מערבה מכאן יש בגדים מוזרים

כשאני חושבת על אל.איי בתור ניו יורקרית, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה ג'ינס וגופיות, ז'קט עור לבן עם פרנזים וניטים, משקפי שמש ענקיים, עור שזוף ומתוח בצורה לא טבעית, שמלות ערב מפוארות ובתוכן גופים קטנים מדי בשביל לסחוב את החזה הענקי שמחובר אליהם. ככה אנחנו הניו יורקרים מדמיינים את לוס אנג'לס: עיר שכל לילה חוגגת איזה טקס פרסים. עיר שבכל מה שקשור לאופנה, כולם בה בני 16. זאת אומרת, חוץ מאלה שהם באמת בני 16 - ונראים בני 27. אבל בשביל לבדוק שאני לא סתם מלכלכת קפצתי לחוף המערבי לשבוע, כדי להסתובב בלוס אנג'לס בשברולט סדאן דפוקה ולעצור לשופינג בכל מקום שיש בו חניה.

לפני שאתחיל אני רק רוצה להתנצל בפני תושבי אל.איי על המכנסיים שלי. שתי דקות בעיר המלאכים והמסר עבר טוב-טוב: סקיני-ג'ינס - אין, כל השאר - אאוט. בעיקר הג'ינס שלי, שמתרחב למטה. חשוב לציין שאני לא יכולה להסתפק בסתם ג'ינס צר - אני חייבת להשיג זוג Tsubis שירושש אותי בערך ב-350 דולר. אם לא אמצא Tsubis איאלץ לרכוש Denim 1921 (מיוצר בקנדה מבד יפני) או Hysteric Glamour (מיוצר ביפן, קנדה לא מעורבת).

אני מתחילה את הסיור ברוברטסון בולווארד. כאן הכוכבים קונים כשהם רוצים שיצלמו אותם עושים שופינג. פעם לקוחות רצו לשמור על פרטיות, אבל לפני שלוש שנים החליט פרייז'ר רוס - הבעלים של כלבו קטן בשם Kitson - להרים טלפון לצלמי פפראצי בכל פעם שסלב הגיע לחנות שלו, ולדווח לעורכים של מגזיני האופנה מה בדיוק אותו סלב קנה אצלו.

מאז זה די מקובל שבחנויות היוקרתיות מקצים אזור מיוחד לצלמי פפראצי, עם תאורה אופטימלית ולפעמים אפילו עם שטיח אדום. "זה טוב למגזין, זה טוב לנו, וזה טוב לסלבריטאים, שמעדיפים שיצלמו אותם יוצאים מחנות מאשר מועדים שיכורים מחוץ לאיזה פאב", אומר רוס.

בעיר שבה אנשים מתלבשים לא כדי להיראות בסדר בעבודה או במסיבה אלא כדי להיכנס לרשימת המתלבשים הטובים ביותר, אין דבר כזה "זרקתי על עצמי משהו". לכל מי שהיא מישהי יש סטייליסטית שתעזור לה להתלבש. כל מי שהיא לא מישהי יכולה לקנות ב-Intuition. שם יעזרו לה להשיג בדיוק את "מה שקנו הסלבריטאים", מבטיחה הבעלים ג'יי הירש, ומדגימה לי איך מבררים באתר שלה איזה גרביונים וחולצה קנתה מישה ברטון (למקרה שתהיתן: Primp Pony, זה 117 דולר בשביל כל הסט).

מחוץ ל-Kitson זוגות זוגות של נשים בבלונד חלק ארוך, שנראות כמו בובות בראץ ענקיות, יוצרות פקק תנועה על המדרכה. הן לובשות ג'ינסים צמודים וחולצות קומבינזון שקפקפות או טי-שרטים זעירים של T-Bags או Juicy Couture . הגבהים המשתנים של עקבי הסטילטו שלהן כנראה חושבו כך שכולן יהיו באותו גובה, ונדמה שהתקנות מחייבות שנשים מעל מטר שמונים ינעלו כפכפי אצבע שטוחים של ברנרדו. נראה גם שכולן רוצות לקנות בגדים זהים לאלה שהן כבר לובשות.

כמה דלתות משם נמצא Les Habitudes. מדובר בלופט מרווח עם עמודים, שבחלל שלו מרחפות שמלות נשף אירופיות עשויות שכבות של תחרה רקומה וחרוזי קריסטל. עוד אפשר למצוא שם שמלת משי אלגנטית מטול של המעצב הצרפתיMarc Le Bihan , תפורה ביד עם שוליים פרומים (2,895 דולר), או שמלת חתונה שלו שסוחבת אחריה שובל אורגנזה באורך חמישה מטרים (בטווח ה-5,000 דולר). כדי להשלים את הלוק אפשר להצטייד במגפי סאטן לבנים שמגיעים עד הברכיים, ובכתר משובץ באבנים טובות.

