yed300250
הכי מטוקבקות
    תל אביב-ביירות
    עיקריות • 01.10.2006
    מלאכים בשמי ביירות
    ליסה גולדמן הכירה דרך הבלוג שלה גבר לבנוני מקסים. ואז באה המלחמה
    ליסה גולדמן

    הבלוגים היו הסיפור האנושי החם של המשבר הישראלי-לבנוני ב-2006. ב-18 ביולי, פחות משבוע אחרי שהמשבר התחיל, סיכמתי בבלוג שלי את ההתרבות המהירה של הקולות הישראליים והלבנוניים ברשת, תחת הכותרת "המלחמה הכי בלוגית?". נתתי לינקים ותיארתי כמה מקרים מרגשים של דיאלוג בין ישראלים רגילים ללבנונים רגילים, וציינתי שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שאזרחים של שתי מדינות במצב מלחמה מסוגלים לנהל שיחה לא מצונזרת, מתמשכת, בזמן אמת.

     

    אוקיי, הודיתי, הרבה מהבלוגים הפכו לבמה לזעם ולהאשמות הדדיות, והרבה מהתגובות היו מלאות בהאשמות ובדעות פוליטיות שמרניות. אבל היו המון דוגמאות לקולות שפויים, רציונליים, והתייחסתי אליהם כאל סיבה להאמין בתקווה לעתיד יותר טוב: "כשהסיבוב הנוכחי של הרס ומוות לא מוצדקים יסתיים", כתבתי, "כשהכעס ישכך, אולי נזכור את הקשרים האישיים עם ה'אויב'. תחשבו מה זה אומר אם לדור הבא של פוליטיקאים ואנשי עסקים, ישראלים ולבנונים, יהיה ידע אינטימי לגבי האנושיות של האחר".

     


                                                                                    איור: קרן תגר

     

    התקשורת הבינלאומית מיד התנפלה על הסיפור הזה. הפסקתי לספור כמה פעמים התראיינתי בשבועיים האלה, לפעמים חמש פעמים ביום, בעיקר לתקשורת האמריקנית והאירופית, אבל גם לרדיו בסין ולטלוויזיה ביפן. התקשורת המערבית דיווחה על הסיפור בעיקר כעל התפתחות מעניינת, אבל דווקא העיתונאים הסינים והיפנים הצליחו לגעת בי עם הפרשנות שהם נתנו לעניין. "את חושבת שהבלוגרים יכולים להפסיק את המלחמה?", שאלה אותי אחת המראיינות לרדיו הסיני, כשהתיישבנו בבית קפה בשכונה שלי. אז הבנתי שבשביל הרבה אנשים, התקשרות מעצם הגדרתה מובילה להומניזציה, ומזה, כמובן, נגזרת הבנה. אני לא בטוחה שזה בהכרח נכון. הספקות והבלבול שלי מבוססים על קשר קרוב מאוד עם בלוגר לבנוני שפגשתי לפני המלחמה.

     

    תייר מזדמן

    "הפליט הנצחי", כמו שהוא קרא לעצמו, או בקיצור פ"נ, התחיל את הבלוג שלו באפריל, בדיוק בתקופה שבלוגרים ישראלים ולבנונים גילו אלה את אלה והתחילו לבנות קהילה מקוונת קטנה, שבירה ומלאת תקווה. מהר מאוד פ"נ התחיל להשאיר לי תגובות בבלוג. הוא הביע תמיכה כשכתבתי דיווח פוגעני על פאנל של עיתונאים ערבים שהשתתפו בכנס תקשורת שבו הייתי בלונדון, ובלוגרים לבנונים אחרים הצטרפו אליו והיללו אותי על זה שניסיתי לאתגר את חברי הפאנל. לא עבר הרבה זמן עד שפ"נ התחיל לרמוז שהוא ביקר בישראל ביותר מהזדמנות אחת. שבועיים אחרי שחזרתי לתל אביב הוא השאיר הודעת צופן בבלוג שלי: "אני כאן".

     

    זה היה כמו לקבל מסר חשאי מחבר בתנועת מחתרת. אימייל נרגש אחד אחר כך (אני), שיחת טלפון (הוא) ושעתיים מאוחר יותר, נפגשנו במלון שלו. לקחתי אותו למאנטה ריי, אחת ממסעדות החוף האהובות עלי. ישבנו בחוץ, הזמנו בקבוק קברנה סוביניון, ובמשך שלוש שעות דיברנו אחד את השני למוות, כשהגלים הנעימים מלווים את השיחה שלנו.

