אסקפיזם עכשיו

בפברואר 1993 ניסה ארגון הטרור האיסלאמי אל-קעידה להפיל את מגדלי התאומים. משאית תופת עם 600 קילו חומר נפץ הוחדרה לחניון התת-קרקעי של המגדל הצפוני. כוונת מתכנן הפיגוע, רמזי יוסוף, היתה למוטט את יסודות המגדל ולגרום לו לקרוס לכיוון המגדל הדרומי, ובכך להחריב את שניהם. המטען התפוצץ, שישה נהרגו, נזק עצום נגרם לחניון, אבל היסודות נותרו איתנים.

בקיץ 1996 פירסם החיזבאללה גילוי דעת זועם נגד הלהיט ההוליוודי "היום השלישי". הארגון טען שהסרט מציג "ברית בין האמריקנים, הציונים והכיבוש העולמי". רק חמש שנים אחר כך, ב-11 בספטמבר, הבנתי מה היתה המשמעות האמיתית של המנשר הזה: גם טרוריסטים הולכים לקולנוע.

לא יודע אם אתן זוכרות, אבל בסרט ההוא מפילים חייזרים טרוריסטים את האמפייר סטייט בילדינג בהתקפה אווירית, ולא קרקעית. גם החייזרים ב"הפלישה למאדים" של טים ברטון החריבו ככה כמה גורדי שחקים. אני ממש יכול לדמיין את אוסאמה בן לאדן וחבריו יושבים במערה באפגניסטן עם די.וי.די ופיצוחים, ואת בן לאדן מבין פתאום מה הוא עשה לא נכון. "מלמעלה", הוא צועק לשמיים, "כדי למוטט את המגדלים צריך לבוא מלמעלה".

בין 1996 ל-2001 ראינו את ניו יורק נחרבת בידי מטאור ב"ארמגדון", מצונאמי ב"פגיעה קטלנית" ובגלל חייזרים ב"יום השלישי" וב"פלישה ממאדים", שהלכו גם על סצנות מלהיבות וניהיליסטיות למדי של פיצוץ הבית הלבן. "מועדון קרב" של דייויד פינצ'ר הסתיים בסצנה שבה ממוטט הגיבור רבי קומות של מעין מרכז סחר לנתוני כרטיסי האשראי, וב"מצור" של אד זוויק קרס מטה האף.בי.איי בניו יורק כתוצאה מפעולת טרור איסלאמית. משהו מהדברים האלה כנראה נתן לטרוריסטים האמיתיים כמה רעיונות.

לא רוצים אסון, רוצים להשתגע

בשנות ה-90 השאננות כיהן נשיא אהוב בבית הלבן, הכלכלה פרחה והמלחמה הכי קרובה התרחשה בקוסובו - מקום שאמריקני ממוצע לא יודע למקם על המפה. בקרקע נינוחה כזאת נבט היטב האסקפיזם ההרסני של סרטי האסונות. לפי סרטי התקופה היה נדמה כאילו הוליווד בעצמה, ולא רק אל-קעידה, הרגישה שבועת הפרוספריטי הזאת חייבת לקרוס, שמגדל בבל כלכלי אימפריאליסטי יוצר שאננות שיוצרת עיוורון שיוצר סכנה קיומית. כולם חשבו שהרעה תבוא מבאג המילניום וכמעט צדקו; מה זה פספוס של 21 חודשים על סקאלה של נצח.

"פרנהייט 9/11". הסרט התיעודי הקופתי בכל הזמנים

אחרי מתקפת הטרור נכנסה הוליווד להלם קרב, וסרטי האסונות הפכו לקורבן הלא מדובר של ה-11/9. בעולם שהפך לפצצה מתקתקת כמעט בכל פינה - ניו יורק, לונדון, מדריד, איסטנבול, בגדד, בירות ובנת ג'בל - כבר אין חדווה בלראות אנשים בדיוניים מתאמצים להינצל מכלי תחבורה במצוקה או מבניין קורס. בחמש השנים האחרונות הצליח רק סרט אסונות אחד לעשות כסף: "היום שאחרי מחר", שמציג אסון אקולוגי ומפנה אצבע מאשימה לכיוון מחדליה של ממשלת בוש. ביים אותו רולנד אמריך, הבמאי שפוצץ את האמפייר סטייט בילדינג ב"יום השלישי". היוצרים של "פוסידון", לעומת זאת, הבינו היטב את רתיעת הציבור מאיום קיומי כשאף אחד לא בא לראות את הסרט שלהם.