בדרכי להאכיל את המדחן במטבעות אני חולפת על פני חבורת בחורות שעומדת מחוץ ל"ליסה קליין". כולן מדברות בסלולרי, לועסות מסטיק ושותות מיץ. התלבושת האחידה שלהן היא חצאית קפלים קצרה בטרוף וקפושון קשמיר שמתאים למגפוני ההאגז (uggs) שלהן. אלה השדוניות, שכבר ראיתי גם בחלקים אחרים של העיר. שלא כמו הבראץ, לשדוניות מותר להסתובב עם שיער חום. הן בדרך כלל בשנות העשרה שלהן או בתחילת ה-20, אבל לפעמים אפשר להיתקל גם בשדונית מבוגרת יותר.

ב-Curve, מקום עליז שבו המוכרות מתחבקות עם הלקוחות, אני נתקלת בארבע סטייליסטיות שמרכיבות מלתחה לפרסומת של פפסי. "מה עם זה?", שואלת אחת בבלונד פלטינה שמחזיקה משהו שחור משיפון ומתחרה. "שחור זה ממש לא", קובעת אחרת בצבע ברונזה עם תלתלים תואמים. אני, כצפוי, לבושה בשחור. אני מרגישה כמו מלאך המוות אצל אינגמר ברגמן, רק שבמקום לשחק שחמט אני מודדת שרשרת מגניבה שעשויה מחתיכות של מראה שבורה (1,350 דולר).

משם אני עוברת ל-Diavolina, מקום שהעיצוב שלו - קירות לבנים חלקים, שטיח קטיפה מנומר, פסל ערום מזהב - רומז על מאורת חטאים. מוכרת בשם קיילי מצביעה, בלי ששאלתי, על זוג נעליים כסופות של כריסטיאן לקרואה. הנעליים חושפות בוהן, משובצות באבני חן מזויפות, ופאריס הילטון קנתה זוג כזה ממש לא מזמן ב-655 דולר בלבד.

אני מחליטה להתרחק מאור הזרקורים למקום שבו אדם מהיישוב, נגיד כזה שלובש ג'ינס מתרחב, יוכל להשתלב, ונוסעת לסילבר לייק ואקו פארק - שתי שכונות מגניבות בצפון-מזרח הוליווד. או אולי בעצם צפון-מערב? מקומיים תמיד מתעקשים שקל לנווט באל.איי. "כל מה שאת צריכה לדעת זה שהאוקיינוס במערב", הם אומרים. "אבל איך אני יודעת איפה האוקיינוס?", אני שואלת. "הוא במערב", הם עונים.

שכונת סילבר לייק היא מובלעת צרה של אווירה היפית-פרברית. שם אני נכנסת ל-Patty Faye, חנות ביתית בסגנונה שמתגאה בקשר שלה עם הקהילה המקומית, מקדמת מעצבים מהשכונה, תורמת כסף לבתי ספר ודואגת שיצילו כלבים שצריך להציל. "את מריחה את זה?", שואלת קרלה הלמולץ, אחת משתי הבעלים של החנות, כשהיא דוחפת לי לאף חצאית בצבע אפור-פלדה (363 דולר). החצאית היא חלק מקולקציית סריגי קשמיר מכובסים של Kristensen du Nurd מדנמרק. היא סרוגה בצורה מדהימה ומגיעה עם חולצה פשוטה, ושני הפריטים מריחים ממרכך כביסה. שינוי מרענן מהחנויות האחרות בסילבר לייק, שכולן מריחות כמו נרות ארומתרפיים.

משם אני ממשיכה לאקו פארק. בעבר היא היתה שכונה של אנשי תעשיית הקולנוע, וכיום היא מאכלסת קהילה לטינית גדולה והרבה קהל אמנותי. זה אחד המקומות הנדירים האלה שבהם את יכולה ללכת כמה רחובות בלי להיתקל באף סניף של סטארבאקס. אבל אל דאגה, אם את חייבת קפאין תוכלי למצוא אותו בצ'אנגו קופי האוס.

לפני בתור עומדת בחורה בשנות ה-20 המאוחרות שלובשת קצת מכל דבר: סוודר וינטג' מקשמיר, שנקרע ונתפר מחדש, גופיית כותנה, ז'קט של בלנסיאגה, ג'ינס רקום וחצאית שקופה. השיער שלה מבולגן. לרגע אני חושבת שהיא ברחה מבניין בוער אחרי שזרקה על עצמה את רוב תכולת הארון שלה, אבל אז אני מגלה שלידה עומדים שלושה העתקים מדויקים שלה. אני קוראת לבנות מהסוג הזה ציורי ג'קסון פולוק - המראה שלהן אולי מזכיר תאונה, אבל הוא תוצאה של תשומת לב מייסרת.

