יצירת מופת

קשה לשים את האצבע על מה הופך סרט טוב לקלאסיקה קולנועית. המומחים יכולים להתווכח עד מחר על איכות התסריט או על הליהוק המבריק, על הבימוי הרגיש או על הצטרפות מקרים קוסמית. בשביל זה, בין השאר, המציאו את יאיר רוה ואת החוג לקולנוע. אבל מבחינתי, ואני ממש לא לבד בעניין הזה, כמה סרטים הפכו לקלאסיקות בזכות אופנה שהצליחה לזלוג מגבולות המסך, ונשארה בסביבה הרבה אחרי שהדליקו את האורות וניקו את הפופקורן.

נכון שהכל מתחיל בעיצוב התלבושות בסרט, שנחשב למשובח כשהוא מצליח לשחזר את רוח התקופה המדוברת ולהלום את הדמויות. אבל לפעמים פורצת מסרט זה או אחר גאונות אמיתית, כשהעיצוב לא רק מתעד היטב טרנדים תקופתיים אלא עושה להם אבולוציה צורנית - ובמקרים יותר נדירים מתעלם מהם לחלוטין וממציא שפה אופנתית חדשה. תארו לעצמכן למשל מה היה קורה למלתחה הנשית הקלאסית בלי הלוק של אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפניס"; אמנם נכון, סביר להניח שהיינו מסתדרות. מצד שני, אולי היו נגזרים עלינו חיים בלי שמלה שחורה קטנה או סקיני ג'ינס - וזה, חייבים להודות, סוף הוליוודי די רע.

קלאסיקה מודרנית

שמלה שחורה קטנה וסקיני ג'ינס ב"ארוחת בוקר בטיפניס"

כמעט בכל סצנה בסרט הזה אפשר לאתר סימן דרך שבעקבותיו פסעו עשרות מעצבי אופנה מאז ועד היום. בפתיחה עומדת הגיבורה הולי גולייתלי באור יום, מכרסמת בייגלה ומתבוננת בחלון הראווה של חנות התכשיטים "טיפניס". הלוק: שמלת ערב שחורה תפוחת גזרה מהמותניים ומטה, כפפות שחורות ומשקפי שמש שחורים ענקיים. הפריים הזה אחראי במידה רבה להפיכתה של השמלה השחורה הקטנה לפריט אופנה על-זמני, ואת המשפט "זה כל כך אודרי" לתיאור מדויק של פריטים המשלבים אלגנטיות, מינימליזם ותחכום פשוט.

באחת מסצנות ההמשך הפבורן מתעוררת לקול דפיקות בדלת, ועוטה על עצמה בחופזה חולצת טוקסידו גברית. הפריים הזה, תחזיקו חזק, הוא לדעתי לא פחות מרגע מכונן בהיסטוריה של האופנה; החולצה הכל כך פשוטה הזאת, שתלויה על הגוף הנערי של הפבורן ברישול וחושפת רק רגליים, היא בסיס מוקדם לאינספור וריאציות שעשו מעצבים לחולצה הגברית כבגד נשי. אפילו בקיץ האחרון כיכב טרנד בשם shirt dressing, שכולו אינטרפרטציות מקסימות לכותונת הגברית: ויקטור אנד רולף פירקו והרכיבו אותה מחדש בצורות כמעט סוריאלסטיות, למשל שרוול שעשוי מצווארון או שתי חולצות שחוברות יחד לחצאית; מארק ג'ייקובס הגדיל את הפרטים של החולצה, בעיקר את אזור הצווארון, והפך אותך לאולטרה-נשית; וקלואי הוסיפו לה גימורים נשיים כמו תחרה ומלמלה.

ועוד סצנה קטנה ומקסימה בסרט, שיכולה לבאר לך ולחברותייך מאיפה הגיעה התלבושת האחידה שלכן: הפבורן יושבת על אדן החלון ומנגנת כשהיא לבושה בסווטשרט אפור, נעלי בובה וג'ינס צר וכהה - להלן הסקיני ג'ינס הראשון.

החוד של המוד

הסרט של מיכלאנג'לו אנטוניוני (שנקרא Blow up בשפת המקור) לא רק עודד אלפי נערים מתבגרים להפוך לצלמי אופנה בתקווה לעשות דוגמניות על בסיס יומיומי, אלא השאיר אימפקט עצום על עולם התפרים. מעבר לעלילה שמתארת יום בחייו של צלם אופנה מצליח ומשועמם (דמות שמבוססת על הצלם המפורסם דייויד ביילי), הסרט הוא תיעוד מדויק, הזוי וסקסי לתקופת ה"סווינגינג לונדון" של שנות ה-60, שהיתה מוטרפת מבחינה תרבותית וחברתית. בסצנה אחת עוטות הדוגמניות יצירות סיקסטיז, שעוצבו בידי אחת הכוכבות הבולטות של התקופה, מארי קוואנט: שמלות מיני בגזרת A עם הדפסים גיאומטריים, בעיקר בשחור לבן, חצאיות מיני, גרבונים בשלל צבעים ודוגמאות, מגפיים מעור פטנט עד הברך, שמלות קרושה וכובעים מטורפים.