השנה, כשהוליווד כבר מרגישה בשלה לנסות להתמודד עם מתקפת הטרור בת החמש, היא לא עושה את זה באמצעות יצירת זוועות פיקטיביות, אלא מטפלת באסון באופן ישיר. "טיסה 93" של פול גרינגראס מביא את סיפורו של המטוס היחיד שלא הגיע ליעדו והתרסק בפנסילבניה, ו"מגדלי התאומים", סרטו עתיר התקציב של אוליבר סטון, מתאר את מה שקרה ביום ההוא במרכז הסחר העולמי. "נחשים על המטוס" דווקא מטפל באופן עקיף בפחדים של האומה החזקה בעולם, אבל כך או כך, הוליווד מגלה שהתמודדות עם האסון מעניינת את התקשורת יותר מאשר את רוכשי הכרטיסים.

"פוסידון". היוצרים הבינו את הרתיעה של הציבור

מאחר שהמשמעות של אסון התאומים היא לא רק ביטחונית ואנושית אלא גם תרבותית, רבים - ואני ביניהם - ניסו להסביר באמצעות פרשנות דחוקה איך כל הסרטים ההוליוודיים מאז ה-11/9 מתייחסים לאסון. בין השאר, כך נולדה הקלישאה העיתונאית הגדולה שתוהה אם הצלחות קופתיות מלמדות משהו על מצב הרוח הלאומי.

אז סביר להניח שכן, אבל את זה לא ניתן להסיק מהסרטים שעומדים בראש טבלת שוברי הקופות, אלא דווקא מאלה שנמצאים במקומות היותר נמוכים. הסרטים שגורפים הכי הרבה הכנסות הם אלה שהייתם מוצאים שם ממילא, עם או בלי אסון: עיבודים לקומיקס ("ספיידרמן"), סרטי המשך ("מלחמת הכוכבים"), סרטי פנטזיה ("שר הטבעות") וסרטי אנימציה ("שרק", "למצוא את נמו"). בקיצור, סרטים שפונים לבני נוער או לכל המשפחה.

את הסרטים שממוקמים באמצע טבלת ההכנסות אפשר לראות כסמנים ברורים לצורך הבהול באסקפיזם. קחו לדוגמה את "היץ'", קומדיה רומנטית סטנדרטית. סביר להניח שהסרט לא היה כל כך מצליח אילולא הוקרן בתקופה שהקהל השתוקק לברוח מזוועות הטרור אל עולם שכולו חיזור מתקתק. כך גם "החתונה היוונית שלי", שאין שום פרופורציה בין סכומי העתק שהרוויח לבין ערכו הקולנועי. ומה עם "מר וגברת סמית", "לדפוק חתונה", "בתול בן ארבעים"? כל אלה, סימפטיים יותר או פחות, זכו בשנים האחרונות להצלחה גבוהה מדי ביחס לציפיות.

אבל לא רק בני זוג ואהבת נצח חיפשו צופי הקולנוע, אלא גם משהו להאמין בו - וגם אלוהים התחיל לדפוק קופות. האם הקולנוע האמריקני המיינסטרימי נהיה שמרני יותר? האם האומה האמריקנית התקהלה תחת אוהל השם ברגעי המשבר שלה? נדמה שכן. "ברוס הגדול מכולם", "סיינס" ו"הפסיון של ישו", סרטים דתיים מהזווית הנוצרית, פרטו על מיתרי הנפש הקולקטיביים.

