היה לו עיקרון, רווק לא מתחתן עם גרושה פלוס
דייט ראשון אחרי 12 שנות זוגיות עם אותו גבר. הלב דפק כמו משוגע. על מה מדברים? כשהוא הלך, ישבתי לי במיטה המומה, תוהה איך יכולתי להיכנס למיטה כל כך מהר עם מישהו שאני בקושי מכירה. התאהבנו, אבל האהבה לא הספיקה
כבר בשיחה הראשונה אמרתי לאביעד שאני גרושה עם שלושה ילדים. אמרתי שאני מכירה את הסטיגמה של הגרושות, אבל לא מחפשת קשר. לא מיני ולא רציני.
"תרגעי!" הוא אמר, "גם אני לא. חוץ מזה, אני חייב להיות איתך מספיק כן ולומר לך שגרושה עם שלושה ילדים זה לא כזה להיט גדול בשוק".
חייכתי ואמרתי לו שכרגע זה ממש לא משנה, להיט לא להיט. בסך הכל אנחנו מדברים בטלפון, ואולי ניפגש לקפה, אז לא צריך לעשות מזה כזה סיפור גדול.
אחרי שבועיים הוא התקשר, ובשיא הספונטניות שאל אם אפשר לקפוץ לקפה. רצתי להתלבש ולסדר את הבית (הילדים היו אצל האקס).
זה אפילו לא דייט, אבל מפגש ראשון עם גבר אחרי 12 שנות זוגיות. הלב דפק כמו משוגע. מה אומרים? על מה מדברים?
רבע שעה לאחר מכן הוא דפק בדלת, נכנס בשיא הטבעיות לסלון, ומשם גלשנו לשיחה ארוכה על מהות החיים, נישואים, גירושים, ילדים ומה שביניהם. הפתיע אותי כמה שהשיחה פשוט זרמה לה.
קפה דווקא לא שתינו, אבל את הסדינים שבמיטה שלי קימטנו גם קימטנו. ואני, שזו לה הפעם הראשונה אחרי 12 שנה עם אותו גבר, הרגשתי כל כך מוזר.
הוא היה נפלא, חיבק, סיפר שהיה לו מדהים, אמר שישמח לראות אותי שוב.
כשהוא הלך, ישבתי לי במיטה, המומה, תוהה איך יכולתי להיכנס למיטה כל כך מהר עם מישהו שאני בקושי מכירה. חשבתי בהתחלה שמתחילה לה פה איזושהי יזיזות, ואפילו התחלתי לתהות אם מתאים לי, כי אני לא הטיפוס של סקס בלבד, ממש לא.
כעבור חודשיים היה לנו ברור שאנחנו מתאימים
כעבור חודשיים כבר היה לנו ברור שאנחנו מתאימים, ויותר מכך - מאוהבים. הרגשנו שהכל כל כך כיף. אבל, וזה "אבל" גדול, לאביעד שלי לא מתאימה מסגרת משפחתית מוכנה מראש. גדול עליו. קשה לו.
עשרות פעמים ניהלנו שיחות של מה היה אלמלא היו לי ילדים, ואולי בכל זאת שווה לנסות. אני לוחצת לכיוון הניסוי, והוא דוחה כל הצעה כזו. אני מקשה ואומרת שאין מה להפסיד, הרי אנחנו כל כך אוהבים, אבל אביעד בשלו, דבק בעקרונות שייצר לעצמו לפני שנים, שרווק הולך עם רווקה.
עשרות פעמים ניסינו לנתק קשר. לא הצליח לנו, מאחר שאנחנו כל כך קשורים זה לזו, נהנים לשתף, לדבר, לספר, לחלוק, נהנים בעצם מהכל, כיוון שיש לנו תחומי עניין משותפים.
"רק חבל שיש לך ילדים", כך סיים כל משפט
אביעד סיפר לי שתמיד חלם על אשה כמוני. תמיד רצה מישהי שתצחק איתו, שתשתף אותו ותשתתף איתו בהכל. "רק חבל שיש לך ילדים", כך הוא סיים כל משפט. "לקבל משפחה מן המוכן זה גדול עלי".
לא עזר שאמרתי לו שאני רוצה עוד ילדים. "ומה עם הנטל הכלכלי?" שאל, ועניתי לו שהילדים שלי הם באחריות הכלכלית שלי, לא שלו. ושלא רק זה, יש את המזונות שאני מקבלת. הבטחתי שלעולם לא אדרוש ממנו שקל בכל מה שקשור להוצאות על הילדים שלי.
ולמרות כל השיחות האלה, אביעד בשלו: "אני אוהב אותך, אבל לא מסוגל".
ואני יודעת שזה לא קל ולא פשוט. אמרתי לו את זה. אבל אני מאמינה שיחד יותר קל לנסות. יחד אפשר להתמודד עם הכל, כשאוהבים. יחד, דברים פחות מפחידים.
אמרתי לאביעד שאני לא מסתכלת על העולם במשקפיים ורודים, אבל גם לא במשקפיים שחורים. ושאני כן רואה שיכול להיות לנו טוב ביחד, ושזה שהוא יקח איזושהי רווקה מקפצת (ויסלחו לי הרווקות) לא אומר בהכרח שיהיה להם סיפור סינדרלה של "חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". הזכרתי לו שפנטזיות לפעמים מתנפצות, ושהפנטזיה הזו שהוא בונה לעצמו, שהנה הוא הולך ומוצא לו את "ה"רווקה שלו, מתחתן איתה ועושה לה חמישה ילדים, עלולה להתפוצץ לו בפרצוף.
נכון, אני באה עם חבילה גדולה, אבל החבילה שלי ידועה, נראית לעין. כל אחד מאיתנו הרי סוחב חבילה, כאן לפחות הוא יודע לאן הוא נכנס ואיזו חבילה הוא מקבל. אין הפתעות. הוא אפילו מקבל בונוס לדעת מראש איך אירית מתפקדת בתור אמא.
אביעד הביט בי בעיניים עצובות ואמר שהוא יודע, ואולי אפילו יישאר רווק כל חייו, אבל הוא פשוט לא מסוגל.
לפני שלושה חודשים, אחרי שנתיים של יחד לא יחד, נפרדנו. כואב לי כל כך ועצוב, אבל אביעד לא רוצה. או לא יכול. או שניהם.
החיים הם לא אופרת סבון. הרגש לא תמיד מוביל אנשים לעשות דברים. ויש כאלה שמוכנים לוותר על האהבה שלהם בשביל עקרונות שאפילו הם לא מסוגלים להסביר אותם לעצמם עד הסוף. למרבה הצער, האהבה לא תמיד מנצחת.
