ריטה כץ צדה מחבלים

ריטה כץ היא אישה קטנה וכהה עם עיניים חומות וחמקמקות, וכשהיא עצבנית או מתרגשת היא לא מצליחה לשבת במקום. כל מי שעובד בתחום המודיעין קורא לה ריטה, גם מי שלא מכיר אותה ממש טוב. לפעמים היא מרימה טלפון לאנשים שהיא לא מכירה - אנשים חשובים מהממשל - כדי לספר להם דברים שהיא חושבת שכדאי להם לדעת.

ריטה נוהגת לשמור עותקים ממכתבי תודה של פקידים ממשלתיים. "את והצוות שלך הייתם תוספת חיונית לצוות החוקרים", כתב לה סוכן האף.בי.איי שממונה על סולט לייק סיטי; הנציג של משרד המשפטים האמריקאי בבויזי כתב, "את יהלום נדיר ויוצא דופן שהופיע מעט מדי פעמים במהלך ההיסטוריה". המכתבים שימושיים, היא אומרת לי, כשהיא נתקלת בסקפטיות או בחוסר עניין. הם תעודת היושר שלה.

כץ, שנולדה בעיראק ודוברת ערבית שוטפת, מבלה שעות בחדרי צ'אט שבהם דנים הטרוריסטים המוסלמים בפוליטיקה ובטיפים שימושיים כמו איך להפיץ רעל בוטולינום או להעביר כספים, ואיזו חגורת נפץ הכי יעילה. מפעם לפעם מודיע אחד מהמשתתפים בצ'אט שהוא מוחק את שם המשתמש והסיסמה שלו ונוסע לעיראק כדי להפוך לשאהיד. אחרי כמה שבועות יפרסמו החברים שלו הודעה על הבחור הצעיר שפוצץ את עצמו.

בדרך כלל היא מתחברת לאינטרנט בשש בבוקר. כשיש לה אורחים לארוחת ערב היא משאירה את הלפטופ פתוח על השיש במטבח, כדי שתוכל להמשיך להתעדכן. "זה לגמרי ממכר", היא אומרת. "כשאני מתעוררת אני מבינה שהייתי אוף-ליין במשך שבע שעות, והטרוריסטים המשיכו בינתיים לעשות תוכניות".

אל קעידה.קום

באופן מסורתי, מידע מודיעיני בארה"ב עובר סינון של סוכנויות ממשלתיות כמו הסי.אי.איי והאן.אס.איי, שאוספות ומנתחות את המידע הגולמי - והממשלה מחליטה מי רואה את המידע ומתי. כץ, שעומדת בראש מוסד שנקרא "חיפוש ישויות טרור בינלאומיות", ה-SITE Institute, החליטה להפר את מונופול המודיעין הממשלתי. היא ואנשיה חופרים במקורות מקוונים ואוספים מידע, מתרגמים את החומר ושולחים אותו לתפוצת אי-מייל של כ-100 מנויים.

רשימת הלקוחות שלה כוללת אנשי ממשל, אנשים שמתפרנסים מאבטחה וגורמים מהתקשורת, שלעיתים נדירות מקבלים מהסי.אי.איי מידע שימושי. היא עבדה עם המדינה ביותר מ-12 חקירות טרור, ולא מעט קצינים אמריקאים שמוצבים בעיראק סומכים על האי-מיילים שלה.

מבקריה של כץ מאמינים שהיא נותנת לטרוריסטים במה רחבה יותר ממה שהיו מקבלים בלעדיה. הם טוענים שהביטחון והאובססיביות שהופכים אותה למידענית מסורה גרמו לה לחפש מזימות איפה שאין. פעם אחת, למשל, היא מצאה ברשת מדריך לשימוש בבוטולינום בפיגועי טרור ופירסמה אותו. בהמשך קבעו מומחים שלמדריך הזה לא היה שום קשר לאיום ממשי. ייתכן שההשתקעות המוחלטת שלה בעולם הטרור הרחיקה ממנה כל טיפת ספקנות. "בדיוק כמו שרשת אל ג'זירה מפחיתה מערכם של איומי טרור, כך הסייט מנפח אותם", אומר מייקל שוור, לשעבר ראש מחלקת בן-לאדן בסי.אי.איי.

