יותר מורכב מאלמנטרי

כשהייתי ילדה, קצת לפני הבת מצווה, חלמתי להחליף את ווטסון בתפקיד הסייד קיק של שרלוק הולמס. תכננתי להיות משהו כמו האחיינית הצעירה והמוכשרת שנשלחת ללמוד כמה טריקים מהדוד, ועל הדרך רושמת את קורותיו בשביל ההיסטוריה. אני לא חותמת על זה, אבל יש לי תחושה שגם מייקל שייבון חולק פנטזיה דומה. בכל מקרה, ב"פתרון סופי" (תרגום מעודן של "הפתרון הסופי") הוא עושה כווטסון בשעתו ומתעד את קורותיו של הולמס, משהו כמו 30 שנה אחרי שהפך לפנסיונר תמהוני שחי בכפר ומגדל דבורים להנאתו.

שייבון כמובן לא קורא ליציר דמיונו הולמס אלא מכנה אותו "הזקן", רק שידוע לכולם שאותו "זקן" הוא בלש מפורסם בדימוס שחי בעבר בלונדון העשנה והכיר מקרוב את הקודקודים של הסקוטלנד יארד. הפעם הולמס נקרא לאתר את עקבותיו של תוכי מדבר, שאבד לילד יתום פליט שואה, ובעזרת סדרה לא מפותחת של היקשים ומסקנות משיב אותו אל חיקו. כמעט מיותר לציין ששייבון ממש לא מצליח לשחזר את פיתולי העלילה המרגשים של קונן דויל, והאמת היא שלא נראה לי שזה בכלל הקטע. הולמס הישיש שלו הוא מטאפורה של התפוררות, קמילה, תאווה עיקשת לחיים, ובמובן מסוים חוסר הטעם שבה. אחרי הכל, גם מוחות מבריקים לא יכולים לצאת ראש מול אלצהיימר. או מול השואה.

שייבון קרא לספרו "פתרון סופי" ומרפרר בזה לסיפור "הבעיה הסופית" - ההספד העצוב שבו מבשר ווטסון לעולם שחברו האהוב צנח אל מותו במפלי הרייכנבאך חבוק בזרועות האויב הגדול שלו, פרופסור מוריארטי. כעבור 11 שנה הולמס חזר לחיים. קונן דויל פשוט לא עמד בלחצים והשיב למאה ה-19 את גואל-העל שלה. לשמחת העולם, התברר שהולמס בכלל נעלם רק לשלוש שנים, וגם במהלכן הוא עזר לאנושות, אבל בפינות נידחות יותר מרחוב בייקר.

הרבה יוצרים ניסו למלא את החלל הזה בתעלומות, כולל איזה טיבטי אחד ששלח אותו להתעסק עם מנדלות - אבל דווקא שייבון לא בא לסתום חורים. התעלומה הבלשית שלו מסמנת את הצורך האנושי-ילדי לארגן את החיים סביב משמעויות, לעטוף אותם בשאלות מטרידות ובפתרונות סופיים, אבל יותר מאלה היא עדות לכישלון הזה. בסופו של דבר הולמס מעולם לא הצליח למגר את הרוע, הוא רק טיפל זמנית בסימפטומים שלו.

קחי את הסבא בסבבה

אם אנחנו כבר בקטע של גיל הזהב, הנה מעשייה בטעם בורקס חם: "החיוך האטרוסקי". במרכז הרומן זקן איטלקי כפרי שנאלץ לעבור לגור עם הבן ואשתו במילאנו, בגלל איזו מחלה מסתורית שמכרסמת אותו מבפנים. אבל הזקן, טיפוס די כפוי טובה יש לומר, שונא את העיר ואת כלתו שמייצגת אותה, ורוצה לחזור להרים ולעיזים ולנשות הכפר הדשנות שיודעות טעמם של תפוח אמיתי וסקס עסיסי. רק מה, בתוך הבאסה של הכרך ההומה הוא מצליח למצוא נקודת אור - נכד פעוט שמזכיר לו את עצמו. ומתחת לאף של ההורים ששוקדים על חינוך מודרני מנוכר כהלכתו, הוא מעניק לנכדו התינוק את כל האהבה והחום שלדעתו חסר לו, ומפתח מיומנויות אימהיות למופת.

מכאן ואילך הזקן עובר פילינג אגרסיבי שמסיר ממנו את החספוס ששנים מתחת לשמש בלי מקדם הגנה הלבישו עליו. וגם אנחנו, בעצם, עוברות תהליך, ולומדות לאהוב את הזקן הקשוח והיצרי הזה, שפורם את המרקם העירוני הסינתטי ומייסד חברויות אמיצות, אהבות חדשות ומשפחה תומכת. וכשכל תהליך ההתאהבות מאחורינו, ולסבא קורה מה שקורה להרבה סבים אחרים, אנחנו יודעות שמשהו ממנו נשאר איתנו. כי כולנו, ובמיוחד אם יש בינינו קשר משפחתי, רקמה אנושית אחת.