידס (מרי לואיז פרקר) ונערה מופרעת בהריון (דרו בארימור) יוצאות למסע התנקות מכל הגברים המניוקים שריסקו את חייהן. יצירה קיטשית להתפאר, שתעשה לך כזה טוב על הנשמה שאת לא מאמינה לאיזה דרגת רוחניות תוכלי להגיע, ועוד בלי שבוע של ויפאסנה.

"החתונה של החבר שלי" / פי. ג'יי. הוגאן, 1997

רווקה בת 30 (ג'וליה רוברטס) מגלה שהיא מאוהבת בחבר הכי טוב שלה (דרמוט מאלרוני), 20 שניות לפני שהוא מתחתן עם קמרון דיאז. אם הרווקה הזאת היתה חברה טובה שלנו היינו אומרות לה שתשב בשקט, כי היא עוד תתחרט על הדרמה הזאת. בגלל שאנחנו בכלל לא מכירות, היא לא טרחה להקשיב לנו ואנחנו קיבלנו את רוברטס בתפקיד חייה: פתטית בצורה כובשת, שנונה בצורה קורעת. כבונוס זכינו גם בסצנת קריוקי של דיאז שהוכיחה שיש מראות קשים יותר ממסיבת היומולדת 55 של אבא.

"נאמנות גבוהה" /  סטיבן פריירס, 2000

הנה סרט שגם בנים יסכימו לראות איתך. הנה סרט על פרידות שמראה לך שגם גברים סובלים. הנה סרט שאומר לך: כולנו אוהבים מוזיקה מחורבנת, לא רק את. הנה סרט שגורם לך ללכת לחנויות תקליטים, ולא בשביל התקליטים. הנה סרט - עזבו את הסרט, הנה ג'ון קיוזאק.

"המספריים של אדוארד" / טים ברטון, 1990

מדען זקן שוקד על פרויקט חייו: בריאת יצור אנושי. הכל כבר כמעט מוכן להפצה בחנויות, כשהמדען מת ומשאיר את היצור עם מספריים ענקיים במקום כפות ידיים. בין היצור (ג'וני דפ) לנערה צעירה (וינונה ריידר בבלונד מחריד), מתפתח סיפור אהבה חסר סיכוי. אחרי הכל, גבר שיכול לעשות לך מדורג זה סבבה, אבל בלי נעים בגב אין דיל.

"דלתות מסתובבות" / פיטר האוויט, 1998

דמייני מה היה קורה אם היית עוזבת את החרא היומרני שלך, זה שאוטוטו מסיים לכתוב רב-מכר אבל בינתיים מחזיר למקרר קרטוני חלב ריקים, ונותנת צ'אנס לחנון השנון. ובכן, ייתכן שהיית הופכת ממוכרת סנדוויצ'ים בעלת שיער קש ליח"צנית-על עם תספורת שיקית. שתי האפשרויות מוצגות במקביל בסרט, שמומלץ למי שלא שונאת את גווינת פלטרו ומעכלת אמירות פילוסופיות רק כשהן ארוזות בסרט בנות כיפי.

"ילדות רעות" / מארק ווטרס, 2004

שנייה לפני שלינדזי לוהן הפכה למכחישת-אנורקסיה משמימה, היא כיכבה בסרט הבנות השנון הזה על הילדה החדשה בשכבה. כל הרכיבים המחייבים בפנים, כולל מייק-אובר טוטאלי, הפניית עורף לחברים המוזרים והתחברות עם מלכות השכבה הסתומות, שנקראות "הפלסטיקיות". ואם זה לא מספיק אטרקטיבי, תדעי שהתסריטאית היא טינה פיי המלכה, הכותבת הראשית של סטרדיי נייט לייב, שבסרט מגלמת את המורה למתמטיקה (ובחיים את כל מה שאת מאחלת לעצמך).