     

    פ"נ, כך התברר, היה בחור צעיר, נאה ורהוט בשנות השלושים לחייו. הוא התלבש מעולה והקפיד על סטייל; אין הרבה גברים צעירים שיכולים לעשן סיגרים קובנים קטנים, להדליק אותם במצית כסופה ולא להיראות פלצנים.

     

    הוא נולד בלבנון אבל גדל בקנדה - המקום שבו נולדתי וגדלתי אני. אבל השפה המשותפת שלנו לא היתה רק אנגלית. היא היתה גם התפיסה הדומה של אידיאליזם ציני ביחס לקונפליקט השורר במזרח התיכון: אמונה שאם נחבר את כל האנרגיות מהערבים ומהישראלים הצעירים, המשכילים, הפתוחים והקוסמופוליטיים, אלה שהכרנו בעולם הבלוגים, נוכל לבנות את המזרח התיכון החדש ששמעון פרס דיבר עליו פעם. נוכל לבנות חברה שחושבת קדימה, כזאת שתתגבר על כוחם של הפנאטים הדתיים, של הרודנים ושל הפוליטיקאים שמעוניינים רק בטובת עצמם, כל אלה שהשאירו אותנו כלואים בסטטוס-קוו המבאס שלנו. פ"נ ואני דיברנו על רעיונות קונקרטיים, למשל להקים עיתונים מקוונים שאנשים כמונו יכתבו ויערכו. או להקים יוזמות עסקיות אזוריות ומוצלחות, כאלה שיקרבו יזמים ערבים וישראלים באופן טבעי, מתוך אינטרסים אישיים. הרצון לעשות כסף יגרום להם בהכרח להכיר אחד בשני, פשוט כי הם יהיו חייבים לעבוד יחד כדי להרוויח.

     

    פ"נ סיפר לי שהוא גר בדובאי וניהל את הסניף המזרח תיכוני של תאגיד מזון בינלאומי, ג'וב שדרש ממנו לנסוע כמעט כל הזמן. בערך לפני שנה פוטר מנהל הסניף הישראלי של התאגיד, ופ"נ נשאל אם הוא מוכן להחליף אותו. פ"נ לא הסביר לי למה הוא קיבל על עצמו את התפקיד, אבל ברור שזה לא היה בשביל הכסף. באותה מידה היה ברור שהנסיעות לישראל לא קלות לו בכלל.

     

    הוא סיפר לי, בצורה די בוטה, על המחיר הרגשי שהביקורים בתל אביב גובים ממנו. החקירות הארוכות בנתב"ג, ההשפלה של החיפוש בעירום לפני העלייה לטיסת אל על בקהיר, הפרנויה הקשה להסתרה. האם מישהו עוקב אחרי שיחות הטלפון שלו? אחרי התנועות שלו? האם יש מכשירי ציתות בחדר המלון שלו? ניסיתי להרגיע אותו באמצעות היגיון: אף פעם לא ניסית להסתיר את הלאום שלך, אמרתי לו, ואתה עובד בשביל תאגיד בינלאומי ידוע. אין סיבה ששירותי הביטחון יהיו מודאגים דווקא בגללך. אבל בסוף השתתקתי, לא רק בגלל שלא ידעתי בוודאות שלא עוקבים אחריו (למרות שחשבתי שזה לא סביר במיוחד), אלא גם בגלל שלא רציתי להעליב אותו בזלזול בדאגה שלו, אותה דאגה שהתבטאה אצלו בכתפיים נוקשות ובשפת גוף מתוחה.

     

    למרות שפ"נ ביקר בתל אביב תשע פעמים בתוך פחות משנה, הוא לא ראה הרבה מהעיר. נהג אסף אותו בכל בוקר מהמלון ולקח אותו למשרד. כשלא היתה לו פגישה עסקית הוא הזמין אוכל מהרום סרוויס ואכל לבד בסוויטה. היו איזה פעמיים שקולגות לקחו אותו למסעדות או למועדונים, אבל לפי התיאורים שלו נראה שהוא לא נהנה מזה במיוחד. הוא סיפר לי שהוא מפחד להסתובב בעיר לבד בזמן הפנוי שלו. "למה?", שאלתי אז בפליאה מוחלטת. "כי שכשחוקרים אותי בשדה התעופה בדרך החוצה", הוא אמר, "ותמיד חוקרים אותי - אני לא אצליח להסתכל לקצין ביטחון בעיניים ולדעת שאני דובר אמת כשאגיד שכל מה שעשיתי זה לנדוד בין המלון למשרד שלי".