למעשה, אם הייתי צריך לבחור תופעה קולנועית אחת שמאפיינת את חמש השנים שאחרי התאומים, ומייצגת במשהו את המפגש בין תעשיית הקולנוע לרוח התקופה, זה היה ההצלחה הפנומנלית של "הפסיון", הסרט של ההוא שלא מזכירים את השם שלו. הצלחה בסדר גודל כזה לא היתה אפשרית בתקופות אחרות. תרם לזה גם הפונדמנטליזם הקוטבי שנוצר בעקבות הפיגוע, שבמסגרתו הפכו האמריקנים והמוסלמים את המלחמה ביניהם לקרב ערכי/ רוחני/ תרבותי ולא רק כלכלי, ושלחו את אמריקה להתגודד תחת דגלו של ישו.

כמה זה יוצא בצלזיוס?

לא פחות ממשבר האמון אחרי רצח קנדי, לא פחות מהפרנויה שאחרי פרשת ווטרגייט, השנים שאחרי ה-11/9 משקפות משבר מציאות עצום של עולם שלם, לא רק של האמריקאים. זה התחיל בחרדה מהלא נודע ערב המילניום, ונמשך באימה מבוססת. בעוד הימנים הדתיים סברו שהכל בידי שמיים והתגאו בפסיון, אנשי השמאל הבינו שהכל בידי הממשל - פאשלות המודיעין לפני, טעויות בניהול המשבר תוך כדי ויציאה למלחמה אווילית אחרי. התמונות של המגדלים הקורסים, הנשיא שמסר חצאי שקרים וחצאי אמיתות, הטלוויזיה המוצפת בתוכניות ריאליטי - כל אלה גרמו לבדיון להפוך ללא רלוונטי. הבדיון האמיתי ביותר הוא המציאות.

"נחשים על המטוס". מטפל באופן עקיף בפחדים של האומה החזקה בעולם

הקהל המלומד והליברלי שהתחיל להטיל ספק מצא את הייצוג שלו בקולנוע הדוקומנטרי, שהפך לבשורה הגדולה של התקופה. "פרנהייט 9/11" של מייקל מור היה לסרט התיעודי הקופתי בכל הזמנים. שני סרטים נוספים, "ערפל הקרב" של ארול מוריס ו"לתפוס את הפרידמנים" של יוג'ין גארקי, הכניסו מיליונים בז'אנר שעד אז מדד הכנסות במאות אלפים. נכון שסרטים תיעודיים תמיד הופקו, אבל לראשונה הם הפכו ללהיטים קופתיים - דווקא בגלל שהם מציגים עולם שבו דבר אינו ברור וחד-משמעי. ממש כמו במציאות.

בשעה שהקולנוע התיעודי כפר בממשל האמריקני, הלך הקולנוע העולמי צעד אחד רחוק יותר וכפר באמריקה כולה. רק בישראל הבינו את משבר הטרור האמריקני. בשאר העולם החלו לצוץ גילויים של שמחה לאיד במקום אמפתיה. כאילו אסון התאומים לא היה יוזמה של טרוריסט מוסלמי אלא מעשה קונדס של מפגינים נגד ועידת ג'י-8, באירופה היו אנשים מהימין הרדיקלי ומהשמאל הרדיקלי שראו בהפלת מגדלי התאומים עונש על חטא הגאווה האמריקני. ואולי זאת היתה הכוונה של בן לאדן, ליצור אקט טרור שהוא גם סמלי (הפקת ענק שתשנה את קו הרקיע של מנהטן) וגם מעורר הזדהות בקרב כל האומות שנדרסו כלכלית בידי ארה"ב; הסוחרים והברוקרים הם אלה שהפכו לחיילים האמיתיים של צבא הכיבוש האמריקני.

