הננו כאן
אחרי שגרף תוך חודש אלבום זהב, זמר השנה הראל סקעת יוצא במופע חדש. על הדרך הוא סוגר מעגל עם כוכב נולד ובעיקר שמח שאנשים באים, מקשיבים ונהנים. "יש אנשים שזוכים אבל בתכלס זה לא מחזיק הרבה זמן", הוא אומר
"כשהייתי בבית צבי היו לנו שיחות אחרי הצגות ומנהל בית הספר גארי בילו תמיד היה אומר: אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לפשל. אנשים יוצאים מהבית, שמים את הילדים עם בייביסיטר, מדליקים את האוטו, נוסעים כדי לראות אתכם ומשלמים כסף". משתף הראל סקעת רגע לפני שהוא עולה לבמה בפעם הראשונה מאז אלבום הבכורה שלו. "אמרתי לעצמי אז: 'וואו, בואנה', והנה פתאום זה קורה לי. זו התרגשות גדולה, קצת מלחיץ, עבדנו על כל פרט ואני מקווה שיהיה בסדר, שהעבודה תשתלם ושהקהל יהיה בעניין".
והקהל של סקעת שהתקבץ שלשום (ג') אל תיאטרון "נגה" ביפו הוא בהחלט מחייב. בשורה אחת ישובה ריקי גל לצד קרן פלס שאחראית ל"ואת", שיר השנה שלכם ב-ynet והסינגל הראשון מהאלבום החדש. במקבץ אחר שוכנים אפרת בוימולד, אמיר פיי גוטמן, דידי הררי, צוות "כוכב נולד" בהנהגת של צביקה הדר, קובי אוז שסייע בכתיבת קטעי הקישור, רוני סופרסטאר, דפנה רכטר, ציון ברוך ואסי ישראלוף שתופסים מושב. גילה אלמגור , שהופיעה לצידו השנה במחזמר "מי שחלם" , לא יכלה להגיע אבל שלחה במקומה זר ענק של פרחים. יזהר אשדות , המנהל האמנותי , מסתובב הלוך ושוב בעוד סקעת מתלבט בין אופציות ההלבשה, הולך על הלוק הבוגר והמחוייט ומסתגר למספר דקות בחדר כדי לחמם את מיתרי הקול.
חודשיים וחצי אחרי שהפציע הדיסק, וחודש וחצי אחרי שסקעת הלך הביתה עם תקליט זהב יפה לתלות על הקיר, הוא מוסיף לארון הגביעים גם זכייה בתואר זמר השנה לשנת 2006, ותואר שיר השנה ל"ואת" בגלגל"צ. את הזכיות האלה הוא מגדיר כקישוטים. עלבון המקום השני בגמר ההוא בניצנים עדיין לא נשכח, והוא מהווה תזכורת נצחית להחלטה שקיבל, לכבוש בזכות עשייה מפרכת כזמר לגיטימי. "הימים האחרונים היו בין הימים הכי מאושרים בחיי", הוא מתוודה. "סוף סוף הרגשתי שקורה משהו באמת. התקליט יצא, השירים מושמעים, ובסוף הדובדבנים האלה, הזכיות, שזה דבר שהוא מדהים, אבל זה בעיקר סמל לזה שאנשים אוהבים את מה שאני עושה. יש אנשים שזוכים אבל בתכלס זה לא מחזיק הרבה זמן, אני מעדיף לא לזכות אבל להחזיק המון המון שנים ולעשות את העבודה כמו שצריך".
אתה מתכוון להפסד שלך להראל מויאל ב"כוכב נולד"?
"ברור. זה כבר מאחורי, אבל מהשנייה שירדתי מהבמה בניצנים אמרתי שזה לא מה שחשוב. אני לא צריך את הכתר, אני לא צריך מדליה. אני רוצה לעבוד, אני רוצה לשיר, תנו לי לשיר. באיזה שהוא מקום נסגר מעגל. זה תמיד כיף לזכות במשהו, אבל מעבר לזה מה שחשוב זה שיבוא לכאן קהל הערב יקשיב וייהנה".
בהופעה שארכה כמעט שעתיים כשסקעת שוזר בין השירים סקעת אנקדוטות משעשעות על הדרך שעשה, הנפילות, הפחדים והחלומות. לרגע אחד הוא עצר ואמר בגיחוך שבגיל 26 הוא מרגיש כמו ב"חיים שכאלה" ושתמיד אמרו לו ש"הוא נשמה עתיקה". אולי זה מסביר למה למעט מחרוזת שירי ילדים קצרה כחלק מההדרן, את מרכז הכובד של המופע היוו שירים נוגים מהאלבום כמו "אפילו ששריפות", "כל הציפורים", "שלכת" ו"אם הוא ילך" בביצוע אקוסטי בו הוא תמיד מעט דומע, מחווה קטנה ליוסי בנאי ז"ל, ואיך אפשר בלי "הנני כאן" בליווי דרמטי של נעמה לוי והלהקה. "הרגשתי שאני מתחיל לשחות בבריכה שאני רוצה להיות בה. זה המקום הטבעי שלי", הוא מסכם אחרי הטבילה הראשונה, "זה היה שילוב של רגשות וחיוך. אני רוצה להופיע ככה כל החיים".