     

    ערים תאומות

    היינו הלקוחות האחרונים במסעדה באותו לילה. כשהחשבון הגיע, פ"נ העיף בו מבט לחלקיק שנייה, שלף בדיסקרטיות כמה שטרות גדולים והניח אותם בלי שאראה את הסכום. תוך כדי כך הוא קם מהכיסא והחווה לי בידו "אחרייך". ידעתי שהוא השאיר טיפ שערורייתי, אבל לא נראה שהוא ממש מעוניין בעודף. לא יכולתי לדמיין לעצמי גבר ישראלי שיתנהג ככה - ואני לא מתכוונת להשמיץ פה את בני שבטי. ההתנהגות שלו פשוט היתה דוגמה לכללים ששכחתי מאז שעברתי לישראל. זה היה שונה - עולם אולד-פשן שעזבתי מאחורי בלי להתחרט. אבל זה היה נעים, והוריתי לפמיניסטית שבתוכי לסתום את הפה.

     

    רציתי להראות לפ"נ את תל אביב. העיר הליברלית, המשוחררת והדינמית שאני אוהבת יותר מכל הערים האחרות. רציתי שהוא יירגע וייהנה. אני מניחה שרציתי שהוא יאהב אותנו. בפעם הבאה שנפגשנו לקחתי אותו לג'וז ולוז, מקום אינטימי ומואר באור נרות, מרוהט בסגנון שוק פשפשים, מקום שבו התפריט - שמשתנה בהתאם לעונה - כתוב ביד על נייר עבה ומושחל למכונת כתיבה ישנה. פ"נ אמר לי שזה מזכיר לו מקומות דומים בביירות. הוא התעקש לשבת כשגבו אל שאר הסועדים, למרות שממש רציתי שהוא ירגיש את המקום, את האווירה, את האנשים. "אני כבר הייתי פה המון פעמים", אמרתי לו. "זה מושלם ככה", הוא ענה. "אני יכול להסתכל עלייך, אני יכול לראות את כל האנשים שיושבים בזווית הנכונה, ואני יכול להסתכל על הטבחיות עובדות במטבח. אני אוהב את זה".

     

    בלילה ההוא דיברנו על דברים אישיים, אפילו אינטימיים. הילדות של שנינו בקנדה, היחסים שלנו עם ההורים, הקריירות שלנו, אשתו, הרומן הכושל האחרון שלי, הכמיהה שלו לחזור לביירות והסיבות שלי לאהוב את תל אביב. במקום לבקש ממני לתרגם בשבילו את התפריט, הוא פשוט אמר, "תזמיני מה שנראה טוב. אני סומך עלייך לגמרי". שוב חלקנו בקבוק יין, שוב דיברנו המון, ושוב הוא שילם את החשבון באותו סגנון דיסקרטי שעורר את תשומת ליבי בלילה הראשון שנפגשנו.

     

    אחרי הארוחה לקחתי אותו לגן החשמל ששופץ לא מזמן - עם הבארים הטרנדיים, חלונות הראווה של המעצבים המקומיים וקפה ברזילי. הצבעתי על הכיכר המשופצת והסברתי לו שעד לפני שנה זה היה מקום מפגש לנרקומנים, טרנסווסטיטים ונערים צעירים מדי להשכרה, חלקם פלסטינים מהגדה. באמצע השיטוט שלנו ברחוב לבונטין הוא נעצר פתאום ליד בניין ישן, לא משופץ, שנבנה מוקדם במאה שעברה. הוא הסתכל עליו בפליאה ואמר, "הבניין הזה נראה בדיוק כמו סוג האדריכלות שאת יכולה לראות בביירות. בדיוק. אני מרגיש עכשיו כאילו אני בביירות". כשהסתכלתי על הפנים שלו זיהיתי יותר מפליאה; הוא היה קצת מוטרד.

