גופו של עניין

עמוק בלב אני יודעת שזאת אשמתי. הבעיה היחידה היא שאני עדיין לא יודעת מה עשיתי. לפעמים נראה לי שאולי פשוט לא עשיתי מספיק, ולפעמים אני חושדת שאני עושה יותר מדי. כך או כך, משהו חייב להיות דפוק פה, וזאת כנראה אני. זה לפחות מה שהעולם רומז לי. לא בקול רם, כמובן. אבל כשאת בת 31 ועדיין לבד, מתפתחת איזו הסכמה שבשתיקה שזה חייב להיות בגללך. ואתן יודעות מה? אני מתחילה לחשוב שאולי זה נכון.

אז בואו נסכם מראש שאני אשמה ונמשיך הלאה. אני מקבלת את הדין, מרכינה את הראש ומכריזה שאני מוכנה לשנות את דרכי - אם רק מישהו, לעזאזל, יהיה מוכן להגיד לי איך עושים את זה. כי אם תשאלו אותי, כבר ניסיתי את כל שיטות ההיכרות הידועות לאדם המודרני. אכלתי יותר מדי עוגות גרועות בדייטים, שתיתי יותר מדי כוסיות ויסקי בפיק-אפ ברים, ניהלתי יותר מדי שיחות אינטרנט נורא שנונות, החזקתי יותר מדי ידיים לחות במעגלי אהבה ניו-אייג'יים - ועדיין לא יצא לי מזה כלום. אז בבקשה, אתן מוזמנות להגיש את ההצעות שלכן, כי האמת היא שאוזלים לי הרעיונות.

כן, אני קצת כועסת. ויש לי סיבה טובה. נשאתי את הלבד שלי בהשלמה ובאצילות במשך שנים. שמרתי על אופטימיות, אמונה, ראש מורם וסבלנות. גידלתי אהבה עצמית, אהבה לעולם ואהבה בכלל. למדתי לשחרר, ולהחזיק, ולשחרר שוב. ועכשיו נגמר לי. אני רוצה - לא, אני דורשת - אהבה. תנו לי גולגולת גברית אחת על החגורה לחזור איתה הביתה, ולא כציון דרך לאגו אלא כנחמה ללב שנשכח בהקפאה עמוקה לאורך שנים. רק תנו אותה כבר, לכל הרוחות, כי אני מחכה בתור הזה כבר יותר מדי זמן, וזה הרגע להודיע חד-משמעית: עכשיו תורי.

היום המאושר העצוב בחיי

אולי הרצון לאהבה לא חדש לאף אחת מכן, אבל לי דווקא כן. רוב חיי עשיתי הכל כדי להסתיר את הכמיהה שלי לאהבה - מהעולם ובמיוחד מעצמי. אם לדייק, את רוב שנות ה-20 שלי הקדשתי כדי לחנך את עצמי לא לרצות אהבה בקפדנות וביעילות. הסיבות נפוצות ונדושות, בעיקר וריאציות שונות על פחד: מדחייה, מפגיעה, מחשיפה, מאיבוד שליטה, מלהיאהב באמת.

זה אומר שהייתי לבד הרבה שנים. אמנם יצאתי לדייטים כאמור, אבל ברוב המקרים לא יצא מהם כלום. וכשכבר יצא, אף אחת ממערכות היחסים שניהלתי לא היתה חשובה או עמוקה, ולא שרדה יותר מחודשים ספורים. התחושה הבסיסית שלי היתה שזה פשוט גדול עלי. כל כך גדול, שכמיטב המסורת של עצמי החלטתי להתעלם מהצורך הזה לחלוטין ולאלף אותו עד שייעלם.

