מה לשמוע

מאחורי השמח יש עצוב. נרלס ברקלי: St. Elsewhere

נרלס ברקלי עשו היסטוריה עוד לפני שהוציאו אלבום ראשון: שיר הדיסקו השמח שלהם, Crazy, היה להיט ברשת, בלי שאף אחד מהגולשים ידע מאיפה הוא צץ. בסופו של דבר, כשהלהקה שחררה אותו להורדה בתשלום, הוא הפך לשיר הראשון אי פעם שנכנס לראש הרשימה בבריטניה רק ממכירות דיגיטליות. עכשיו, כשהם מוציאים אלבום שלם, צריך לבדוק אם הוא מצדיק את ההייפ סביבם. והתשובה היא שלגמרי כן.

נרלס ברקלי מורכבת משני אנשים: דיינג'רמאוס וסי-לו גרין. דיינג'רמאוס הוא מפיק שמאחוריו כמה אלבומי היפ-הופ מעניינים, האלבום השני של הגורילאז ואלבום רימיקסים לא חוקי שעשה לביטלס ולג'יי.זי. הוא גם טיפה מטורלל, ומשתולל באלבום הנוכחי בין דיסקו להיפ-הופ לפאנק סליזי, מערבב בין פולק לאלקטרו ולא מפסיק להפתיע. סי-לו גרין, זמר היפ-הופ ונשמה ותיק, מביא לחבילה קול גדול, שלפעמים נשמע כמו ראפ ולפעמים כמו סול של בחורות. כמו הקולגה שלו גם הוא קצת קוקו, והשילוב בין השניים יצר אלבום שמתעסק בעיקר בטירופים - החל בחיות דמיוניות שמתחבאות מתחת למיטה וכלה במחשבות אובדניות. ומי שלא תקשיב טוב טוב לטקסטים תפספס את התחושות הקשות שמובעות בהם, פשוט כי הכל עטוף בהפקה שמחה וצבעונית.

נרלס ברקלי, St. Elsewhere, הד ארצי.

על מילים חדות ומוזיקה רכה. דיוויין קומדי: Victory For The Comic Muse

כשמנערים מהבריטפופ את הפוזה, מעלימים את הגיטרות ומעלים את האיי.קיו, אפשר למצוא את דיוויין קומדי. הלהקה הוקמה באירלנד בתחילת שנות ה-90, הוציאה דיסק שנשמע כמו חיקוי של אר.אי.אם והתפרקה. קצת אחרי כן אימץ הסולן ניל האנון את שם הלהקה, והתחיל להוציא אלבומי סולו עם חברים קבועים ומתחלפים.

באלבום התשיעי שלו, Victory For The Comic Muse, האנון מציע גירסה מתוזמרת ואירונית למרירות שפאלפ מכרו, כולל השפעות של אלביס קוסטלו, מארק אלמונד ואפילו מוריסי. כמו מוריסי, השירה שלו מרגשת וייחודית, ואם שמעתן אותה פעם אחת, לא תוכלו לשכוח את הקול שלו. הטקסטים שלו ציניים אבל מלאי אהבה ואמפתיה, והוא חורז בחן ובהתחכמות. הוא גם מלחין בחסד, ואפילו כשהטקסט דוקר המלודיות קליטות ונעימות, מוקפות בפסנתרים, כינורות וחצוצרות.

מה שעוד נחמד הוא שהאלבום הוקלט חי באולפן ודי בזריזות. כתוצאה מכך, למרות שהשירים מתוזמרים ועמוסים בכלים (28 מוזיקאים משתתפים בהקלטות), הם שומרים על תחושה של ראשוניות רעננה. וזה כבר הישג מרשים בשביל מתחכם כמו האנון.

מה שבעייתי הוא שלמרות הכישרון של האנון ליצור אינדי-פופ עשיר וקליט, דווקא הסוף של האלבום מבאס - שלושה שירים כבדים, דיכאוניים, מתוזמרים מדי, שמהווים אפילוג מדכדך ובלתי קליט לשוקולד המריר שלפניו.

דיוויין קומדי, Victory For The Comic Muse, הליקון.

זירו 7 מותגו בתחילת הקריירה שלהם כחיקוי של אייר. הלאונג' האלקטרוני שלהם - שהיה נעים, מלטף ועמוס במקלדות רכות - באמת הריח כמו Moon Safari , האלבום הראשון של אייר. למזלם הם היו חיקוי מוצלח למדי, ובזכות השירים המדויקים והמרגשים שלהם לא היתה להם שום סיבה להתבייש מול מוריהם הצרפתים.

באלבום השלישי שלהם, The Garden, נראה שכבר נשבר להם מההשוואה. זה עדיין לאונג', אבל זירו 7 יורדים מהרכבת האלקטרונית והולכים לכיוונים חדשים. הפעם הם משלבים יותר כלים חיים ואקוסטיים, חצוצרות ומקהלות גוספל, ואפילו דופקים איזה סולו גיטרה באמצע. בנוסף לזה הם מרחיבים את גבולות הצ'יל עם סגנונות חדשים כמו בוסה נובה, בלוז ופולק-רוק אקוסטי מגזרת דונובן, ואפילו זורקים מחווה קטנה ל"פופקורן".

את קאדר הזמרים המתחלף שלהם הם מתחזקים בקול היפה והנעים של חוזה גונזלס, שמתארח בארבעה שירים, לצד סיה הוותיקה, שהשתתפה בלהיטי עבר כמו Destiny. עד כאן הבשורות הטובות. מכאן ואילך לא נותר אלא לקטר על זה שזירו 7 שכחו איך לרגש: השירים באלבום עושים נעים, אבל לא מצליחים לחדור פנימה. ואת החדות והישירות של טקסטים כמו "אני מספרת בדיחות רק כדי להסיח את עצמי מהאמת" הם החליפו ברעיונות פתלתלים ובמטאפורות סתומות - שאיך לומר, מסיחים אותם מהאמת.

זירו 7, The Garden, הד ארצי.