ביקורת מהותית יותר משמיעים מי שעוסקים במלחמה בטרור. לדבריהם, ארגון פרטי עם אמצעים מוגבלים לא יכול לבצע עבודה טובה או יסודית כמו הסוכנויות הממשלתיות. "ניתוח מודיעין הוא מיומנות נרכשת, ולא כל מי שמחליט שהוא רוצה לעשות את זה באמת מסוגל", אומר סטיבן אפטרגוד, שמנטר את קהיליית המודיעין עבור התאגדות המדענים האמריקנים. כץ, מצידה, מזכירה איך קהיליית המודיעין המקצוענית פיספסה את הסימנים שהורו על אל קעידה לפני ה-11 בספטמבר 2001; מבחינתה היא ממלאת חסר.

הסוכנויות הממשלתיות למלחמה בטרור לא מאוד התרשמו מנוכחות הג'יהאד באינטרנט לפני ה-11/9, אבל בשנים האחרונות זה השתנה. "כמעט כל דבר חשוב שקשור לאל קעידה מתרחש עכשיו און-ליין", אומר פיטר ברגן, עיתונאי ומומחה לטרור. "זה לא שאל קעידה המציאו את זה", אומרת ג'סיקה סטרן, מומחית לטרור ששירתה במועצת הביטחון הלאומית תחת קלינטון. מה שייחודי לטרור האיסלאמי ולאינטרנט זה שקיימת אפשרות לדעת מה חושבים הטרוריסטים בזמן אמת. "יש אנשים שחושבים שריטה כץ פנאטית", אומרת סטרן, "אבל רק פנאט יכול לתת את השירות הזה".

איך לזהות שאהיד

במרץ האחרון ביקרתי את כץ במשרדה שבקומה השביעית של בניין בעיר בצפון-מזרח המדינה. היא הורתה לי לנסוע ברכבת עד התחנה המרכזית של העיר, ואז להתקשר למשרד ולקבל הנחיות נוספות. כשהגעתי לדלת הנעולה של סייט, שמוגנת במצלמת וידאו שחורה ונושאת שלט של עסק לא קיים, ציפיתי למצוא בפנים מרכז הייטקי מצויד, עם מפות ומסכים מהבהבים.

אבל המשרד נראה כמו מערכת עיתון בקולג'. יש בו שלושה חדרים: המשרד של כץ, שבמרכזו שולחן ישיבות גדול; חדר קטן לשני מתרגמים; ומה שהיא מכנה "הבור", שם יושבים כמה חוקרים ומתלמדים, כולם בשנות ה-20 לחייהם, מתחת לשורת צילומים של הטרוריסטים המבוקשים ביותר - רובם גברים ערבים מזוקנים, עם מבטים קודרים ונוקבים.

כץ מוצאת בפורומים הערביים בערך שישה אייטמים ששווה להפיץ כל יום. החוקרים שלה, שמנטרים אתרי ג'יהאד באנגלית, מוצאים עוד כמה. חלקם חומר תעמולתי: סרטי וידאו שלוקחים אחריות על פיגועים, הצהרות כוונות לתקוף, הודעות על קשרים שנוצרו או בוטלו. אחרים דנים בטקטיקות ובכלי נשק. "כבר לא צריך להגיע לאפגניסטן כדי להתאמן", אומרת כץ. "אתה רק צריך להתחבר לאינטרנט".