מעבר לפינה אני מוצאת את Sirens & Sailors, בונגלו מעץ שבתוכו אפשר למצוא פריטים של מעצבים צעירים. למשל זוג תחתונים של Malicious Design מכותנה פרחונית מתוקה עם הדפס של גולגולת ענקית (30 דולר), ומעיל קורדרוי ירוק בהיר עם רקמת קטיפה וכפתורי נחושת (130 דולר). המעיל נראה כמו משהו שמיוצ'ה פראדה היתה מעצבת לו רק היתה אחראית למדים של המיליציה האמריקאית במלחמת העצמאות.

בזמן שאני נוהגת ללא מטרה ביערות של גריפית פארק, אני מסכמת את האופנה של לוס אנג'לס בשלוש מילים:

1. ג'ינס.

2.לינדזי-לוהן-פאריס-הילטון-ניקול-ריצ'י (אני סופרת את זה בתור מילה אחת).

3. וינטג'.

העיר הזאת כל כך מחשיבה וינטג', שאני חושבת שמשתמשים בביטוי הזה כדי לתאר כל דבר חוץ מבני אדם. על פריטים חדשים אומרים שהם "בסגנון וינטג'", שהם "וינטג' מיוסר" או "וינטג' עם טוויסט". לצידם אפשר למצוא גם המון וינטג' אותנטי, חולצות ותיקים שישדרגו את בגדי היומיום שלך, והוט-קוטור וינטג' שיבטיח שאף אחת לא תתלבש כמוך בנשף. זאת אומרת, חוץ מסבתא שלך.

אז אם את בעניין של וינטג', את מוזמנת לנהוג ל-Decades, שלדברי הבעלים מתמקדת "בשטיח האדום בחייה של כל אישה", וזה ממש לא משנה "אם את סלבריטי או בחורה בדרך לנשף סיום באטלנטה". אפילו שאני לא עונה לאף אחת מההגדרות, אני לא יכולה להימנע מלבהות בשמלת הקטיפה בצבע כתום טבק של Gilbert Adrian. או בחצאית שמחליפה צבעים, רקומה בחוט זהב ומעוטרת בחרוזים שחורים (6,500-1,940 דולר). שלא לדבר על שמלת הקפלים המורכבת של Carven, בצבע מוקה מדהים, עם מחשוף מרובע ורצועות שיפון רחבות, משנות ה-40 המאוחרות או תחילת שנות ה-50 (6,500 דולר).

עוד יום שופינג נפלא מתחיל כשאור השמש החזק של הבוקר מחטיף לי סטירה לפנים. נדמה שקרני האור כאן חודרות מבעד לכל משטח, ואי אפשר להתחבא מהן. בלוס אנג'לס אין בפנים - הכל בחוץ. אין צורך לסגור את דלתות החנויות, אין סיבה להסתיר את התחתונים או את החיים הפרטיים שלך. בניו יורק הדירה שלך נמצאת מחוץ לטווח של כל האנשים, חוץ מאלה שאת מזמינה אלייך. בלוס אנג'לס הבית שלך חשוף לכל מי שנוסע לידו. בניו יורק את עוברת ממקום למקום ברכבת התחתית, באוטובוסים ובמוניות שחושפות רק מידע מועט לגבי זהותך. בלוס אנג'לס המכונית שבה את נוהגת מסגירה את כל המידע הנחוץ לגבייך.

אבל אני, שאינני מכאן, מכפתרת את הבלייזר הקודר שלי מעל המכנסיים הלא אופנתיים ומקווה שמכשיר הניווט המרגיז של המכונית השכורה יהיה מספיק אדיב לכוון אותי ל-Maxfield's, חנות שיש בה מגרש חניה, שזאת בערך המקבילה של בית קיט חינם למכונית שלי.

אפשר לטעון שיש לחנות הזאת, שנראית מבחוץ כמו קוביית בטון חשופה, לוק אסיאתי. לחלופין אפשר להגיד שהיא נראית כמו בית כלא. בכל מקרה, מדובר בחנות שהביאה את הקולקציה של יוז'י יממוטו ללוס אנג'לס. מתלי הבגדים והאקססוריז כוללים דקונסטרוקציה של דגמ"ח ג'ון גליאנו לגברים (1,535 דולר), חצאית עם אפליקציות של פראדה, מקושטת בחרוזי חצוצרה (3,130 דולר), ומברשת זיפים מעוצבת בצורת צלב (135 דולר). יש גם מיני חפצים משונים שאין הרבה מה לומר עליהם, חוץ מזה שהם לא למכירה.

