זרעי האנורקסיה נזרעים כבר בגיל חמש

אשה הישגית אך קטנה ורזה - מסרים חברתיים סותרים כאלה, הם חלק מהגורמים לכך שבנות ונערות הופכות אנורקסיות. המחלה הנשית באופיה, שהתפתחה ב-140 השנים האחרונות, מביאה את הלוקות בה לסף מוות, ולעיתים אף למוות ממש, כמו במקרה שהובא לפרסום ב-ynet: איילת בת ה-24 הלכה לעולמה כשהיא שוקלת 19 ק"ג בלבד.

סיגל גולדין, סוציולוגית של הרפואה והגוף בפרספקטיבה תרבותית מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, הסבירה כי החברה המודרנית מעבירה לנשים מסרים סותרים: מצד אחד מפרסמים מגזיני האופנה והפרסומות מסרים לפיהם אשה קטנה ומצומצמת בנפחה היא האשה האידיאלית, ומצד אחר משדרת החברה מסרים לפיהם אשה הישגית היא זו הראויה להערכה והערצה.

"הגודל, נכון יותר לומר הקוטן של הגוף מסמל נשיות נורמטיבית. גודל האשה הוא גודל שלא תופס יותר מדי מקום. הגדלת שרירים ותפיסת נפח בחלל - נחשבות גבריות. מזעור הגוף ותפיסת פחות מקום מזוהים עם נשיות", הסבירה גולדין. כך, לדבריה, מובחנים הדימויים והאידאלים הנשיים מאלו הגבריים. "עיצוב הגוף הנשי בפרסומות עולה בקנה אחד עם השאיפה להקטנת הגודל והפאסיביות של האשה. כמובן שזה עומד בסתירה ביחס למסר שמשדרים לנשים, להיות הישגיות. התרבות שלנו מורכבת ממסרים סותרים.

"אחד המאפיינים של אנורקסיה הוא צורך בשפה של שליטה עצמית, על החיים שלי ועל הגוף שלי", אומרת גולדין. "זוהי הישגיות שמשתקפת ביכולת השליטה. את מסמנת לעצמך ולאחרים שאת מצליחה לשלוט על מה שאת אוכלת, ובכלל. הצבת מטרות והשגתן הופכות לסוג של הצלחה אישית, כשהן נתפסות כערך חברתי. המטרה היא להיות רזה, לשלוט על הגוף ולהתאפק". לדבריה, הרבה ממפיצי הרעיונות שמעודדים רזון הן נשים, כדוגמת עורכות מגזיני אופנה. "לא מדובר בגברים שמפיצים רעיונות שנשים צורכות. במרכזי הכוח שמפיצים את הרעיונות יש נשים כמו גברים".

גולדין ערכה את מחקר הדוקטורט שלה ביחידה להפרעות אכילה של אחד מבתי החולים בארץ כשהיא מנסה לענות בין היתר על השאלה מדוע הגיוני להיות אנורקסית בתרבות בת זמננו. גולדין ניתחה דימויים ורעיונות של תרבות הצריכה על פיתוח זהות אנורקסית כזהות חברתית.

עוד הסבירה גולדין, כי מסרים רבים שכולנו גדלים עליהם, קשורים ליחסים עם "האחרים המשמעותיים" שלנו. לדבריה, "אחד הממצאים בספרות המחקרית על הפרעות אכילה הוא הנשים שמתחברות אחת לשנייה דרך זה שהן מכפיפות את עצמן בפני האחר. חברה תגיד לחברה: 'אוי, איך אני נראית רע'. החברה תענה לה: 'אני נראית הרבה יותר גרוע'. זהו 'בונדינג' של הקטנה עצמית. את מקטינה את עצמך. אלו לא מסרים חיוביים אך כך נשים אנורקסיות מתקשרות עם עצמן ועם החברה".

הפרעות אכילה - כבר בגן חובה

אנורקסיה מוגדרת כהפרעת אכילה שבמהלכה יורד המשקל בשיעור של 15% מהמשקל התקין לגיל, או כמצב בו משקל הבנות בגיל ההתבגרות אינו עולה. אנורקסיה כוללת גם התנגדות לעלייה במשקל, למרות המודעות לסיבוכים הגופניים. לעיתים נפסק המחזור החודשי וקיימת הפרעה בדימוי הגוף: אדם המצוי בתת-תזונה סבור שמשקל גופו גבוה.

לדברי ד"ר פניג: "לפני כמה שנים טיפלנו בהפרעות אכילה בגיל 14-15, עכשיו יש לנו מטופלות בנות 11-12. היום לא נדיר לשמוע מילדים בגן חובה ובבית ספר יסודי אמירה כמו 'אני שמנה וצריכה לרדת במשקל'. זה חלק מהתרבות שמחברת יופי והתבגרות לירידה במשקל". לדבריה, אין מאפיין אישיות אחד לסובלות מאנורקסיה, "פעם חשבנו שאלו בנות פרפקציוניסטיות שנמצאות בשליטה, היום יש בנות שסובלות מהפרעות אכילה מכל הסוגים".