סייט משתדל לתרגם ולשלוח את האייטמים למנויים תוך שעה וחצי מרגע שעלו ברשת. כשהחומר יכול להפוך לאייטם חדשותי גדול - למשל קלטת חדשה של איימן אל-זאווירי, השותף הקרוב ביותר לבן-לאדן - התרגום יכול להגיע לטלוויזיה בתוך כמה דקות. אבל בעוד שהיחסים של כץ עם רשתות החדשות מתנהלים כסדרם, עם הממשל זה קצת יותר מורכב.

לפני כשנה הצליח חבר צוות בסייט להירשם לפורום ג'יהאד ששימש גם נקודת התחלה למחבלים מתאבדים בפוטנציה. במשך חודשים הבחור העמיד פנים שהוא תומך ג'יהאד, הצטרף לצ'אטים וצפה בחברים אחרים מפרסמים את ה"צוואה" שלהם - הפרידה האחרונה לפני פיגוע ההתאבדות. במקביל הוא יעץ לפורום איך לתחזק את האתר מבחינה טכנית, וככה רכש את אמונם של מפעילי האתר. אלה חשפו בפניו את כתובות האי-מייל האמיתיות של החברים ופרטים נוספים עליהם. אחרי כמה ימים הוא הודיע לכץ שאחד מחברי הפורום, מוסלמי צעיר בארץ אירופית, בדיוק פירסם את הצוואה שלו. "זה היה ברור שהוא מתכוון להפוך לשאהיד בקרוב", אומרת כץ.

כץ מזכירה איך קהיליית המודיעין המקצוענית פיספסה את הסימנים שהורו על אל קעידה לפני ה-11 בספטמבר 2001

היא התקשרה מיד לפקידים בוושינגטון ונתקלה בהתנגדות. "הם אמרו לי, 'ריטה, אנחנו לא בטוחים שמותר לך לתקשר איתם - יכול להיות שאת מסייעת להם כאן בצורה משמעותית'. הם רצו שנשיג אישור ממשרד המשפטים להסתכל באי-מיילים האלה. אמרתי להם, 'תראו, אנחנו חייבים לעשות משהו'". והיא עשתה: התקשרה לסוכן אמריקני שמוצב במדינה האירופית שבה פעל החשוד. זה שלח את החומר לחוקרים מקומיים שהחלו לעקוב אחרי הצעיר, ועצרו אותו כעבור שבוע. "בחיים הם לא היו עולים עליו בלי ריטה", אומר הסוכן. כץ מסכמת את העניין ואומרת ש"זה פשוט מקרה אחד שבו הכל עבד כמו שצריך".

במשרדים של סייט אני רואה כמה סרטונים של מחבלים מתאבדים מעיראק. הם נמשכים בדרך כלל חמש או עשר דקות, עם קולות רקע של תפילה. סרטון אחד מתעד רופא עיראקי בגיל העמידה לובש חגורת נפץ. "בישראל תמיד אמרו לי שהפרופיל של המחבל המתאבד הוא מישהו צעיר, בלי משפחה, מהשכבות הכלכליות הנמוכות ביותר. אבל מה שאנחנו רואים בעיראק שוב ושוב זה ההפך המוחלט", היא אומרת.

צפינו ביום האחרון בחייו של אבו מואוויה אל-שימאלי, סעודי שמנמן וממושקף. שימאלי מתייחס למכתב של אסירה בכלא אבו גריב, שבו היא מתארת מעשי אונס פומביים שביצעו הסוהרים האמריקנים באסירות מדי ערב. אמינותו של המכתב מפוקפקת, אבל הוא זכה לתפוצה רחבה ברשת והפך לשם דבר בהתקוממות העיראקית. שימאלי לא נשמע מעורער או צמא דם; הוא נשמע צנוע.