הסרט אחראי לתיעוד הטרנדים ולאבולוציה שלהם למגמות האופנה הבולטות של שנות ה-60, בעיקר שמלות המיני וההדפסים הגיאומטריים ששטפו אחר כך את רחובות לונדון ובהמשך גם את שאר העולם. מאז שיצא הוא קיבל אינספור איזכורים ומחוות אצל יוצרים רבים, קולנוענים ומעצבים; רק לאחרונה יצא המותג "קוסטום נשיונל" בקולקציה שלמה בהשראתו, ו"פפה ג'ינס" צילמו את הקמפיין האחרון שלהם ברוחו, וגם הראו צלם צעיר מנציח את סיינה מילר בפוזות פתייניות.

ורק להשכלה כללית - לפי הקולקציות לחורף הנוכחי ולקיץ הבא, שמלת המיני הולכת להיות פריט חובה בארון. קלווין קליין יצר קולקציה שלמה של שמלות מיני לבנות ואווריריות שנראות ממש כמו עננים עדינים, וקלואי מציעים אותן בגזרות ישרות, בצבעים חזקים כמו סגול וחרדל או עם הדפסים גיאומטריים, ומתחתיהן חולצות מכופתרות תפוחות שרוולים.

המהפכה השוביניסטית

בגדי גברים ב"הרומן שלי עם אנני"

דיאן קיטון, שלא מזמן נקטלה באיזו רשימה של מתלבשים גרועים במיוחד, היתה דווקא אייקון אופנה לוהט בשנות ה-70. ב-1977, בדיוק כשהסצנה האופנתית נשלטה בבגדים צמודים סינתטיים וצעקניים, יצא "הרומן שלי עם אנני". התלבושות שעיצבה לקיטון המלבישה רות מורלי (עם קצת עזרה מראלף לורן) היו שכבות של בגדי גברים גדולים, ז'קטים, וסטים, מכנסיים רחבים וגבוהי מותניים, כובעים ועניבות. עדויות חיות מהתקופה, כלומר אמא שלי, מספרות שההופעה הזאת של קיטון התחילה מגפה של ממש, ורחובות ארצנו האופטימיים מלאו בנשים עטויות בבגדי גברים.

מאז ועד היום ממשיך עולם האופנה להשתעשע בבגדים נשיים-גבריים, ומדי כמה עונות שוב הופך המראה האנדרוגני לבון-טון במסלולי התצוגות. החורף הנוכחי לא רק החזיר את המראה הזה, אלא אפילו שכלל יותר את הבלבול המגדרי; מעבר לבגדים גבריים שהציגו ראלף לורן, דולצ'ה וגבאנה, פראדה, ויקטור אנד רולף ועוד רבים וטובים, לאחרונה מטופפות על המסלולים דוגמניות שלא ברור מאיזה צד של החזייה הן רואות את העולם. למשל הדוגמנית הקנדית בן, שפתחה את התצוגה של כריסטיאן דיור, או מדליין בלומברג שנבחרה להוביל את הקמפיין של "מיו מיו". וכמו שאמר סטפנו גאבאנה ל"ווג", "אין יותר סקסי מאישה שלובשת חליפה מצוינת שחושפת רק רמז למה שנמצא מתחת". ברור, גבר. כל עוד לא מדובר בתלתלי חזה.

חוסר התאמצות מאומץ

אנטי-שיק ב"מציאות נושכת"

אני זוכרת בבירור איך "מציאות נושכת" מ-1994, שנחשב לסרט הרשמי של דור האיקס, סיפק מקור השראה לניסיונות הכושלים שלי להתלבש ברישול חינני. הסרט מנסה לתאר את ההתחבטויות הרומנטיות והמקצועיות של כמה בוגרי קולג' טריים שנפלטים לתוך מציאות ריקנית, עם רצונות מבולבלים לשלב מהפכות חברתיות ולעשות הרבה כסף. הכוכבים הראשיים וינונה ריידר ואיתן הוק לבשו אוסף בגדים שנע בין טי-שרטס מהוהות לטי-שרטס מהוהות וגזורות. השיער של ריידר היה קצר יחסית ומבולגן, ולשפתיה דבק תמיד ליפסטיק אדום. הוק מצידו הסתובב, או נרקב על הספה, בשיער שמנוני וארוך.