אם לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו הבנתי כמה אני צריכה אהבה, זה קרה לפני שלוש שנים, כשזכיתי להעלות על מסך הטלוויזיה את הסרט הראשון שכתבתי, "שיווי משקל". הפרמיירה המפוארת שקדמה לו היתה רגע סינדרלה מושלם: עמדתי על הבמה בסינמטק, הקשבתי למחיאות הכפיים, החזקתי את זר הפרחים ביד, והרגשתי כמו סטטיסטית בהצגה של עצמי. בקוקטייל המנומס שאחרי ההקרנה נדדתי מאורח לאורח כמו פקידה ממושמעת, ועיני תרו בחוסר מנוחה אחר מישהו שאפילו לא ידעתי מיהו. שלוש שעות עבדתי בפרמיירה הזאת בלמצוץ אהבה, לינוק עוד חיבוק חם, מחמאה נרגשת, מבט גאה - ולרגע אחד לא נהניתי או התרגשתי. כל אורח הפיח בי תקוות שווא שאולי הוא זה שיצליח להשקיט אותי מבפנים וליצוק מעט שמחה אמיתית באירוע. אבל בסופו של דבר לא רק שלא הייתי מאושרת ברגע הגדול בחיי, הייתי פשוט אומללה.

כשחזרתי הביתה עמד בסלון ריח חמוץ. השותפה לא היתה, הערב כבר נפרש על העיר, ובחדר התחילה לנשב הרוח הנבזית של אמצע פברואר. מהדירה ממול פרצו קולות מריבה בין אמא לילדה. בדירה מעל נבח כלב ובעליו נזף בו ברוך. בדירה אחרת נשמעו צחקוקים ומוזיקה מוחרשת. החיים ניגנו את עצמם מבחוץ, ואני הבטתי בהם כמו מישהי שמביטה בתיק שכוח על מסוע בשדה התעופה, שהולך ומתרחק ממנה.

ישבתי בסלון, הקפתי את עצמי בזרי הפרחים ובמכתבי הברכה כמו ילדה בתוך מעגל צעצועים, והרגשתי פתטית. המוח התחיל לפרפר בבהלה. משהו פה לא בסדר. הרי בניתי על הרגע הזה שישמח אותי. כל כך הרבה זמן אני לא מאושרת, וזה היה אמור לסדר את הכל. ואם גם זה לא עבד, זה אומר את הנורא מכל: שאני לא מסוגלת לייצר את האושר שלי לבד. שאני יצור בינוני, אפרורי וצפוי ככל בני האדם, שזקוק למישהו לחלוק איתו את השמחה הזאת כדי שהיא תהיה אמיתית.

הרגשתי איך אני מהדהדת בתוך עצמי, כמו קול של ילד באולם התעמלות ריק. אין אף אחד בבית, חוץ מלב מכחיל שנחנק באריזה אטומה היטב. ואז, סוף סוף, פרצתי בבכי. כל הכאב של הבדידות, כל הכמיהה הנואשת למגע ולרגש התפוצצו לי בתוך הגוף כמו אפנדיציט. אין רגע כואב יותר בחייו של אדם כמו הרגע שבו הוא מבין עד כמה הוא הטעה את עצמו. השקעתי את כל האנרגיה שלי בלהשיג את המטרה, אבל רק כשעמדתי על הפסגה הבנתי לראשונה שהטיפוס אולי הרחיק אותי מהתהום, אבל גם העמיק את הנפילה. כי למרות הפחד מנטישה, מדחייה, מפגיעה - יש פחד אחד גדול וגורף שתמיד מנצח: הפחד להישאר לבד. למות לבד.

במשך שנים שכנעתי את עצמי שאם אנצח את הפחדים הקטנים, אתגבר לבסוף גם על הפחד הגדול הזה. אבל כשיום הדין הגיע גיליתי שכמו כולן, גם אני כורעת על ברכי ומודה שאני רוצה, צריכה וזקוקה לשותף לדרך. ושעכשיו, אחרי שנסגרו כל פתחי המילוט, אני חייבת לצאת החוצה ולחפש את האהבה שלי. אין דרך אחרת. כלומר יש, אבל אני לא יכולה לחיות איתה. לא באמת. לא עד הסוף.