בהמשך הסרטון הוא מנופף בידו וצועד לעבר מכונית. הוא נכנס למושב הנהג עם אקדח בחיקו, ומלטף חפץ מתכתי. חיוכו חם וקולו מדוד. "הוא אומר 'זאת הפצצה שלי'", מתרגמת כץ. המכונית עוצרת ליד מחסום שמאכלס חיילים אמריקנים ועיראקים, ומתפוצצת. סייט הפיץ את סרטון הווידאו יומיים אחרי שעלה לרשת. כשאתה צופה בו אתה לא מרגיש שהוא פרסומת לרצח, אלא פרסומת לאמונה. כץ אומרת שאפילו היא, כשהיא צופה בחלק מהסרטונים, יכולה לדמיין איך זה לרצות להיות מחבל מתאבד.

נולדה לצוד

כץ מאמינה שאמריקה עדיין לא הבינה את איום הטרור בצורה נכונה. היא חושבת שההנחה שטרוריסטים מונעים מתוך שנאה לחופש האמריקאי, כפי שמניח בוש, שגויה מיסודה. למרות שהיא שומרת לעצמה את עמדתה בנושא עיראק, כמה מחברי הצוות שלה מאמינים שהמלחמה היא בסך הכל הסחת דעת מהמאבק בטרור המוסלמי הקיצוני. אבל כץ מאמינה שהטרוריסטים יותר מתוחכמים ועמידים ממה שחושבים האמריקאים, שהמלחמה בטרור האיסלאמי תימשך עשורים, ושהתוצאה לגמרי לא ברורה. בגדול, הפרויקט שלה הוא לשכנע את האמריקאים ברצינות האיום, בכך שהיא תעביר להם את החשיבה הטרוריסטית.

"מה שהופך את ריטה למיוחדת הוא הרקע שלה", אומר פיטר פרובסט, יועץ טרור וקצין סי.אי.איי בדימוס שעובד עם כץ. "בגלל כל מה שהיא עברה, היא הבינה את האיום יותר מוקדם ויותר טוב מכולנו".

כץ נולדה בבצרה שבעיראק ב-1963, אחת מארבעה ילדים של איש עסקים יהודי אמיד. ב-1968, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, עודדה ממשלת הבעת - שסדאם חוסיין שימש בה שר הביטחון - תקיפות נגד יהודים עיראקים. כמה יהודים ממשפחות דומיננטיות נעצרו והואשמו בריגול לטובת ישראל, ביניהם אביה. אחרי מעצרו נשלחו האישה והילדים לבגדד והושמו במעצר בית. ב-1969 האב הורשע בבית משפט צבאי והוצא להורג, עם שמונה יהודים נוספים וחמישה לא יהודים, בתלייה המונית בכיכר המרכזית של בגדד. מאות אלפי עיראקים מריעים הגיעו לחזות בתלייה. הממשלה הציעה הסעות חינם מהפרובינציות, ורקדניות בטן שיעשעו את הקהל. כץ היתה בת שש.

אחרי כמה חודשים במעצר הבית סיממה אמה את השומרים וברחה עם הילדים. היא התחזתה לאשתו של גנרל עיראקי ידוע והצליחה להגיע איתם לגבול איראן ומשם לישראל. הם התיישבו בבת ים. כץ סיימה תיכון, התגייסה לצבא, ובהמשך למדה מדעי המדינה והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. היא התחתנה עם סטודנט לרפואה והתחילה לעבוד עם אמה בייצור בגדים. ב-1997 קיבל בעלה מלגת מחקר באנדוקרינולוגיה במכון הלאומי לבריאות בוושינגטון, והם עברו לשם עם ילדיהם.

בעיני חלק מקהילת הלוחמה בטרור, פרטי הביוגרפיה של כץ - ההוצאה להורג של אביה, הבריחה מעיראק והחינוך הישראלי - מעניקים לה יכולות ביוניות, כאילו היא תוכננה במיוחד לצוד טרוריסטים. חבריה ומוקיריה משתאים מהרקע שלה; מבקריה רואים בו סיבה לחשוד במניעיה. כץ אומרת שהיא לא מייחסת לזה משמעות מיוחדת. "אני צריכה לחשוב על זה", היא אומרת כשאני שואל אם חייה המוקדמים הפכו אותה לרגישה במיוחד לאיום טרוריסטי. אחר כך היא אומרת, "אני יודעת שהאנשים שהרגו את אבא שלי אינם כמו תומכי הג'יהאד, אבל ברור שלא הייתי מתעניינת כל כך בפוליטיקה של החלק הזה בעולם אלמלא ההוצאה להורג" (והיא גם מוסיפה, "כשאתה גדל במקום כמו עיראק אתה אולי מבין קצת איך חושבים הערבים, אבל מבין גם למה הם מסוגלים").