     

    דיברנו די הרבה בטלפון בימים הבאים, אבל מחויבויות לעבודה - של שנינו - מנעו מאיתנו להיפגש. מכיוון שהוא תכנן להישאר לסופשבוע, אמרתי לו שאני רוצה לקחת אותו בשבת בבוקר לאחת הגלריות ברחוב גורדון, ואז לארוחת צהריים מאוחרת ביפו. אבל הוא התקשר לבטל ברגע האחרון, כמעט בלי להתנצל. הוא נשמע לא מפוקס ואמר שהוא יסביר מאוחר יותר.

     

    בסוף נודע לי שהוא פגש את אנטואן לאחד, המפקד לשעבר של צבא דרום לבנון, במסעדה שלו בטיילת. אחד המנהלים של המסעדה, קצין מודיעין לשעבר בצד"ל, הזמין אותו אליו הביתה לבת ים בשבת, כדי לאכול צהריים עם המשפחה. מאוחר יותר הוא תיאר את החוויה כשילוב של איפוק ורגשות חזקים; היה ברור שהוא מתייחס אל הצד"לניקים כאל בוגדים מתועבים, אבל הוא אמר גם שמנהל המסעדה ובני משפחתו היו מארחים חמים ונדיבים. הוא נראה עצוב כשתיאר לי את געגועיה של אשת המנהל לביתה, ללבנון, הארץ ששניהם אוהבים. מהמעט שפ"נ סיפר לי קיבלתי את הרושם שהוא בחר בכוונה להתעמת עם השדים שלו. למעשה, אני חושבת שבגלל זה הוא קיבל את ההצעה לנהל את הסניף הישראלי - כי זה נתן לו תירוץ מושלם לראות במו עיני את המדינה שגידלו אותו להכיר רק כאויבת.

     

    במהלך הביקור הזה ומיד אחריו הוא פירסם כמה פוסטים מאוד אישיים ומרגשים בבלוג שלו על חוויותיו בישראל. הוא כתב על ההתרגשות שליוותה את המפגש עם ערבים ישראלים בבר נרגילות ביפו, והאכזבה והפגיעה שלו כשהם סירבו לענות לו בערבית. הוא תיאר, עם המון אמוציות, נסיעה במונית ברחבי תל אביב, שבמהלכה הוא גילה שנהג המונית הוא יהודי לבנוני ושגם הוא משתוקק לחזור ללבנון ועדיין שומר על קשר עם החברים הלא יהודים בעיר הולדתו. הוא כתב כמה הופתע לגלות שהעובדים בחברה הישראלית שלו קיבלו אותו לגמרי בלי דעות קדומות, ושהם חיבבו אותו בגלל שבניגוד לבוס הקודם, הישראלי, הוא התייחס אליהם יפה ועשה עבודה טובה בכל מה שקשור אליהם. הם אפילו לא הגיבו כשהוא אמר להם שהוא לבנוני; איך זה יכול להיות שישראלים מתייחסים אליו רק בתור בוס או קולגה?

     

    בינתיים הוא חשב על הבומים העל-קוליים שמשמיעים מטוסי חיל האוויר הישראלי מעל ביירות, שגרמו לאחיין הקטן שלו טראומה של ממש. פ"נ לא היה רק הפליט הנצחי: הוא היה גם הכועס הנצחי. על עצמו, על הקושי שלו להתגבר על דעותיו הקדומות, על הכעס שלו. וגם, אני חושבת, הוא כעס על ישראל - ועל זה שהאנשים שפגש היו רק בני אדם, לא מפלצות שאפשר לשנוא בקלות.

     

    בלילה האחרון של מה שהפך לביקור האחרון שלו (למרות שלא ידענו את זה אז), לקחתי אותו לשתות במישמיש ברחוב לילנבלום. ישבנו ושתינו קוקטיילים, דיברנו וצחקנו. כשפ"נ הלך לשירותים, אורן, אחד הבעלים וחבר שלי, בא להגיד לי שלום. "מי הבחור?", הוא שאל בחיוך ידעני. "את לגמרי מרוחה עליו".

     

    "לא, לא, זה ממש לא ככה", מחיתי. "הוא נשוי, אנחנו רק חברים".

     

    "מאיפה הוא?", שאל אורן. "שמעתי אתכם מדברים אנגלית".