גולדין הסבירה, כי תופעת האנורקסיה מוכרת משנות ה-70 של המאה ה-19. "הגיל הולך ויורד בהפרעות אכילה. לפני 20 שנה הגיל הממוצע היה 18 והיום מדברים על גילאי 12 ו-13. ילדות הופכות לנשים ומתבגרות בגיל צעיר יותר. היום מדברים על ילדות בגיל ארבע, חמש או שבע שכבר מדברות על מזון והרזייה".

הטיפול שניתן לנערות ולהוריהם כולל טיפול פסיכולוגי משפחתי ומתן הדרכה להורים והוא מלווה גם על-ידי תזונאי ורופא, כאשר ההורים מקבלים הנחיות לטיפול. לדברי פניג, "ההורים צריכים לקחת פיקוד, לדעת איפה הילד נמצא ומה הוא עושה. צריך להיות מעורבים ואחראים, כמו שקורה כשילד מתמכר לסמים".

פניג התייחסה לעיוות המחשבתי שבו לוקות הבנות. לדבריה, הן חשות שאוכל מהווה איבוד שליטה. "ברגע שיש צום נוצרת הרגשה של שליטה. הרעב משחרר הורמונים שגורמים להרגשת ריחוף. אחרי כמה זמן, הרגשת הריחוף עוברת ונשאר רק הפחד. פחד שאם יחזרו לאכול לא יפסיקו לעולם ולכן הן מעדיפות לאכול דברים שהן לא אוהבות". 

אין מודלים חיוביים לבנות

אך לגולדין תחזיות קודרות באשר לעתיד. "לא הייתי ממהרת לומר שהתרבות שלנו מנתבת את כל הנשים והאנשים לאנורקסיה, אבל האנורקסיה, שמוכרת מזה 140 שנה, לא מראה סימני דעיכה. במקביל, ישנן התפתחויות סותרות. הבחורה שכתבה את היומן הכירה היטב את הלחץ התרבותי לרזון החודר לתודעה והופך משמעותי בשבילה, אך כנראה שעצם המודעות אינה ערבון לפעולה מתקנת".

גולדין חידדה: "כולנו יכולות להיות מודעות למושגים של דיאטה קיצונית ולתרבות הרזון וללמד על כך באוניבריסטה, אך עדיין נרצה לרזות. אל לנו להשטיח את המסר לכך שלבנות אין מודעות לקשר בין התרבות פופולריות ובעיית אכילה. ההיפך הוא הנכון, יש הרבה מאוד מודעות בקרב הנערות לקשר זה. מה שאין הוא אלטרנטיבות למודלים חיוביים".

גולדין ציינה את סדרת הטלוויזיה של קריסטין אלי, שחקנית "חופשי על הבר", שחקנית הסובלת ממשקל עודף  שמשחקת את עצמה בסדרה משלה. "יש מאבק על ההגדרה מה נורמלי ומה פתולוגי. זהו בעצם מאבק על הגדרת גבולות. הציטוט מהיומן מתחבר לכך. השאלה: 'אני נורמלית או לא', כמו הטוקבקים שנעים בין הגדרת הפרעת האכילה למחלת נפש לבין תוצאה וסממן תרבות, מנסים לסמן את הגבול בין הנורמלי לחולה".

לדבריה, אנו חיים בחברה שיש בה הרבה אי ודאות ומתחים. "יש משא ומתן על התשובות. לדעתי, הפואנטה של אתרים דוגמת אתרי הפרו-אנה (אתרים התומכים ומעודדים אנורקסיות) הוא בדיוק זה: לנרמל את האנורקסיה להעביר מסר שזוהי בחירה שאפשר לחיות איתה".

גולדין לא מנבאת שהאנורקסיה בפרט והפרעות האכילה בכלל ייעלמו בעשורים הקרובים. "כנראה שזוהי צורה משמעותית לארגן את העולם הפנימי והגוף, בעולם רווי מסרים סותרים. בארה"ב ישנן מגמות חזקות של העצמה של ילדות דרך חינוך מונע. מערכות החינוך שם מעניקות מידע חיוני לילדות בנות 11 ו-12, שנותן להן כלים ומזהיר אותן מפוטנציאל האפשרות לפתח הפרעות אכילה".

הפתרון טמון לדעתה של גולדין במסרים החברתיים. "סיימתי את המחקר עם תחושה שאנורקסיה משקפת את התרבות בצרכים וצורות מורכבות ושונות. כל עוד החברה לא תעבור שינוי מאסיבי בערכים ובדרכים המרכזיות אז אין שום סיבה שהאנורקסיה תעבור מן העולם. הכוונה וחינוך של נערות צעירות יכול לשפר את המצב".