הקולנוע העולמי לא חס על אמריקה, כאמור. בסרט האנתולוגיה "9/11" התבקשו קולנוענים מכל העולם (ועמוס גיתאי) ליצור סרט באורך 9 דקות ו-11 שניות שעוסק במתקפת הטרור. מה שהיה אמור להיות פרויקט הזדהות גלובלי עם הקורבנות הפך למנשר אנטי-אמריקני פוקח עיניים ונושא מסר ברור: הגיע לכם. גם יוצרים מבית נקטו גישה ביקורתית. למשל, שון פן עשה סרט מקסים על קשיש שהפרחים שלו מצליחים לצמוח באדנית רק אחרי שמגדלי התאומים קורסים ומאפשרים לשמש להיכנס לחדרו האפלולי, וב"ונדטה" מביעים האחים וושאובסקי הזדהות עם טרוריסט שמפוצץ בניינים סמליים.

מלחמת העולמות הבאים

את ההשפעות הגדולות של אסון התאומים אפשר לראות אצל סטיבן ספילברג, הבמאי שמסונכרן עם המיינסטרים האמריקני כבר 30 שנה. ספילברג, כנראה סוג של נביא, הציג ב"אינטלגנציה מלאכותית" חזון של מנהטן עתידית, נטושה, מוצפת מים, שבה מגדלי התאומים ממוטטים אחרי שהאחד קרס על השני. הסרט הוצג ביוני 2001, שלושה חודשים לפני האסון.

מאז מתקפת הטרור פנה ספילברג לאסקפיזם קליל ("תפוס אותי אם תוכל"), התכנס לפטריוטיזם חסר בושה ("טרמינל"), והביע חרדה שמרנית ובלתי אופיינית למתקפה חסרת פנים ואידיאולוגיה ("מלחמת העולמות"). בסוף הוא נעצר, הירהר ויצר את "מינכן", אחד מסרטיו החשובים ביותר, שהוא כמו סם נגדי ל"מלחמת העולמות". מדובר בסרט שמטיל ספק, שבוחן תגובות אינסטנקטיביות לפעולות טרור ומציג את המחיר המוסרי שמעגל אלימות כזה גובה על המשתתפים בו - הטרוריסטים, הנוקמים, הנוקמים בנוקמים, והנוקמים בנוקמים בנוקמים. בסוף, לא משנה מה ההגדרה, כולם רוצחים. ובסוף, כנראה, הכל מעגלי.

המחזוריות הזאת באה לידי ביטוי במקומות נוספים. אחרי שקרסו מגדלי התאומים, התגובה האינסטינקטיבית של הוליווד היתה לישר קו עם הטרוריסטים ולמחוק את המגדלים מסרטים ומסדרות - מהפתיחים של "הסופרנוס" ו"סקס והעיר הגדולה", למשל, ומסצנות מ"ספיידרמן", "לנשק את ג'סיקה סטיין", "סרנדיפיטי", "מדרכות ניו יורק", "ונילה סקיי" ו"זולנדר". למרטין סקורסזי לקח שנה להחליט שהוא משאיר מחווה למגדלים ב"כנופיות ניו יורק", אבל נטייתו הראשונה היתה להעלים אותם מתחילת הסרט.

היום, לעומת זאת, כבר משחזרים את המגדלים במחשבים ומדביקים אותם בחזרה. בהתחלה ב"נס הנחישות", דרמת ספורט ששחזרה את שנות ה-80, אחר כך ב"השעה ה-25" של ספייק לי - הסרט הראשון שהישיר מבט אל הגדמים של גראונד זירו - וכעת במגדלי התאומים של סטון. ב"קליק" של אדם סנדלר, שמסתיים בעתיד, כבר מתנוסס על קו הרקיע המגדל הספירלי החדש (שכנראה לא יהיה ספירלי בסופו של דבר) בדיוק איפה שעמדו התאומים.

אם להמשיך את המעגליות, או להסיק ממה שהיה עד עכשיו, אז בהחלט יכול להיות שאוסאמה בן לאדן הקפיא את הפריים הזה בדי.וי.די הפיראטי שלו, והוא כבר מתחיל לתכנן את המתקפה הבאה.