סקס בספר הספרים  

קשה לי לזכור מי גילתה את הזונות קודם, נעמי המתולתלת או אני. היינו חברות טובות, סיפרנו ה-כל זו לזו, ובאמצע כיתה ו' אחת מאיתנו מצאה את האחיות הנוראות עם השדיים המעוכים. הן הגיחו ממקום מאוד לא צפוי - התנ"ך הכחול, זה שפתחנו לראשונה בכיתה ו' אחרי שהחליטו שאנחנו בוגרות די הצורך לקרוא הכל. בהפסקה, ספונות יחד בתוך תא אחד בשירותים, קראנו ביחזקאל כ"ג על האחיות אהלה ואהליבמה, שזנו במצרים ו"שמה מועכו שדיהן ושמה עישו דדי בתוליהן". ואת כל זה הן עשו עם כל מיני אשורים, שבשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, וסופן היה כמובן רע ומר. למה צחקנו בטירוף ולא יכולנו להפסיק גם כשנשמע צלצול, ומורה תורנית מצאה אותנו בשירותים ונזפה בנו בקולי קולות? מבוכה ובלבול, כמובן, ועימם גילוי לא לגמרי נוח: בתנ"ך יש גסויות.

אחרי שגילינו את הזונות, מצאנו עוד דיבורים מלוכלכים בתנ"ך. את רובם לא לגמרי הבנו, אבל חלקם סיקרנו אותנו במיוחד. "זרמת סוסים", למשל. נעמי המתולתלת ידעה על החיים הרבה יותר ממני, אבל גם היא, אני משערת, לא מיד הבינה שהנביא מתכוון לאיבר מין מפלצתי בגודלו ובתפוקת הזרע שלו. הרי בקושי ובדוחק הבנו מהו "זרע" בכלל: מין ראשן עם זנב, אמרה האחות בשיעור האחד והיחיד שהוקדש למחזור החודשי, לחינוך מיני ולרבייה האנושית.

בסוף שנות השישים סברו שדי בזה להכין אותנו לעולם שבו דיברו על אהבה חופשית וגם עשו אותה. איך עושים? לנביא לא היו תשובות. הוא הניח שכולם יודעים. הוא גם הניח שהאלגוריה הפורנוגרפית שלו תובן היטב, אבל הוא לא היה יכול לדעת איזה רושם עצום היא תשאיר על בנות 11 בסוף עידן התום. דקה לפני שראו לראשונה את האיש הערום בחורשה עושה לנגד עיניהן משהו מאוד תמוה ומפחיד באברו החשוף.

מי שגומרת ראשונה

פעם, בשלהי האלף הקודם, לא היו אזכורים מיניים בוטים בפריים-טיים, נשים לא סיפרו זו לזו בפירוט מה הן עושות עם בני זוגן, ובנות עשר שהתחבקו בהפסקה לא שמעו מבני כיתתן שהן לסביות. כשהלכנו עם האימהות שלנו לקניות, לא נתקלנו בחנויות שמוכרות צעצועי מין. ואם הורינו החזיקו בבית ספרות אירוטית או פורנוגרפית לעינוגם הבוגר, לא ידענו מזה. הכל היינו צריכות לגלות בעצמנו, ובלי טלוויזיה ואינטרנט ופרסומות חושפניות ושערי מגזינים נוטפי סקס וערוצי אופנה פדופיליים וקלטות לוהטות וסרטים כחולים.

ועם זאת, לאט וביסודיות נבקע התום והשמועות דלפו: יש בעולם ספר אחד שבו מוסברים הדברים האלה, ושמו "פאני היל". אם נצליח למצוא אותו, נדע הכל. כשמצאנו, קראנו יחד, נעמי ואני, והמשכנו להתפקע מצחוק כשפאני היתומה המסכנה חשה עונג עילאי למגע האצבע של מיטיבתה המבוגרת החודרת לתוכה, כשפאני בת העשרה צופה בזיון ומתפעלת מכל גיד באברו של חייל גיבור, כשפאני עצמה נשכבת בצייתנות ומדווחת על אקסטזה חסרת מעצורים או על נפתולי תשוקה סוערים או על ירכיים נוטפות. עדיין לא הבנו מדוע הן נוטפות, אבל האיסור החמור שנלווה לשמו של הספר עורר מאליו את המחשבה שפאני היא לא בדיוק זונה איומה כמו בתנ"ך. וגם שיש בעולם תשוקות מדהימות כאלה שעוד מעט נחווה, גם אם איננו יתומות חסרות כל או משרתות נרצעות.