אז התחלתי מאפס. היתה לי שפה חדשה ללמוד: קודים מילוליים, גופניים ורגשיים שלא הכרתי. נלהבת וסמוקה כתיכוניסטית טרופת הורמונים פתחתי את הדלת והכנסתי את כל מי שרצה. דייטים רגשניים, סטוצים מנוכרים, פלירטוטים חסרי תוחלת, ס.מ.סים רוויי סאבטקסט, חיוכים מושפלי מבט, שיחות שיכורים מצחקקות, מגעים חטופים ליד הדלת.

הייתי שמחה לספר לכן שהפכתי למקצוענית, אבל המציאות היתה הרבה יותר גמלונית ומבוישת. בהתחלה רציתי לאשפז את עצמי עד גיל הבלות עם כל חוסר הצלחה או דחייה, אבל עם הזמן הצלחתי להפנים את החוק הכי חשוב במשחק: הדבר היחיד שמבדיל בין שחקנים מצליחים ללוזרים בזירת האהבה הוא לא יכולת הפלירטוט או רמת הביצוע במיטה, אלא המהירות שבה מתאוששים מכישלון. כי לא משנה כמה כישלונות תצברי, אסור לך להפסיק לסחוב את העגלה שלך. הרי אף אחד לא יתאבל, ייבהל או יפציר בך לרתום את עצמך אליה מחדש. הדבר היחיד שיקרה זה שכולם פשוט ימשיכו הלאה, ואת תישארי תקועה.

את כל זה הבנתי, ובכל זאת לא קרה כלום. אז אולי מה שנותר כעת זה לרדת לשורש הדברים ולחפש במקום הבסיסי, הפשוט, האנושי, שממנו הכל מתחיל: המקום שכמה למגע.

עוד נגיעה ועוד עצב

קשה לי לחשוב כמה זמן לא נגעו בי. להערכתי זה מגיע לחצי שנה לפחות. לא שיא עולמי, ובכל זאת לא מעט. זה גם הרגע לציין שאין לי בעיה עם מגע. נהפוך הוא: זכיתי לגדול במשפחה חמה ונוגעת, מחבקת ומנשקת, ואני נחשבת בקרב רוב חברי לאדם "נוגע". אבל העניינים נהיים מורכבים יותר כשהמגע מקבל אופי מיני. לא רק בגלל המבוכה והעצירות הטבעית שיש בי, אלא בגלל האינטנסיביות שלו.

מבחינתי, להתמזמז עם גבר חדש זה לחטוף המון בן אדם לפרצוף בבת אחת. המון ריח, המון שיער, המון עור - המון אינפורמציה חדשה, שהיא עוצמתית ודחוסה ומבלבלת ומאיימת ומרגשת כאחת. זה כיף, אבל גם גורם לי להרגיש שמישהו התפרץ למרחב הפרטי שלי. זוכרות את הסצנה מ"ריקוד מושחת" כשפטריק סוויזי מנסה ללמד את בייבי לשמור על מרווח ביניהם בזמן הריקוד? הוא מעמיד אותה מולו, זוקף את זרועותיה ומסמן טריטוריות דמיוניות באוויר כשהוא מכריז, "מיי ספייס - יור ספייס". זה בדיוק מה שבא לי להגיד בשנייה הראשונה שגבר נוגע בי.

בגלל זה אני לא חזקה בסטוצים ולא ממהרת לשכב עם בחור, גם אם ממש בא לי עליו. בגלל זה אני הרבה יותר נהנית מכל המזמוזים החטופים שלפני הסקס הראשון. זה לא אומר שאני לא מתפננת על הסקס עצמו, כשהוא כבר מגיע - אבל זאת כבר רמה אחרת. הבעיה היא ששוק הפנויים פנויות לא עובד ככה. מדובר בשוק מהיר, קצבי, מתחלף, מיידי, ואני, מה לעשות, בחורה אנאלוגית. לכן היה ברור לי שסדנת היכרויות באמצעות מגע תהיה התחנה הראשונה במסע שלי.