תשעת החודשים הראשונים שלה בארה"ב עברו עליה בבדידות. "בכיתי בטלפון לאמא שלי כל יום", מספרת כץ. היא עזבה את העבודה כמוכרת בחנות מתנות בפרברים, כי לא הסתדרה עם הבוסית, ובשלב מסוים ראתה מודעת דרושים שחיפשה עוזר מחקר דובר ערבית. היא הגישה את מועמדותה והתקבלה לעבודה ב-Investigative Project, ארגון שאוסף ושומר אינפורמציה על ארגוני טרור וארגונים מילטנטיים איסלאמיים. מנהל הארגון היה סטיב אמרסון, עיתונאי לשעבר עם עניין ברשתות טרור.

באמצע שנות ה-90 שינה האינטרנט את אופן איסוף המידע המודיעיני, מה שאיפשר לארגונים כמו Investigative Project לפרוח. הם היו מרגלים בסגנון אישי, שסמכו על שטף המידע הפתוח שנמצא ברשת: דיווחי מס, דיווחי אשראי, עדכוני חדשות שהופצו על ידי אנשים בבלגרד ובאינדונזיה. מומחי טרור ותיקים התקשו לקבל את האינפורמציה הזאת ברצינות. "הם התייחסו לזה כמשהו לא רלוונטי והעדיפו לעבוד עם מרגלים ולוויינים", אומר טימותי נפתלי מאוניברסיטת וירג'יניה, שכתב על ההיסטוריה של המלחמה האמריקאית בטרור לוועדת 11/9.

בעבודתה התחילה כץ עם שם של ארגון או אדם, וחיטטה במידע שקיים ברשת, כדי לבדוק מה קשור למה, אם הם שולחים כסף לחו"ל ומה הם כותבים, והופתעה ממה שיכלה לגלות. היא התחילה להצטרף לפורומים שקשורים לקבוצה מסוימת או למסגד ולפטפט עם מושאי המחקר שלה און-ליין, כשהיא מזדהה כגבר מוסלמי.

Investigative Project עסק גם בעבודה סמויה בעצרות ובערבי גיוס כספים איסלאמיים. באספות קיצוניות במיוחד היא לבשה בורקה, דיברה בערבית עם מבטא עיראקי מודגש וישבה הרחק מהגברים תוך שהיא מסיטה את מבטה. היא עקבה אחרי הארגונים שהתנדבו להעביר כסף למשפחות של מחבלים מתאבדים והבינה מי מסבסד אותם. היא צילמה את האירועים בגלוי, בווידאו. "לפעמים", היא אומרת, "כשהתקשיתי להחזיק את המצלמה, הם היו מאוד מנומסים והחזיקו אותה בשבילי". היא נשאבה לגמרי לעבודה - התקשרה הביתה מערים רחוקות בשעות משונות ואמרה למשפחה לא לחכות לה, שהיא תחזור תוך יום או יומיים אבל לא יכולה להגיד למה. בעלה חשד שהיא מנהלת רומן.