תחנה 5: יש מבצע על פאת ערווה

Fred Segal היא חנות שמתגאה לא רק במגרש חניה אלא גם במסעדה, שאליה הולכות הנשים בשביל להשוויץ בתיקים החדשים שלהן. "הדבר הכי טוב בפרד סיגל", אמרה לי חברה, "הוא שאת יכולה לשתות את האייס-פירות הראשון שלך בזמן שאת עושה שופינג". אחרי שאני שומעת מאחת המוכרות שסלמה הייק בחנות, אני נודדת בין שורות של בונגלוס קטנים, מחוברים, שקירותיהם החיצוניים מכוסים בקיסוס. אני מסתכלת על ג'ינסים, קוסמטיקה ומבחר אינסופי של שמלות בגודל של תחתונית, שהדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד עליהן זה שיהיה קל לארוז אותן.

נדלג על הבוורלי סנטר, אלא אם כן את בעניין של קניון בגובה שמונה קומות, 32 אלף מ"ר עם מדרגות נעות ונאונים, אבל לא נתעלם מהקרבה לבוורלי בולווארד ולרחוב 3. מדובר בשכונה שמציגה את העיצובים המרגשים והחדשניים ביותר מחו"ל ומכאן - כאלה שאני, לפחות, לא ראיתי בשום מקום אחר. למשל שמלת מעטפת קפלים ארוכה ממוסלין עם רצועות עור שמהודקות במסמרים חלודים ב-529 דולר ב-Aero & Co; תיק זמש בלגי שחור עם שעון דקו על הסוגר, 86 דולר ב- Polkadots & Moonbeams Vintage; וארנקים לכסף קטן, עשויים מכריות פלסטיק מהסיקסטיז, 16-10 דולר ב-Plastica.

עוד אפשר למצוא שם סטים של תמונות מצופות שרף, שצולמו באנדרטה יפנית לזכרם של ילדים שהופלו בהפלה טבעית או מכוונת, 475 דולר ב-Zipper. מעיל גשם לכלב בדוגמת פפיטה, דמוי שאנל, עם חגורה, 85 דולר ב-Puppies and Babies. שמלות ערב מלאות חיים של José Ramón Reyes, מעצב מהרפובליקה הדומיניקנית, 400-600 דולר ב-Hillary Rush. ואפילו שטיח שעשוי מפנימיות של גלגלי אופניים, 895 דולר ב-Plushpod.

הדרך ל-Naked עוברת בסמטה אחורית. כשאני נכנסת לחנות אני נתקלת בבובת חלון ראווה שמשחקת פינבול כשהיא לבושה רק בפאת ערווה. אני מוקסמת. יש כל כך הרבה דברים למשמש בלופט הקטן והעתידני הזה: שמלה שחורה קטנה של Bettina Hubby עם חור בכתף, תחבושת כותנה שמוצמדת אליה מקדימה, ונשר ענקי מאחור (350 דולר). מחרוזות שנסגרות עם מגנט ונראות כמו חגורות של מחוך (110 דולר). מכנסי רכיבה עם רשת, שמאפשרים הצצה לירך הפנימית (340 דולר). תיק מעור חזיר בצבע ירוק אפונה ששוליו מעור תנין לבן עם רוכסן זהוב מנצנץ, שנראה כאילו נזרק למכונת כביסה (500 דולר). מעיל סייסים שחור עם זנבות בצד (380 דולר).

אני הולכת מאחורי גבר שלובש חגורה של פייר קארדן ואישה שלובשת מכנסיים שיושבים עליה בול. פער הגילים ביניהם הוא בערך 40 שנה, ואת יכולה לנחש לבד לטובת מי. בכניסה לטיפאני אני שומעת אותו אומר, "זאת היתה התביעה הכי טובה שאי פעם הייתי בה".

בדרך חזרה למלון, במכונית השכורה, מופיעה ההודעה "שירות המערכת של אוויס מושעה" על המסך הקטן של מערכת הניווט המעצבנת. אני מחפשת יצור אנושי שייתן לי הנחיות, ומקבלת מענה משוטר מטופח מבוורלי הילס. הוא חוגר חגורת עור שעליה מוטבע B.H.P.D . אין מה להגיד, זה כל כך הרבה יותר אופנתי מהדגם השחור והשגרתי של משטרת ניו יורק.

שופינג באל.איי: הכתובות

 Intuition – 10581 West Pico Boulevard

Polkadots and Moonbeams Vintage – 8367 West Third

 Plastica – 8405 West Third