האמת היא שבהתחלה קצת פחדתי שמדובר בתירוץ לליבוי אורגיה המונית. אחרי בירורים והבטחות שזה ממש לא הקטע בטאץ'-דייט, עשיתי בערבו של יום רביעי אחד את הדרך לכפר אז"ר. קפוצה וחשדנית הצצתי לתוך חצר גדולה וירוקה, שנורות צבעוניות התנדנדו בעליזות בפתחה. ריחרחתי את האוויר בחיפוש ניחוחות שיוכיחו לי שמדובר במפגש קבוצתי של חרמנים, אבל במקום זה קיבלתי חמש נשים וחמישה גברים, שישבו בפינת המתנה על ספות מרופדות כשדממה סמיכה עומדת ביניהם. כולם רוקנו בלגימות קטנות ובהולות את כוסות היין שהוגשו להם והתאמצו מאוד לא ליצור קשר עין. נו, נרגעתי, אף אחד פה לא נראה יותר מדי להוט. לפחות אני ארגיש בבית.

מבנה הסדנה פשוט: בשלב ראשון נעמדים במעגל ומחזיקים ידיים במשך חמש דקות שבמהלכן משתדלים ללמוד את המגע של שתי כפות הידיים שאוחזות בך. אחר כך קושרים את העיניים, מתפזרים בחצר ומנסים למצוא ללא מילים את שתי כפות הידיים שאחזו בך. אין בזה שום דבר מרגש או מחרמן. בטח לא בשלב הזה, כשרובנו בעיקר עסוקים בלנקוט גישה מדעית כלפי העניין, ולא מפסיקים לדבר כדי להימלט מהמבוכה. בסופו של דבר כולנו מוצאים את הידיים המבוקשות, מה שמעלה הבעה מטופשת של שביעות רצון על פני כולם - כולל על שלי.

השלב הבא, לעומת זאת, כבר הרבה יותר מסובך בשבילי. כעת הגברים נשכבים על מזרנים, והנשים עוברות ביניהם ומעסות אותם. בכל פעם מעסים חלק גוף אחר, וכשהמנחה נותן סימן, קמים ועוברים לגבר הבא. אחר כך התפקידים מתחלפים - והפעם תורם של הגברים להעניק מסאז' לנשים בסבב. העיסוי מתרכז במקומות ניטרליים יחסית: כפות רגליים, שוקיים, ירכיים, כתפיים, ידיים, צוואר וראש. שום דבר מלחיץ מדי. מה שכן, כדי לשמור על ההתמקדות במגע, אנחנו מתבקשים שוב לא לדבר. במקום זה כל אחד מקבל גומייה בצבע אחר, וכשהוא ניגש לבת הזוג הוא מציין רק משהו בנוסח "אני הגבר הכחול". זה מטופש כמו שזה נשמע.

האווירה הראשונית מזכירה טורניר המוני של שבע דקות בגן עדן: פסקול של צחקוקים ופטפוטים בלתי פוסקים, שהכוכבת הראשית בו היא כמובן אני. כשאני כבר ניאותה לסתום את הפה, אני מגלה שאני לא מסוגלת להביט באף אחד מהגברים שאני מעסה. המבט שלי נודד באופן אוטומטי אל הדשא, אל השמיים ובעיקר אל מנחה הסדנה, מבקשות את אישורו לכך שאני עושה הכל כמו שצריך. מה הגברים שלי חושבים - אין לי מושג, כי סוף סוף משתררת דממה. הקול היחיד שנשמע עכשיו הוא נשימות שקטות, מרוסנות, כמעט מנומסות.