ב-14 בדצמבר 1999 נעצר אלג'ירי בשם אחמד רסם כשניסה לחצות את הגבול מקנדה עם בגאז' מלא בחומרים לייצור מתקן נפץ, שהתכוון לפוצץ בשדה התעופה הבינלאומי בלוס אנג'לס. ריצ'רד א. קלרק, שהיה היועץ של קלינטון למלחמה בטרור, התקשר לאמרסון וביקש ממנו דו"ח על תאים איסלאמיים בצפון אמריקה, כי חשש שרסם הוא חלק מתוכנית גדולה יותר שנועדה למילניום. במשך השבועיים הבאים ישבו כץ, אמרסון ושלושה חוקרים נוספים במשרד, הרבה אחרי חצות, ועברו על רשומות ציבוריות ומקורות נוספים. כץ היתה משוכנעת שמדובר ברשת טרור אחת, חובקת עולם. "התחלנו להבין כמה זה גדול, וכמה מעט יודעים על זה", היא אומרת. "וזה שיגע אותי".

על תרנגולות ופיגועים

ביוני 2001, יחד עם שני אנשי צוות מ- Investigative Project, כץ הקימה את סייט. היא הסתדרה בזכות כמה חוזים קטנים עם הממשל, עם הממשלה השווייצרית ועם קבוצה של קרובי קורבנות ה-11/9 שתבעו נציגים רשמיים של ערב הסעודית. ועדיין, אומרת כץ, בשנתיים הראשונות היא התקשתה לשלם משכורות.

סייט השתקע באינטרנט. יחצ"נית שנשכרה במשרה חלקית הציעה להתחיל שירות מנויים. כץ שלחה אי-מיילים לאנשים ולארגונים שעבדה איתם, ובתוך כמה שבועות גויסו כמה עשרות מנויים, שכל אחד מהם שילם 2,500 דולר לשנה (סייט הוא ארגון ללא מטרת רווח ומגייס כסף מתורמים פרטיים).

צריך להבין שעולם המלחמה הפרטית בטרור הוא קטנטן - כמה עשרות אנשים במקרה הטוב - ונוטה לאמץ מאפיינים של אליטות מטעם עצמן. קיימות בו אותן נאמנויות ואותן מריבות קטנוניות, אותו יחס של חשיבות וחשיבות עצמית. אוון קולמן וג'וש דבון, שעזבו עם כץ את Investigative Project כדי להקים את סייט, הם חברים מחטיבת הביניים. לקולמן יש שיער ארוך וזקן, והוא נעזר בעבודתו "בזה שאני נראה כמו דוקטורנט היפי אמריקאי, שהטרוריסטים המוסלמים חושבים שהם יכולים לגייס". לדבון יש שיער מתולתל והוא תמיד נראה קצת מופתע. כששאלתי אותו אם הוא חשב ברצינות על ההשלכות של מכירת מודיעין למנויים, הוא אמר "אנחנו רק מנסים לשרוד".

במאי 2003 פירסמה כץ באנונימיות ספר זיכרונות על עבודתה, שיצא בעברית בשם "ציידת הטרוריסטים" (הוצאת ידיעות אחרונות). היא נחשפה כעבור זמן קצר. הספר בוטה כמוה, והטון שלו לפעמים גובל בזחיחות: לאף.בי.איי, היא כותבת, "לא היתה אלפית הידע שלי בנושאים הרלוונטיים".

באותו חודש הופיעה כץ בתוכנית "60 דקות", כדי לקדם את ספרה ולדבר על חקירה שערכה על מימון הטרור. היא חבשה פאה והסוותה את זהותה באיפור כבד ובאף ענקי. בתוכנית היא אמרה ש"מאר-ג'ק", חוות עופות בג'ורג'יה, שולחת כסף לארגוני טרור ומסתירה את זה במכירת תרנגולות שנרשמו בספרי החשבונות כמתות. אנשי מאר ג'ק תבעו את כץ ואת רשת CBS, והתביעה עדיין עומדת. "האישה הזאת לא יודעת כלום על הלבנת כספים, ובטח לא על עוף", אמר לי וילמר פארקר, העו"ד של מאר-ג'ק. כץ אומרת שהמידע היה אמין, אבל שהפרסום מהתביעה לא טוב לה.