     

    היססתי. פ"נ תמיד מודאג לגבי חשיפת הזהות שלו. האם אני יכולה לחשוף אותו בלי רשותו? ואז חשבתי שזאת תהיה הזדמנות מעולה לעזור לו להירגע, כי ידעתי שאורן והחברים שלו יהיו חמים ופתוחים כלפיו. אז אמרתי לאורן בשקט, "שמע, הוא לבנוני. אבל הוא קצת לחוץ, ואני באמת רוצה שהוא ייהנה".

     

    בלי להגיד עוד מילה אורן הלך לשירותים וליווה את פ"נ בחזרה לשולחן שלנו, פיטפט וצחק איתו בדרכו הרגועה והרגילה. בתוך כמה דקות הוא שלח אלינו מלצר עם שוטים של וודקה והצטרף אלינו, יחד עם עוד זוג חברים. כבר היה מאוחר ולא היו הרבה לקוחות, אז יכולנו ליהנות משיחה בלי לצעוק מעבר לרעש. אחד מהבחורים הישראלים אמר שהוא היה בלבנון בזמן השירות הצבאי שלו, ושזאת היתה "תקופה רעה". אחר הביע את רצונו לבקר בביירות, אמר ששמע שיש שם חיי לילה מדהימים והמון נשים יפות. מהר מאוד התחילו אלה מבינינו שיש להם דרכונים זרים לתכנן אסטרטגיות ביקור בביירות. אולי נטוס מקפריסין? הסכמנו שזה היה יכול להיות מעולה אם הגבול היה בטוח, והיינו יכולים פשוט לנהוג לשם. אחרי הכל, ביירות נמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה מתל אביב.

     

    בערך בשלוש לפנות בוקר התחלנו ללכת לכיוון המלון של פ"נ, דרך נווה צדק. היינו קצת שיכורים. צחקנו שהוא לא גמר לארוז, למרות שהוא צריך להיות בשדה התעופה בעוד ארבע שעות. ליוויתי אותו לחדר ודיברנו עוד כמה דקות. כשקמתי לעזוב חיבקתי אותו לשלום. הגוף שלו היה נוקשה מהמתח שנדמה שליווה אותו כל הזמן. ליטפתי לו את הגב, בעדינות, והרגשתי איך הוא נרגע, טיפ-טיפה. ואז נפרדנו. הביקור הבא שלו היה מתוכנן לאמצע יולי.

     

    בשבועות הבאים החלפנו בינינו לא מעט אימיילים, לפעמים כמה ביום. הוא התקשר אלי פעם אחת מדובאי בגלל שנשמעתי לו מדוכאת והוא רצה לעודד אותי. הוא המשיך לכתוב פוסטים חשופים, אינטימיים וחושפניים בצורה מדהימה על המסעות שלו לתל אביב, והפך לכוכב בעולם הבלוגים הישראלי-לבנוני. אם הוא היה מתמהמה לכתוב, היינו משאירים לו תגובות שגרמו לנו להישמע כמו ילדים שמתחננים להורים לעוד סיפור לפני השינה. יותר ויותר חלמנו בכתיבה - בפוסטים ובתגובות - על שלום. המוטיב המרכזי היה "על מה לעזאזל אנחנו נלחמים? יש לנו כל כך הרבה במשותף".

     

    ואז חיזבאללה העירו את כולנו ב-12 ביולי 2006. בתוך כמה ימים פ"נ השתנה לגמרי.

     

    אויב אינטימי

    ב-17 ביולי הוא כתב פוסט הרסני תחת הכותרת "מטוהר". היו המון התייחסויות אל ה"הם", כלומר, אני מכיר אותם. הוא השתמש במילים כמו "שנאה" ו"אויב". המשפחה המורחבת שלו גרה בביירות, אבל הבית שלו והמשפחה הקרובה נמצאים בדובאי. הוא עזב, נסע לדמשק. קצת אחרי שהוא הגיע לסוריה, חיל האוויר הישראלי הפציץ את הכביש שעליו נסע. בכעס שלו היתה מעורבת תחושת אשמה על כך שנטש את לבנון. וככה, כמעט בלי שום מאמץ, הוא פשט את מדי הסובלנות וההבנה והלך להתחמם לאורה של מדורת השבט שלו. באחת התגובות האחרונות שהוא השאיר בבלוג שלי הוא כתב שעדיין החשיב אותי לחברה, אבל הוא לעולם לא יבוא שוב לישראל. בבלוג שלו הוא כתב ככה:

     

    "הרבה דברים קרו בחמשת הימים האחרונים. הרבה סבל נגרם לאהובי. תחושת הקהות שלי נעלמה. תחושת האשמה שלי משתוללת. הכעס שלי חזר. והשנאה שלי אוכלת אותי. חזרתי לעצמי.