האופנה הזאת - שאפשר לסכם אותה במילים "ככה אני נראית כשאני קמה בבוקר, מה תעשו לי" - הולמת רק נערות בעלות פנים מושלמות, שמפצות על כל מה שקורה מהצוואר ומטה. תודה לאל שהיא כבר עברה מן העולם, אם כי לא בלי להותיר סימן: בזכותה נולד המראה הכאילו-לא-מתאמץ, זה שעובדים עליו שעות לפני שיוצאים מהבית.

מינימליזם קליני

חולצת כפתורים לבנה ומחוך שחור ב"ספרות זולה"

עוגת שכבות

מראה אקלקטי ב"משפחת טננבאום"

בדומה לאומה תורמן ב"ספרות זולה", הסרט "משפחת טננבאום" מ-2001 צרב בתודעה האופנתית של קומץ הבחורות שראו אותו את הלוק של מרגו טננבאום, בגילומה של הצנונית גווינת פאלטרו. הסרט על קורותיה של המשפחה המטורללת הולם את רוחו העיצובית הייחודית של הבמאי ווס אנדרסון: כמעט כל הדמויות מסתובבות באותן תלבושות מגיל 6 עד גיל 30 ומשהו, ורק קנה המידה של הבגדים משתנה. התלבושת האחידה של מרגו - שמלת "לקוסט" פשוטה עד הברך בשילוב מעיל פרווה עצום ממדים ותיק עור ענקי - לוכדת ומגדירה את המגמה האופנתית הכי משמעותית ומאתגרת זה שנים, המראה האקלקטי. בעברית זה אומר יצירת שפת לבוש אישית מובהקת על ידי מיזוג פריטים ישנים וחדשים, שילוב של בדים עם דוגמאות שונות ומנוגדות, וערבוב פריטים יקרים מאוד עם זולים להחריד.

המגמה הזאת, שבעיקר מאפיינת את אופנת הרחוב העולמית, לא פוסחת גם על מעצבי העל, והמראה האקלקטי מחלחל גם למסלולי התצוגות. מארק ג'ייקובס הציג קולקציית חורף שמשלבת אינספור שכבות בשילוב בדים עם דוגמאות לא קשורות בעליל; ויוויאן ווסטווד התפרעה לגמרי עם מערכות לבוש יפהפיות שכל פריט בהן עשוי מחומר אחר ובדוגמה אחרת, והקבצנית שגרה ברחוב שלי הפנימה את העסק כבר בחורף שעבר.

סיפור פשוט

תחתוני קוטור ב"אבודים בטוקיו"

ברגע שהופיע על המסך עכוזה הענוג של סקארלט ג'והנסון בתחתונים ורודים שקופים ורחבים, ועליו הופיע לאט לאט שמו של הסרט, ידעתי שאני עומדת לצפות באי אלה דקות של תענוג מושלם. ולא התבדיתי; הבמאית סופיה קופולה, שהסתובבה שנים בין הרגליים של נפילי תעשיית הקולנוע, פיתחה לעצמה כישרון וסטייל אישי משובח, ולא פחות חשוב - חברות אמיצה עם המעצב המשפיע ביותר בשנים האחרונות, מארק ג'ייקובס. את דמות הגיבורה של "אבודים בטוקיו", שרלוט, ביססה קופולה על סיפור חייה שלה, ולכן העניקה לסקארלט ג'והנסון מלתחה בצלמה ובדמותה.

לכאורה, התלבושות בסרט פשוטות עד מאוד: חולצה מכופתרת מתחת לסריג, מעיל סטודנטים עם כפתורים גדולים, מכנסיים גבריים, שמלה שחורה ישרה ופשוטה, וכמובן התחתונים הוורודים. אבל אין שום מקריות בבחירות שנעשו בסרט הזה - מהפסקול המדויק, דרך עיצוב הסצנות והתאורה הרכה והמלטפת, ועד לבחירת התחתונים של המותג Arkas . על אלה אחראית המעצבת ארקס ירמיאן, בוגרת בית הספר "פרסונס" בניו יורק, שהתמחתה אצל לא אחר מאשר הבסט-באדי מארק ג'ייקובס. ליין ההלבשה התחתונה של ארקס הפך ללהיט היסטרי בקרב יודעות דבר כמו קופולה ושרה ג'סיקה פארקר, ושנה אחרי צאת הסרט היא שיגרה קולקציה ראשונה ומוצלחת של בגדים מקסימים, שמצטרפים למגמה שמוביל ג'ייקובס: אופנה עילית פשוטה ויקרה, שמדיפה ארומה עזה של מגניבות במקום ניחוח מיושן של נפטלין.

הירושימה אהובתי

סנדלי פלטפורמה ואריגי סאטן ב"זיכרונותיה של גיישה"

מזון מלכות

אופנה ויקטוריאנית ב"מארי אנטואנט"

תודה לספריית הווידאו "זמנים מודרניים", בזל 38 ת"א, 03-7656445, www.moderntimes.co.il