יוזמי הסדנה מניחים שכל האמת על בני אדם מסתתרת בדרך שבה הם נוגעים. לתפיסתם, המידע שמתקבל ממגעו של אדם הוא יותר מהימן וכן מכל שיחת סרק שמתקיימת בדייט. אני די מחבבת את הרעיון, מה גם שהסדנה שומרת על צנעה יחסית, שכן לשיטתם של המארגנים צריך רק מגע פשוט של כף יד על הגוף כדי לדעת את האמת. וזה לגמרי מקובל עלי, בחיי. גם אני רוצה לדעת את האמת. רק שאני לא רוצה לקבל את האמת הזאת מהפוף הגברי השמנמן שמתייצב מולי כעת, ומתבקש לעסות את ירכי. לכל הרוחות, למה אני תמיד נתקעת עם הגבר הכי שמן ומיוזע? האם יש חוק מרפי שגורס כי דווקא כשכבר תחליטי ללכת לסדנת מגע, תידרשי לתת לאיש שלא היית נותנת לו אפילו לפנות את הזבל ללוש לך את השריר התלת-ראשי?

ולמה הוא מחייך, אסופת הצלוליט הזה? ודאי סובר שהוא עומד להפיל אותי מהמזרן באמצעות כפות ידיו הפלאיות. ובכן, ניוז פלאש, חבריקו: גם אם ידיך הן קסם ארוגני צרוף, אין סיכוי שאתן לך לעשות איתן משהו מעבר ללהגיש לי תכשיר חיטוי בתום המסאז' שלך, כך שאני במקומך הייתי מפסיקה לחייך מיד.

והוא אכן מפסיק לחייך, מיד כשהוא מבחין בהבעת האכזבה האכזרית על פני. בשתיקה כנועה הוא כורע על ברכיו כמו קרנף שהוכרע, מניף את ידיו. "אני האיש הכחול", הוא אומר בקול גס, אבל אז אני מזהה בשוליים רעידה קלה - ופתאום מתמלאת בושה. לזה בדיוק הם התכוונו, היזמים של טאץ'-דייט, כשהם ביקשו להתמקד במגע בלבד. שהרי אם לא הייתי רואה אותו, אולי הייתי מסוגלת להרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו: שהמגע שלו דווקא עדין, קשוב, נטול חמדנות ומלא רוך וכמיהה, וכן, גם פחד.

העניין הוא שכל כך הרבה שנים התרגלתי להגן על הטריטוריה הפיזית שלי, עד שכל גבר שמשדר רצון לגעת בי מכניס אותי למגננה. אבל זאת לא אשמתו של הבחור הזה. הוא לא רוצה לקחת ממני כלום, או לפגוע בי, או לכבוש אותי בכוח. כל מה שהוא רוצה זה לממש את זכותו הראשונית והבסיסית למגע. וזה בסדר, זה אנושי. כשהוא מסיים לעסות את ירכי אני פוקחת את העיניים ומחייכת אליו. הוא מחייך בחזרה ומשפיל מבט מבויש לרצפה.

על בסיס הכל כלול

בשלב הזה, שעתיים לתוך הסדנה, הצחקוקים כבר נעלמו וגם הדיבורים. מדי פעם נשמעת לחישה מהוסה או אנקת הנאה קטנה. עדיין אין שום סקס באוויר, אפילו לא משהו שקרוב לזה, וכל החוויה נותרת רפויה ונאיבית להפתיע. מולי, היחצ"ן של הסדנה, מסביר לי שזה מה בדיוק מה שחשוב להם. בעבר, הוא מספר, הם ניסו לעבוד עם מגע אינטימי יותר, אבל זה הוביל לאורגיה. "רצינו לשמור על התום הזה", הוא אומר, "על האמת הזאת, כי זאת הנקודה".

