נפלאות התנוחה בסרטים

לפני כמה שנים פגשתי ברחוב מכר שסיפר לי בהתלהבות שהוא אהב את הסרט "סמסרה". אבל למה? שאלתי בחלחלה, הרי מדובר באירוטיקיטש מזעזע, בגלוית נוף פסאודו-רוחנית. מתברר שבסרט יש סצנת סקס שמאוד עשתה לו את זה: נזיר בודהיסטי שמחליט להשיל מעליו את נדרי התנזרותו זוכה להארה מסוג חדש, כשעלמה כפרית מענגת אותו בדרכים פחות קונבנציונליות. אם להיכנס לפרטים, אז הסצנה שנחרתה במוח-הזוחלים של ידידי המשולהב הלכה ככה: הנזיר שוכב ערום על הגב והנערה משתלשלת מעליו, נאחזת בפיסת בד ארוכה שנקשרה לקורות העץ שבתקרה. כך היא החזיקה את עצמה מעליו, רגליה מקופלות כלפי מעלה, ונקודת ההשקה בין האגנים שלהם מתבצעת כמעט ללא מפגש של גוף בגוף. ברגע השיא של הסצנה היא משחררת לגמרי את אחיזתה בקרקע, מרימה את הרגליים מעל קו המותניים ופשוט מסתובבת על צירו של מאהבה כמו פורפרה.

הייתי נבוך מהתיאורים המתנשפים של בן שיחי - שהאדים, הזיע והתלהט תוך כדי הסיפור, ועוד יותר נבוך כשהוא הביע רצון לרוץ וליישם את הטריק הזה (שנראה לי בעיקר כואב) עם צעירה הררית אי שם בהימאליה.

• ומה למדה אריאנה מלמד על נפלאות התנוחה בספרים
  

המפגש הזה גרם לי להבין שגם כשמדובר בצדדים היותר סקסיים של הקולנוע, אני רואה את הדברים אחרת: נרתע מכל מה שנראה המוני מדי, מגחך מול פנטזיות גבריות פשוטות על שליטה והחפצה ובז לסקס קולנועי שבבסיסו ניצול. בין אם מדובר בשחקנים או בצופים, שאם הם ממין זכר אז מאוד קל להדליק אותם.

אני מניח שכמו רוב הגברים, וסביר להניח שגם אצל חלק מהנשים, גם אני מוצא בקולנוע איזה עינוג פרוורטי מציצני מעבר לכל האספקטים האמנותיים. אני יכול לשורר בשבחם של "האסונות של נינה", "אור" ו"הדברים שמאחורי השמש", להסביר איזו מלאכת מופת קולנועית מסתתרת בהם, אבל בהחלט ייתכן שאני אקסטטי גם בגלל שהם סיפקו לי הזדמנות פז לראות את איילת זורר, דנה איבגי וטלי שרון בעירום.

אבל כמה שאני אסיר תודה לנצח על החוויות המאוד מגוונות שהעניקו לי סרטים שונים, אז להבדיל מבן שיחי המזדמן, שחלם על הברגה בסטייל טיבטי, אני לא מעוניין להגשים את הפנטזיות שהקולנוע מייצר לנו באור, צל, צבעים ותנועה על המסך. כמו אותו בתול בן 40 (במובן המטאפורי, כן?) גם אני אוהב ללקט את צעצועי, אבל לא לשחרר אותם מאריזתם המקורית. סקס ואירוטיקה בקולנוע הם נושא שיחה מבחינתי, מקסימום נושא הרהור - אבל בטח לא רשימת הוראות למימוש מעשי.

אבל זה שלא ביצעתי לא אומר שלא הפנמתי. כמעט כמו רוב הדברים בחיי, גם על הדבר הזה שקורה בין גברים ונשים, אפילו בלי קשר לסקס, למדתי מהסרטים של ילדותי, וגם מכמה שבאו מאוחר יותר.

השפרצתם מים בששון

אני כמעט בטוח שהפעם הראשונה שלי היתה ב"סאטורן 3", סרט מד"ב עם פארה פוסט והארווי קייטל. או שאולי זה קרה דווקא ב"טיסה נעימה"? שני הסרטים יצאו ב-1980, ואני, ילד סקרן בארצות הברית, הצלחתי לראות את שניהם וללמוד מכל אחד מהם איך נראים ציצים. שניהם גם גרמו לי להשתנק ולהסמיק. אבל בעוד שההבזק של החזה הנשי ב"טיסה נעימה" היה רגעי ובלתי צפוי, "סאטורן 3" שיווק את עצמו בעיקר על כנפי העירום של המלאכית של צ'רלי.