     

    "אני מכיר אותם. עבדתי איתם. יש לי חברים ביניהם. יחד בנינו גשר שביר בין שתי התרבויות שלנו. ועדיין, כמו כל גשר שנבנה במשך השנים, הוא נהרס באכזריות ברברית. רק שזה קרה בברכתי. זה הגשר היחיד שאני לא רוצה לבנות בחזרה".

     

    רוב התגובות היו צפויות. קוראים לבנונים הביעו סימפטיה ותמיכה, וישראלים הביעו עצבות, גועל וכעס על התפנית הקיצונית והלא צפויה. טוקבקיסט אחד כתב בציניות, "ולחשוב שרק לפני כמה שבועות אתה וליסה הייתם אייטם. לאן נעלמה האהבה?".

     

    לא הגבתי. לא בבלוג שלו ולא בשלי. ביום הראשון של המלחמה כתבתי לו אימייל מודאג, שאלתי אם הוא בטוח, אבל אחרי פוסט השנאה שלו לא יכולתי להגיב עוד לאימיילים שלו. לא רציתי להבין איך מישהו שהכיר אותי, שביקר בתל אביב לעיתים קרובות, שהתקבל בזרועות פתוחות על ידי לא מעט ישראלים, שכתב בביקורתיות על הדעות הקדומות שגידלו אותו, שתיעב את החיזבאללה כמו כל ישראלי - יכול לעשות החלטה שקולה ומודעת לשנוא את כל הישראלים. בשבועות שחלפו ראיתי תגובות שלו בכל הבלוגים הלבנוניים, שבהן הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, או התייחס אלינו כאל "הטרוריסטים האמיתיים".

     

    הרבה עיתונאים שראיינו אותי שאלו על היחסים שלי עם פ"נ. הקפדתי על תשובות שקולות, דיסקרטיות, ובעיקר אמרתי שאני חושבת שהשינוי שעבר עליו הוא טראגי. כן, יש הרבה בלוגרים לבנונים כועסים, אבל במהלך המלחמה הוא היה אחד הקיצוניים. ובאותו זמן המשכתי בקשרים חמים עם בלוגרים לבנונים אחרים שכתבו בפירוש שהם מסרבים להיכנע לשנאה, שהם לא מוכנים לחשוב על כל הישראלים בתור "האויב", שהם רוצים להמשיך איתנו בדיאלוג. אפילו המשכתי להתכתב במסנג'ר עם בחור לבנוני שישב על גג של דירה בביירות במהלך ההפצצות הישראליות. אף אחד מהבלוגרים רודפי השלום שאיתם המשכתי לדבר במשך המלחמה לא ביקר מעולם בישראל. אז מה גרם לפ"נ, שבאמת הכיר אותנו, להשתנות בצורה כזאת קיצונית?

     

    אני עדיין מחפשת תשובות לשאלה הזאת. ברמה האינטלקטואלית אני חושבת שאני מבינה מה קרה. אני חושבת שהוא באמת רצה לשנוא - שהוא הרגיש יותר נוח עם שנאה. אני חושבת שהיה לו מאוד מאוד קשה להכיר בכוח את האנושיות של האויב. וכשהמלחמה התחילה, הוא קיבל את התירוץ המושלם להפסיק את התהליך המכאיב של הסתכלות פנימה, מסע שהוא בחר להתחיל בו. נדרש לו המון אומץ לבקר בישראל, אבל אני חושבת שבסוף לא היה לו מספיק כוח להתגבר על הדעות הקדומות שטבועות בו. זאת תגובה רגשית נפוצה, ואני כמובן רואה יחס דומה של ישראלים כלפי ערבים. אבל זה כל כך עצוב. והעצבות נשארת איתי הרבה אחרי ששוקע האבק מהפסקת האש.

     

     

     

    yed660100