"חלף עם הרוח" / ויקטור פלמינג, 1939

מיד עם תום השלב האוראלי בהתפתחותך, "חלף עם הרוח" הוא חלק חובה בעיצוב דמותך הנשית. אין כוויויאן לי להדגים בפנייך כיצד תהיי: שברירית אך עוצמתית, מפונקת אך נועזת וחמת מזג, עומדת על שלך אך רצה בדרמטיות במדרגות, או בקיצור כל מה שגברים יגדירו כמניפולציות נשיות - ואת, בחיוך קטן, תדעי שהם מתים על זה. בסופו של דבר הסרט הביא לאחת התובנות המעמיקות במאה ה-20, והיא שיש מחשבות שממש לא כדאי שיטרידו את ראשך היפה.

"הרומן שלי עם אנני" / וודי אלן, 1977

אם תמיד תהית אם יש מצב שהיית יכולה להיות אדם מאושר לו רק היית יותר טמבלית, זה הסרט בשבילך. באחת הסצנות ניגש וודי אלן בתפקיד אלווי סינגר לזוג נאה ושמח ברחוב, ושואל אותם למקור האושר שלהם; האישה עונה שהיא מאוד שטחית ושאין לה שום דבר מעניין להגיד, והגבר מתוודה שגם הוא כזה. בשביל אנני הול (דיאן קיטון) וסינגר, צמד אינטלקטואלים נוירוטים, הנוסחה הזאת לא עובדת, והאמת, זה די מדכא כשחושבים על זה.

"יומנה של בריג'ט ג'ונס" / שרון מגווייר, 2001

עזבי אותך מהעלילה, הרפי מהפרטים, הניחי לדמויות ודמייני את רנה זלווגר טוחנת המבורגרים ודונטס כדי לעלות 15 קילו בשביל להפוך לבריג'ט ג'ונס. כן, אין דבר נעים כמו לראות בחורה אנורקטית אחת עולה את כל מה שאת לעולם לא תצליחי להוריד. אז מה יש לנו חוץ מזה? את יו גרנט בתפקיד הכלב הרע, את קולין פירת בתפקיד הצנון הרותח ואת הירכיים הדקות של זלווגר בתפקיד הירכיים המדושנות של כל בחורה נורמלית אחרת.

"מגנוליות מפלדה" / הרברט רוס, 1989

מדובר בשריד לתקופה שבה עוד השקיעו ועשו אפוסים תקופתיים: חבורת נשים בלואיזיאנה מעבירות את היום בריכולים בחסות מכון היופי המקומי. הבעלים שלהן לא שם כדי להפריע, והן משחררות בדיחות מעולות אחת אחרי השנייה, עד הסוף הטראגי. הקאסט המצוין כולל את סאלי פילד, שירלי מקליין, דריל האנה וג'וליה רוברטס כצעירה חולנית, ומוכיח באופן כמעט חד-משמעי שבנות כן יכולות להיות חבר'ה, אבל במקום לגרבץ בצוותא הן משחקות במשפחה.

"להרגיש בבית" / קים קי דוק, 2004

בחור די צעיר ודי חמוד פורץ לבתים הכי יפים בעיר, אלא שבמקום לקחת איתו את הווידאו למזכרת הוא עושה יסודי וכביסות. באחד הבתים הוא פוגש בחורה אומללה שבעלה מכה אותה, ובורח איתה. השניים מסתבכים עם גופה, והאישה חוזרת הביתה. כדי לא להיפרד לומד הבחור לחיות כמו צל בבית הבעל המתעלל, עד שהוא נעלם לגמרי בין הפינות בבית. השניים מחליפים ביניהם רק מילה אחת לאורך כל הסרט, מה שאמור לגרום גם לך לפנטז על גבר אסיאתי שתקן, מהורהר ובעל ידי זהב.