הייתי צעיר מכדי לראות את הסרט באופן חוקי, אז התפלחתי לאולם כולי ריגוש ודפיקות לב, לא יודע אם בגלל הנוכחות הפלילית שלי או כי עמדתי לראות את מה שרואה סטיב אוסטין כל ערב לפני השינה. בכל אופן, באותו סרט למדתי על עצמי עוד משהו, אפילו יותר מטריד: פארה פוסט לא מגרה אותי, רובוטים כן.

האייטיז המשיכו לספק לי כמה תובנות מטרידות ומענגות כאחת. כמו ההבנה שמקלחת טובה יכולה לרגש מאוד. למשל, בסצנת הפתיחה הטובה של כל הזמנים, ב"התפוצצות" של בריאן דה פלמה, מוצגת נקודת מבטו של רוצח סדרתי. גבר מתגנב בחסות החשכה אל חלונות קומת הקרקע של מדורי הבנות במעונות בקולג'. אלה מסתובבות שם באופן טבעי וחופשי, בשלבים שונים של התערטלות, בלתי מודעות למבטיו הסוטים והרצחניים. הוא מאתר חלון פתוח, נכנס דרכו ומתגנב אל חדרי המקלחת. עוד בנות ערומות. המתח בקהל עולה.

אני לא בטוח אם הריגוש הזה בקהל נוצר מתחושת הסכנה, מחוסר היכולת שלנו להגן על הבחורות מפני אלימותו הזקורה של הרוצח, או בגלל שכמות כזאת של נערות מעורטלות גורמת לנו לרצות לעמוד שם ולבהות בהן עוד. הרוצח ממשיך את מסעו הסמוי, מתקרב אל תא מקלחת, בוהה בנערה ערומה מסתבנת ומניף את הסכין. לאחר שהיא מבחינה בו היא פוערת עיניים, פותחת את הפה ופולטת צרחה. הפריים קופא.

ואז מתברר שכל הסצנה הזאת הוצגה לנו על שולחן עריכה. זאת בכלל סצנה מסרט, והמפיק לא מרוצה מהצרחה של הנערה שתכף תישחט. הסרט מגולגל לאחור, ופתאום הסצנה נראית אחרת - נלעגת, נצלנית, בוטה - אבל חושפת אמת בסיסית שהפכה למקדם המניפולטיבי המרכזי של הקולנוע: כשנשים הן חסרות אונים הגברים הם רבי-און. ואין מקום שבו חוסר האונים הנשי מוצג בשיא חושפנותו יותר מאשר במקלחת, כשהן רטובות וערומות. הרי אז מדובר בעירום מוצדק ולא נצלני לכאורה; אם יש סיבה עלילתית להכניס את הדמות למקלחת, יש סיבה לראות שחקנית מעורטלת.

הקולנוע הישראלי השכיל לנצל מינית את עניין הרחצה הנשי. מהעירום הישראלי הראשון ב"דליה והמלחים", שבו מציצים גדעון זינגר וחבורתו אל המקלחת שבה מסתבנת הנוסעת הסמויה על אונייתם, דרך אפרת לביא הענוגה שמפנטזת על הנערים הערבים בשעת הפרטיות היחידה שלה במקלחת, ועד הצצות איקוניות ב"מציצים" וב"אסקימו לימון". היום זה ממשיך ב"אור", "ימים קפואים" ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב". ובואו לא נשכח שאת סצנת הרצח המפורסמת במקלחת ב"פסיכו" אפשר לקרוא גם כסצנת סקס אלימה במיוחד.

וממשחקים עם מים למשחקים עם אוכל. לא שיש לי עניין למרוח על עצמי דברים דביקים, אבל כשראיתי מה מרלון ברנדו ומריה שניידר עשו עם חמאה ב"הטנגו האחרון בפריז", מה מיקי רורק וקים בייסינגר עשו עם דובדבנים ב"תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", מה ספייק לי ורוזי פרז עשו עם קוביית קרח ב"עשה את הדבר הנכון" ומה היפהפייה והיחפן עשו עם ספגטי - הבנתי שיש לא מעט אנשים שיוצקים משמעות חדשה לצירוף "לעשות כלים". באופן אישי, כל העניין של למרוח מיני מזונות על הגוף למטרות גירוי עושה לי צמרמורת (ומכאן הממרה: בבואך אל האישה הבא את המגבונים הלחים).