הפלישה לעיראק פתחה הזדמנויות נוספות לארגונים כמו סייט, וככל שנמשכה המלחמה וההתקוממות המשיכה להתעצם סיפקה כץ פיסות מידע מיידיות לתחזוק מעגל החדשות. "זה כמו שסי.אן.אן התחילו עם שידורים 24 שעות ביממה במלחמת המפרץ. זה שינה את התחום לגמרי", אומר ברוס הופמן, מומחה לטרור. "סייט שולח שישה-שבעה אי-מיילים ביום, והחומר טוב ומחייב את כולם לעמוד בקצב".

המתנגדים לסייט מפקפקים באיכות החומר ואפילו רומזים על הסטה בתרגומים, עניין מדאיג בהתחשב בחוסר האלטרנטיבות. "למילה בערבית יכולות להיות ארבע או חמש משמעויות שונות", אומר מייקל שוור, לשעבר סוכן הסי.אי.איי. לפי התפיסה הזאת, סייט תמיד בוחר את התרגום הכי מיליטנטי. "התרגומים שלנו קרובים ככל האפשר לשפת המקור", אומרת כץ. "עושה אותם מי שזאת שפת האם שלו, ואני בטח לא אומרת לאדם שזאת שפת האם שלו באיזו מילה להשתמש. אני עסוקה מדי בשביל זה".

בדצמבר האחרון עקבה כץ אחרי פורום בשם "אל ספנט" ומצאה שם מדריך לפגיעה בצינור הנפט של אלסקה. היא הופתעה מרמת הפירוט: המדריך הציע שיחידה מובחרת של ארבעה-חמישה גברים, מצוידים בכדורים חודרי שכפ"צ או בחומרי נפץ, יתגנבו מקנדה לאלסקה. "הם שפכו את דם אחינו וגנבו את מקורות הנפט שלנו", אומר המדריך. "תורנו ללמד אותם לקח". סייט שלח את המדריך למנויים עוד באותו יום.

זמן קצר לאחר מכן פירסם ה"דיילי ניוז" ידיעה על האיום הפוטנציאלי, ונתן קרדיט לסייט על המידע. "ואז הכל התחיל להשתגע", אומרת כץ. הם פירסמו עוד דיווחים והטלפון לא הפסיק לצלצל. לחברה שעבדה על צינור הנפט באלסקה זה היה עוד יותר בעייתי. "אנחנו לא רוצים להימצא במצב שהסי.אן.אן נכנסים למתקנים שלנו, ושמישהו אומר בטלוויזיה משהו כמו 'לידיעה שהגיעה זה עתה: יש איום של טרוריסטים על הצינור'", מסביר מייק היטוול, דובר החברה. "מה ירגישו במצב כזה העובדים ובני המשפחות שלהם?".

כץ מודה שסייט לא בודקת את הדיוק המדעי של כל מדריך או הממשות של כל איום, למרות שהיא משתדלת לוודא שבאתר שעליו היא מדווחת הופיעו איומים אמינים בעבר, ושהאיום נראה רציני. בדיקות מעמיקות, היא אומרת, הן לא התפקיד שלה. "אני אומרת לאנשים מה הטרוריסטים חושבים", אומרת כץ. "לא היית רוצה לדעת שהם חושבים על צינור הנפט באלסקה, אפילו אם בסוף לא יקרה שום דבר?".

סכנה ברורה ומיידית

באינטרנט פועלים כיום אלפי אתרים של קיצונים, אבל יש ביניהם היררכיה; אחרי אלה שמשדרים את ההצהרות וסרטוני הווידאו עוקב הקהל הנאמן ביותר. בשנתיים האחרונות התרכזה הרבה מהפעילות סביב פורום בשם "אנסר". ברגע שסגרו אותו, כשאחד ממפעיליו הבריטים נעצר על חלקו בתכנון פיגוע, המשתמשים עברו לפורום בשם "אל הסבה". יש בו כמה אלפי משתמשים קבועים, רובם מאירופה ומהמזרח התיכון. השיחה שומרת על אופי מכובד - "אחי" היא הפנייה הקבועה לשלום - וחילוקי דעות אסורים. מפעם לפעם מישהו שואל אם זה מוצדק להרוג מוסלמים או נשים במלחמת הג'יהאד בעיראק, אבל בשנה האחרונה, לדברי רבקה גיבנר-פורבס, חוקרת במרכז לחקר הטרור, "זה די נפסק".