כל זה היה אמור לקרות כשנמצא את אהבת חיינו. אם נרצה שזה יהיה לפני כן, ניאלץ לענג את "החריץ הבתולי" שלנו בעצמנו. בשלב ההוא של חיינו בחרנו לחכות בסבלנות די מופתית.

הגילוי הבא כבר היה שלי: "מאהבה של ליידי צ'טרלי" גר בבוידעם של הורי ויצא ממחבואו לכבוד ניקיונות הפסח, והעלמה בת ה-14 הצליחה להעלים אותו ולהחביא מתחת למזרן של מיטתה. שנים ארוכות אחרי רטט ההתרגשות הראשון, שלא קשור כלל לתוכן הספר אלא לעובדה שהעלמתי אותו מעיני הורי, התברר שאמא שלי ידעה כל הזמן שהוא בחדר שלי. עד שיצאתי מן הבית לעולם המבוגרים, גרו מתחת למזרן עוד כמה כותרים מרגשים ואסורים, והיא מצאה את כולם ושתקה.

מתוך "הטנגו האחרון בפריז"

מי יגול עפר מעיניך הרומנטיות, ד"ה לורנס? לאיברים כבר יש שמות פרטיים ולפיכך הם פחות מאיימים מאלה של התנ"ך ושל פאני היל - ג'ון תומס שלו, ליידי ג'יין שלה. הם שוכבים בשדה ומעטרים זה את אברה של זו בפרחים. היא מתעלפת, או נדמית כמתעלפת, בכל פעם שהיא חווה אורגזמה. גופה מיטלטל כולו, זעקות קטנות בוקעות מפיה והיא בכלל לא יודעת מזה. איך בדיוק מתחברים האברים זה לזה, לא חשוב. העיקר הוא עוצמת הריגוש, ועוד מעט, האמנתי, יהיה לי גם כזה.

כל שנותר היה למצוא שדה באנגליה ומאהב חרישי ורב כוח, והוא כבר ידע מה עושים. לימים הבנתי שייתכן מאוד כי ד"ה לורנס עצמו ייחל למאהב כזה, לעצמו או לבנות הזוג שלו. האיש היה סופר מחונן, אבל כשנדרש לעבור ממילים למעשים, על פי הביוגרפיות שלו, הוא לא כל כך ידע לתפקד.

כשהחרישי הראשון הגיע, התברר שהוא באמת יודע המון. הוא היה בן 17, ובבוידעם של ההורים שלו שכב ספר הודי מדהים - ה"קאמה סוטרה" שהחליף את ג'ון תומס ולידיי ג'יין בלינגה וביוני, והציג עולם שלם של התעמלות אנרגטית מאוירת יפה ומבוארת כהוראות הפעלה. גישתו של החרישי לספר ולפרקטיקה היתה פונקציונלית לעילא, ובהיותו גם גבר וגם החבר שלי השתדלתי מאוד לעשות כמוהו. "חיבוק של חלב ודבש" קראו למה שביקש שנעשה. לא ידעתי כיצד להסביר לו שאני לא מאמינה להודים מצוירים, וכשאישה יושבת על גבר בטח זה שובר לו את נזר הבריאה. ומה יקרה אם נצטרך להגיע לבית חולים, ומה אגיד לאמא שלי, ומה יחשבו עלי הרופאים.