ועכשיו, כשאני סוף סוף מסכימה לעצום את העיניים, האמת הזאת מתחילה להתגלות. כך, למשל, אני לומדת שדווקא מגעו של הבחור השווה היחיד בסדנה הוא חמדני, אטום וגס (אחר כך מתברר לי שזאת הסדנה השלישית שלו. מצא לו פיק-אפ). בהמשך אני מגלה שהבחור הנמוך שנראה לי מעצבן ומתיש בתחילת הערב דווקא נוגע נהדר ואפילו מצחיק אותי נורא, ושהגבר המבוגר והיהיר עם גומת החן והבלורית המפוארת הוא למעשה טיפוס נוירוטי ומפוחד, שלא מסוגל לסבול מגע יותר משלוש שניות רצוף. וגם שאני מתחילה ליהנות מכל העסק, ושיש משהו בחוויה שקצת מחזיר לי את האמון בגברים ובנשים ובבני אנוש בכלל.

אלא שכל האופוריה הזאת עפה דרך החלון ברגע שאני מגלה שבסוף הסדנה, כשאנחנו נדרשים להקיף בעיגול את הצבע של האיש או האישה שממגעם הכי נהנינו - איש לא מקיף את העיגול המחורבן שלי. למעשה, אני היחידה שלא סומנה. שזה יופי, באמת. זה פשוט נהדר. "מה את רוצה, הפחדת אותם", אומר מולי. אה, בטח. מתה על הטיעון הזה. קבלו אותי, המפלצת האיומה מארץ האמזונות, שנוהגת לשעשע את עצמה בתלישת אשכים ובנישנושם. "תירגעי, זאת מחמאה", אומר מולי. "הרי ברור לך שבשביל הבחור השמנמן ההוא, למשל, את ממש המפלצת מלוך נס - מסתורית, ענקית, אגדתית כמעט. מתערב איתך שעד היום הוא לא פגש מישהי כמוך".

הוא יחצ"ן טוב, המולי הארור הזה, אבל אני לא אתן לו למרוח אותי ככה. איזה לוך נס בראש שלך, אני אומרת לו, מקסימום המפלצת משלוך נס, ותאמין לי שזה יותר דומה לשרק מאשר לאיזה דרקון אצילי עם להביור בפה. כן, אין טיעון גברי מרגיז יותר מאשר "את מפחידה אותם". זה תמיד מרגיש כמו פרס ניחומים עלוב, שמישהו משליך לך כפיצוי על עוד דחייה. ובכל זאת אני שומעת אותו המון, וכמה שלא אתרגז - אני לא יכולה להימנע מלהרהר באפשרות שהוא נכון.

אולי אני באמת מפחידה אותם? והכי גרוע, אולי אני אפילו עושה את זה בכוונה? כי זה בעצם מה שאני עושה כל הזמן בדייטים, וגם בסדנה הזאת. איך שהעניינים נהיים קצת מביכים, אני מיד מצחצחת את החרבות המילוליות שלי. אני כל כך פוחדת להרפות מהמושכות ופשוט להיות, שבסופו של דבר, מרוב שאני עסוקה בלנפנף בנוצות הטווס שלי, אני גורמת לכל הקסם להתפוגג. הרי אי אפשר להתיש את הצד השני בפירואטים ואז לדרוש ממנו פשטות וישירות. אי אפשר להשתלט על הדיאלוג של החיזור ואז להתפלא כשמישהו מרגיש מסורס. כלומר אפשר, אבל זה לא מוביל אותך לשומקום, חוץ מלמיטה הריקה שלך.

ואז אני מבינה למה כל הרעיון של הסדנה הזאת מופרך מלכתחילה: כי עם כל הכבוד לאמת שהמגע חושף, בסופו של דבר אנחנו עסקת חבילה. או שלוקחים הכל, או שמוותרים. והמגע הזה, בדיוק כמו הפטפוטים המתחכמים שלי, הוא בסך הכל ניסיון נואש להשיג שליטה - מניפולציה מבוהלת שמנסה לנחש מראש אם עסקת החבילה תשתלם בסוף. הבעיה היחידה היא שאי אפשר למזער את ההימורים של הלב, בדיוק כפי שאי אפשר לפרק את הקסם של אהבה לגורמים. אפשר רק לקוות חזק ולהתכונן לגרוע מכל, ומקסימום - אם אלוהים באמת מחבב אותך - להיות מופתעת לטובה.