יום אחד בסתיו שעבר נתקלה כץ בשרשור חדש באל-הסבה, שהנושא שלו היה היא עצמה. תומך ג'יהאד צירף לינק לאתר של סייט. "סייט אורב לכם", הוא כתב. "האנשים שלו נמצאים בכל הפורומים, משתמשים בשמות בדויים ומרגלים אחריכם". הוא עודד את האחים שלו לזהות ולהעיף אותם החוצה. חבר אחר טען שסייט דווקא עושה להם שירות חיוני. "הם מתרגמים את ההצהרות שלנו לאנגלית", הוא כתב, "אבל לא מנתחים אותן. למה אנחנו לא מנצלים את ההזדמנות?". בסופו של דבר התערב אחד ממנהלי הפורום. "טוב, לא להתווכח", הוא כתב. "נעשה הצבעה ונראה אם אנחנו צריכים להשאיר או להעיף אותם. מה אתם חושבים?". הוא סיים עם סמיילי. עד שהעניין עבר לשרשור חדש, תוצאת ההצבעה היתה 50-50 בשאלה אם סייט טוב או לא טוב לג'יהאד.

במידה מסוימת, טרור הוא תיאטרון ולוחמה פסיכולוגית, ורבות מההצהרות שכץ מתרגמת הן תעמולה שמטרתה להפוך קבוצות נידחות למוכרות. היא רואה את הקהל שלה בעיקר כקהל מקצועני - אנשים שתפקידם לעצור ולחשוף טרור. אבל בכך שסייט יוצר מסלול עוקף ממשלה הוא אולי תורם לנטייה של התקשורת - ובמידה מסוימת גם של הממשל עצמו - לנפח אפילו את האיום השולי ביותר.

בחודשים האחרונים, למשל, כץ הבחינה בקיצונים אלג'ירים ובטרוריסטים אפגניים שמשחררים סרטי וידאו שמטרתם להרשים את המיליטנטים הצעירים במערב, וכבר התריעה על כך. היא מאמינה שלא הערכנו מספיק את הטרוריסטים, ושצריכה להיות ליותר אנשים גישה ישירה למה שהם חושבים ואומרים. הטרוריסטים, כמובן, חושבים בדיוק כמוה.

לכץ יש חזון מאוד ברור לגבי המלחמה בטרור, שמשותף לה ולרוב קבלני המידע שפועלים בתחומה. כמו שהם רואים את זה, הדרך הכי טובה להילחם בטרוריסטים היא לא באמצעות משימות תלת-שנתיות, מכתבים ועורכי דין, אלא בשיטת הטרוריסטים עצמם: בכעס, באמונה שההיסטוריה תצדיק את ההחלטות שלך, באובססיה וכסגנון חיים. לא צריך לדאוג לגבי הערכה מוגזמת של האיום: עדיף להגזים לכיוון הזה מאשר לכיוון ההפוך.

"הבעיה היא לא ריטה כץ - הבעיה היא השיח הפוליטי שלנו על טרור", אומר טימותי נפתלי. "עכשיו, אחרי 11/9, אין לאף פוליטיקאי או איש תקשורת מניע להגיד שצינור הנפט של אלסקה בסדר, או שאף פרה לא תורעל בידי טרוריסטים. אז נכון שיש התפרצויות קטנות של חרדה, אבל בשבילי העולם הוא עכשיו מקום מרושת: או שאתה לוקח את הסיכונים שכרוכים בלתת לכולם גישה חופשית למידע, או שלא. אני לוקח את הסיכון".