לנעמי המתולתלת כבר לא סיפרתי על זה, והיא לא סיפרה לי מה קורא החבר שלה. שתינו הסתפקנו בעפעוף רב רושם זו כלפי זו, כשנשבענו שפאני היל זה כלום לעומת עוצמות החוויה של כל אחת מאיתנו עם החרישי שלה. האם לא פירטנו מפני ששיקרנו, או מפני שפשוט לא פירטו בימים ההם?

לטיפות והצלפות

בשלב הזה כבר החלו להיערם אצלי מתחת למזרן דברים חדשים, שהגיעו מדוכן של ספרים משומשים ברחוב אלנבי, בפסאז' מדיף ניחוחות שתן ופיח אוטובוסים. האיש שניהל אותו קנה ממני את "אנציקלופדיה מכלל" בתמורה לארגז שלם של פורנוגרפיה באנגלית ובצרפתית. אחרי הכל, אמא אמרה שחשוב לקרוא בשפות זרות ולהרחיב אופקים. האם ראה כמה אומץ נדרש לי כדי לא להסמיק? האם הבין שאני מנסה ללמוד איך זה עובד בעולם האמיתי, בהנחה שהתשובות מצויות בספרים?

רוב הספרים בארגז הפורנוגרפי נכתבו באנגליה הוויקטוריאנית, בעידן שבו כיסו את רגלי הכיסאות בחצאיות כדי שלא ייראה בעולם שמץ של עירום, אפילו לא של חפץ. בספרים שהופצו במחתרת היה מותר לעשות הכל. ואחרי שניים או שלושה כאלה, שבהם כל שד הוא גבעה שלווה, כל פטמה נוקשה כאבן למגע לשונו של הזכר, וכל גבעת-ונוס מתמוססת תחת מהלומות התורן האיתן ונהרות של תאווה מציפים ירכיים, נדמה לי שהבנתי את הפרינציפ.

ב"מסתרי בית ורבנה" נטען שתחתונים (ויקטוריאניים, ארוכים לפחות עד הברך) הם ערובה להשחתת המידות של נשים חסרות מוסר. ב"חיי הסודיים" נחשפתי לגבר שהיה פשוט מוכרח לשגל כל מה שזז, וב"תשוקות הטורקי" היה רמז לאפשרויות של ספר יחזקאל. אבל בכל הספרים יחד הוזרמו לעולם כמויות בלתי סבירות של זרע, בתיאורים מפורטים ובחזרות ארכניות אל עגבות מפולחות וניקבות פעורות. היה צריך להיזהר ולא להירדם באמצע תיאור כזה לפני שמחזירים את הספר למחבוא.

"כשהאובססיה הפורנוגרפית של דורנו תחלוף, אולי יהיה אפשר להחזיר את תולדותיה לפרופורציות"

היה בארגז כותר צרפתי אחד, "סיפורה של או" שמו, שלא נמחק מן הזיכרון - שכן לעומתו, כל הוויקטוריאנים החרמנים נראו תמימים למדי. באמצע שנות השבעים, להזכירכן, מחוכי-עור ושוטים, מועדוני סאדו-מאזו ובונדאג' לא היו חלק מן השיח הציבורי. נדמה לי שהייתי בת 17 והזעזוע היה עמוק ומשמעותי, מפני שנאלצתי להבין כמה דברים סותרים בבת אחת. ראשית, שאין גבולות לסקרנות האנושית. שנית, שאפשר להתרגש מבדיה גמורה שהיא גם אגדה חסרת שחר, מפני שהגיבורה חסרת השם בספר עוברת מסכת מבהילה של עינויים פיזיים שאיכשהו לא משגרים אותה לחדרי המיון של כל בתי החולים בצרפת, אלא דווקא גורמים לה לרצות עוד. ושלישית, שהמציצנות לא מטילה דופי בקורא - כלומר בי - אם אני מתעשתת די הצורך לנסח לעצמי, שוב ושוב, שמדובר באגדה על עונג עילאי מתוך כאב עילאי, אגדה שימיה עתיקים לפחות כמו הנצרות. כל היתר - סדים ומתלים, שוטים ופרגולים, מסכות ואזיקים - אולי מעוררים עניין גדול בחובבי החפצים והאביזרים, אבל אינם העיקר, בעיני.