אגב, את הטנגו האחרון בפריז לא ממש הבנתי בהתחלה. כולם התפעלו מהקטע עם החמאה, ששימשה כחומר סיכה באקט מיני אנאלי. זה היה פאנץ'-ליין גס ומעורר הסמקות במשך שנים. אבל כשנתקלתי בו לראשונה, בנעורי, לא היה לי ברור מה בדיוק ברנדו עושה עם החמאה, לאן זה הולך, באיזה שלב של הבישול מוסיפים ועם מה מערבבים. עברתי למרגרינה, כי למרות חוסר ההבנה הבסיסי, הפנים של מריה שניידר הבהירו לי ללא ספק: חמאה זה כואב.

ריגושים משובשים

מ"אימפריית החושים", הסרט השערורייתי של נגיסה אושימה והראשון שהציג סקס מפורש ומלא מחוץ לאולמות הפורנו, אני מניח שהיה אפשר ללמוד לא מעט פרקטיקות מיניות. ראיתי קלטת וידאו מחתרתית שלו כשהייתי סטודנט, הרבה לפני שאישרו אותו לשידור בארץ, והתרשמתי בעיקר מסופו, שחיזק אצלי את התחושה שכדאי להישאר בפנים כמה שיותר זמן. זהירות, ספוילר לח: המאהבת המזועזעת מרצונו של הגבר לנטוש אותה, אחרי שניזונו מדיאטת סקס אקסקלוסיבית במשך שבועות, חונקת אותו במהלך האקט ואז גוזמת את איברו המנוח. אז אנחנו מבינים, באמצעות כתוביות, שהגברת הסתובבה ימים כשחרבו הכרותה נתונה בנדן שלה, עד שנאספה בידי המשטרה במצב של קריסה נפשית. אולי מרוב יגון, אולי מריבוי אורגזמות, לא ברור. והפאנץ': כנראה שמדובר בסיפור אמיתי.

סצנה ביזארית אחרת לימדה אותי שכדאי לבוא בראש פתוח כשזה מגיע לאהבה, למרות שכולם מדברים על "טיפוסים". אחד מחפש גבוהות ובלונדיניות, שני נמוכות וברונטיות, אבל אהבה, כפי שהבנתי מ"כל מה שרצית לדעת על המין (ולא העזת לשאול)" של וודי אלן, פשוט נופלת עליך יום בהיר אחד בלי שתדע לזהות אותה. באפיזודה הכי מצחיקה בסרט (ואחד הקטעים הקומיים הגדולים בכל הזמנים) מתאהב ג'ין ויילדר בכבשה. ויילדר גילם את דמותו ברצינות תהומית והצליח להביע רגש עז כלפי אותה כבשה, עד שבעליה החוקיים תפס אותם במיטה. והוא לא היה היחיד שעשה את זה חייתי. גם ב"פדרה פדרונה" של האחים טאביאני ראיתי כבשה מושחלת על שיפוד מסוג אחר לגמרי, וב"אדמה משוגעת" הישראלי תראו בקרוב את שי אביבי מתאהב בעגל רך מבע. לא הטיפוס שלי העגל הזה, אבל אני משתדל לא לשפוט אחרים.

חשק חודרני לחיות חמודות זה דבר אחד, אבל מה עם חיבתי החובקת לחלל החיצון? עוד מזמן, בימי "ברברלה", למדתי שאפס גרוויטציה שווה מקסימום ריגוש. הנה אחד הרגעים שראויים לתשומת לב ב"הסופר אקסית שלי": אומה תורמן, גיבורת-על שיכולה לעוף, נושאת את בן זוגה אל המרומים. שם, הרחק מעל העיר, היא מניחה לשניהם לצנוח בנפילה חופשית - אחרי שהפשילה את מכנסיו וחצאיתה והתחברה אל הזרנוק שלו לתדלוק אווירי. וכך הם נופלים מחוברים, וכמובן שרגע לפני שהם מתרסקים היא מטיסה אותם כלפי מעלה, בתזמון מושלם עם גמר האקט. אגב, גם בריאן דה פלמה זיווג גבר ואישה למחול באפס כבידה, ב"המשימה מאדים". גאון, אני אומר לכם.

אז כן, למדתי דבר או שניים במהלך לא מעט שנות מסך. זה לא שהקולנוע ממש שינה את התפיסה שלי על סקס באופן משמעותי, אבל הוא בהחלט עמד לצידי בטיפוח פטיש פרטי שאני עקבי לגביו במיוחד. בסופו של דבר נראה לי שדרקולה וחבורתו הכי נהנים, וערפדים שנצמדים אל צווארים ארוכים עושים לי חשק להצטרף. מיטב הפסיכולוגים יושבים ברגע זה ומנסים להבין למה, ומה זה בדיוק עושה. לי זה לא ממש אכפת, רק תנו לי להמשיך לבהות ב"ראיון עם ערפד".

הסרטים באדיבות: זמנים מודרניים, בזל 38 ת"א, 03-5446567, www.moderntimes.co.il