"הנסיכה הקסומה" / רוב ריינר, 1987

בדיוק בשלב שהבנת שנסיכה כבר לא תהיי, בא הסרט הזה והוכיח שדמות משנה עם כריזמה ואחלה טקסטים היא ברירת מחדל ממש לא רעה. בינינו, הרי גם ככה לא היית מחזיקה חמש דקות עם מישהו שעל כל מה שהיית אומרת היה משיב ב"כרצונך" מתרפס. מצד שני הסרט מציע לך כמה זכרים אחרים שבהחלט יאפשרו לך לאוורר את הסטנדרטים ולהרשות לעצמך מעט ביזאר: גמד, ענק, ומנדי פטנקין.

"ג'קי בראון" / קוונטין טרנטינו, 1998

פאם גריר, שהיתה פוקסי ליידי עם ביצים עוד בשנות ה-70, היא ג'קי בראון, דיילת ומבריחת סמים זוטרה. כשהיא נקלעת לאיזו תסבוכת היא הוגה תרגיל עוקץ מושלם - ובקסם ששמור לנשים שהמשיכו לחיות אחרי גיל 40 מסובבת שוטרים ופושעים על רקע פסקול דיסקו שווה במיוחד. מלבדה את יכולה לקחת שיעורים גם אצל בריג'ט פונדה, שמציגה את הפלוסים והמינוסים שבלהיות אישה מוחזקת.

"כשהארי פגש את סאלי" / רוב ריינר, 1989

להארי ולסאלי (בילי קריסטל ומג ראיין) לוקח 12 שנה להבין את מה שאת יודעת כבר מגיל 15: אין דבר כזה ידידות בין גבר לאישה, אלא אם אחד מהם גר בתוך או מחוץ לארון. למרות הנאיביות הטיפשית הזאת שלהם אנחנו דווקא אוהבות אותם, כי הם חמודים, צעירים ושנונים, כי הם מהלכים ברחובות ניו יורק הפוטוגנית וכי סצנת האורגזמה בדיינר פתחה בפנינו עולם מרגש של אפשרויות.

רבקה / אלפרד היצ'קוק, 1940

חשבת שאת רדופה בידי האקסית המיתולוגית? צפי ב"רבקה", ותביני מה זה ניג'וס אמיתי. צעירה תמימה מתחתנת עם אלמן עשיר (לורנס אוליבייה) ושבה איתו לאחוזה שלו הנקראת מנדרליי. שם היא מוקפת בצללי העבר של הרעיה המתה רבקה, שהיתה לא רק כוסית-על אלא גם מושלמת באופן כללי. בתום פיתולי עלילה מפתיעים ודיאלוגים מבריקים מחכה לך דווקא הפי אנד. שמחי, ואל תשכחי להשוויץ שאת יודעת מאיפה לארס פון-טרייר לקח את שם סרטו "מנדרליי".

"ליגה משלהן" / פני מרשל, 1992

אם אי פעם רצית לשחק עם הבנים ואמרו לך לחזור לבובות - זה הסרט בשבילך. פני מרשל מספרת בחום ובאהבה את סיפורה של ליגת הבייסבול הראשונה בארצות הברית, שנוסדה בלית ברירה בתקופת מלחמת העולם השנייה, והפכה להצלחה אדירה. טום הנקס כמאמן מלווה אנסמבל נשי חד-פעמי שכולל את רוזי אודונל, ג'ינה דייויס ומדונה, שעושה כאילו היא יודעת לשחק (בייסבול).

"אמון הדדי" / האל הרטלי, 1990

דיון מרהיב ומינימליסטי בשאלות של אשמה וגאולה. הסרט בה"א הידיעה לכל מי שלא מסתדרת עם אמא שלה, ובטוחה שיום אחד יגיע פסיכופת תכול עיניים שיגאל אותה מהגיהנום המשפחתי, יחבק אותה בזרועותיו החסונות - וילך לפוצץ מפעלים כדי להראות לה כמה הוא אוהב.