כמעט שלושה עשורים אחרי שקראתי אותו לראשונה, אני עדיין מתפעלת מכישרונה המבהיל של פולין ריאז' לברוא עלילה כל כך לא מתקבלת על הדעת וכל כך מטלטלת. להניח על הנייר את לב המאפליה של הפנטזיות מתוך ביטחון גמור ומוצדק בקיומם של קוראים שלא יבחינו בין זה לבין מציאות חייהם.

עד העונג הבא

בשנים שבין הארגז ההוא לבין "פחד גבהים" של אריקה ג'ונג, חיפשתי ריגושים עבריים ולא מצאתי. לפחות לא ריגושים שימושיים לחיי. הקאנון העברי של הסבנטיז והאייטיז אינו משופע בארוטיקה, וכשהיא מופיעה היא מצועפת עד כדי גיחוך,

נמלטת בקושי מאימת מה-יגידו-השכנים ואמינה פחות מכל פרק בטלנובלה עדכנית. הגיבורות המיוסרות של עמוס עוז עושות את זה בטבע הפרוע, עם זכרים שמגששים כעיוורים ונדהמים מפראותם שלהם עצמם, או מגיעים אליהן מובסים מקונפליקט פנימי חסר פתרון ומחפשים נוחם בנוסח "הכניסיני תחת כנפך". הצרה היא שלרוב הנשים אין כנפיים, ובאשד מילים מיופיפות, נקיות לעילא וראויות להתגורר בכל ארון ספרים מכובד, היה קשה למצוא את מה שחיפשתי אז: חדווה נשית פשוטה, לא מוכת-אשם ולא היסטרית, לא ויקטוריאנית ולא מזוכיסטית. חדוות-מין שאיננה תרגום שמו של ספר הדרכה, אלא עדות משכנעת, עדכנית, על השמחה במשחק הכי מורכב בעולם המבוגרים. כמו מיליוני נשים בנות דורי אני מוקירה תודה לג'ונג, פורצת הדרך וחלוצת העליצות בכתיבה ארוטית נשית.

כשהאובססיה הפורנוגרפית של דורנו תחלוף, אולי יהיה אפשר להחזיר את תולדותיה לפרופורציות ולהכיר בכך שג'ונג פתחה לנשים ערוץ חדש של שיח מיני. ובעצם, בראייה היסטורית מפוכחת, "סקס והעיר הגדולה" של קנדיס בושנל הוא רק הערת שוליים מאוחרת לעשייה הנחשונית של ג'ונג. אם היינו זקוקות ללגיטימציה ספרותית לסטוץ עם זר, למין אוראלי מחויך ונטול עכבות, להבנה שהעונג נרכש בהדרגה ולא נולד ברגע שבתולינו אבדו - קיבלנו. אם רצינו לדבר על זה עם החברות שלנו, פתאום היה אפשר, פתאום אפילו היה צריך, כי גם החברות שלנו קראו.

רגע לפני שהערים הצמיחו חנויות מין והטלוויזיה הפכה את כולנו למציצנים, שנים לפני שסרטוני פלאש הסבירו הכל לגולשות בנות 12, היה אפשר לדבר בשקט, בנחת ובפרטיות בלתי מצונזרת על מעשינו ומחדלינו בין סדינים (או שדות מוריקים), ולדעת שזה בסדר גמור. אחר כך, כשתעשיית המין השתלטה על חיינו הציבוריים, כבר אי אפשר היה לדבר על דברים אחרים.

הספרים באדיבות: הוצאת אסטרולוג, זמורה-ביתן, הספריה החדשה וידיעות אחרונות

מה שיאיר רוה למד על סקס מהקולנוע, ומה שמעין זיגדון למדה על סקס מהטלוויזיה, בגיליון אוקטובר של עלמה בדוכנים