בכבלים

מתוך המסך ניבטת דמותה של אישה יפה. השעה והערוץ יכולים להתחלף, אבל הליפ-גלוס, החליפה המוקפדת וההחלקה היפנית נשארים. נשים ארוזות היטב בעטיפת פלזמה שטוחה ומרשרשת. הגבות מסודרות-משורטטות, שכבות עבות של מייק-אפ, שהיו מטשטשות גם את מחדלי מלחמת לבנון, מעלימות כל נקבובית סוררת. ככה המצלמה אוהבת אותן: בובות טלפרומפטר חייכניות עם לחלוחית של דמע ושחוק בעיניים. הז'אנר לא משנה - חדשות, תוכנית תחקירים, מדריך לייף-סטייל. הן תמיד יהיו שם. הן החומר שממנו עשויות הפנטזיות ששולטות בתעשיית הטלוויזיה. פנטזיות של תסריטאים, מפיקים, במאים ומנכ"לים. פנטזיות של גברים.

טלוויזיה קטנה עם שפם

"הדבר שנשים עדיין לא למדו הוא שאף אחד לא ייתן לך את הכוח. את צריכה פשוט לקחת אותו. ואז הם קוראים לך ביץ' מטורפת" (רוזאן בר)

ובכן, לא תמיד זה היה ככה, עם כל הסקס המרומז הזה. לפחות לא בישראל. אחרי הכל, כוכבות הטלוויזיה הלוהטות ביותר בעידן החד-ערוצי היו רבקה מיכאלי, דליה מזור ומיס קפלן. במבט לאחור כמעט נדמה שהמהפכה הפמיניסטית כבשה את רוממה בשנות ה-70 וה-80: נשים רגילות מראה הסתובבו חופשי על המסך של ערוץ 1, עם רווחים בשיניים ושיער בעייתי, עם סוודרים מפחידים ואיפור לואו-טק, בלי סטייליסט צמוד ובלי שאף אחד יעלה בדעתו להחפיץ אותן. טוב, אולי את דליה מזור כן. להגנתי אומר שהייתי בן שבע.

תקופת הצנע הטלוויזיונית הזאת מעוררת סוג של אורגזמה נוסטלגית. ממרחק השנים, באשליה קלאסית של עיוות זמן/חלל, נראה שלא רק התפאורה באולפן והנושאים שעל סדר היום היו נאמנים יותר למציאות, אלא שגם הייצוג הנשי זכה למנת ריאליזם. העניין הוא שבכלל לא היה דבר כזה: המיניות הנשית לא הורשתה לזקוף את פטמותיה מול האומה הציונית היושבת בסלון, וכך היא פשוט נמחקה. מעט נשים הגיעו אז למסך הקטן, רובן א-סקסואליות למראה, בדרך כלל כקישוט ייצוגי לשואו הגדול של גברברי רשות השידור. מי שחשבה להתקדם מעלה בהיררכיה גילתה תקרת זכוכית נמוכה במיוחד.

אם רוצים לבחון את מקומה של האישה הישראלית בתפר הטלוויזיוני שבין הסבנטיז לאייטיז, יש רק סדרה אחת שצריך להתבסס עליה: "רגע עם דודלי". שם, בטלוויזיה הלימודית, בין 1976 ל-1981, הכניסה ציפי מור דור שלם לבלבלות מגדריות קשות. אם לשמור על הקו הרטרוספקטיבי, אפשר לומר שדמותו המסורסת של רגע היתה סמן-תקופתי חתרני לגבולות הנשיות המותרים על המסך. אבל זה שאפשר לומר משהו לא אומר שחייבים. מספיק קינקי פה גם ככה.

קוסמטיקה בגרוש

"כתבו שההצלחה שלי בטלוויזיה מסמנת את המהפכה הפמיניסטית. אז איך זה שהסט של התוכנית עדיין מלא בגברים שאומרים לי מה לעשות?" (לוסיל בול)

אבל עכשיו הכל בסדר, לא? בחורות ונשים איפה שלא תזפזפו. המגוון מהמם כמו במכירת סוף-עונה במגה-סניף של זארה: אם.סי שורטי ואבירמה גולן במרחק לחיצה; אילנה דיין ועדי אשכנזי חולקות פרומו; גילי שם-טוב ושירז טל מדברות על כדורגל בערוץ 1; הדוגמניות מתחרות באימהות המחליפות על צומי-הריאליטי; למיקי וליונית מרשים להגיש את החדשות לבד , כשיעקב וגדי לא בסביבה; תוכניות הסאטירה זקוקות לעינב גלילי ולקרן מור כאוויר מבושם לנשימה; "חדשות 10" היא מעצמה של אמזונות אקטואליה יפהפיות ותבוניות; ואורלי וילנאי-פדרבוש אפילו לא מחליקה את השיער בשביל הפריים-טיים. על מסך הטלוויזיה הישראלי כמעט לא נותרו מבצרים של הגמוניה גברית. הניצחון קרוב מתמיד. עוד יבוא יום שפרשנית צבאית תגיד לצה"ל מה לעשות במקום רוני דניאל.

אז הכל בסדר, יופי. תעברו לכתבה הבאה. אין מה לקרוא כאן. למה לקלקל סיפור כל כך יפה עם נתונים עגומים על מאחורי הקלעים של התעשייה? למה להביא טרגדיות של טאלנטיות מבטיחות בתחילת דרכן, שקרסו תחת מכבש הסטיילינג והעיסוק במראן החיצוני? למה לנג'ס עם דימויים של נשיות מותשת ומתוסכלת שמשתקפים מבעד לדרמות המקור העבריות? הרי זה יהיה נורא קטנוני מצידי להזכיר שאולי קשה למצוא תוכנית ללא נוכחות נשית, אבל שרוב הסיכויים שהנוכחות הזאת היא של קרין מגריזו או אורנה דץ - מישהי שתזכיר לכן בחיוך מתוק שאתן מכוערות וצריכות פילינג טבעי דחוף, ואם אפשר גם השתלת-גוף כוללת. אכן גבירותי וגבירותי, מהפך.

אז כן, הגענו לאיזון המושלם: דנה וייס צולבת בנחישות את "תעשיית היופי", ושעתיים לפני כן מספקת לה "המומחים ליופי" חומרים לשתי עונות נוספות לפחות. מנגד, אילנה דיין מגייסת את כישוריה לצורך ראיון עם בר רפאלי. לפי ההיגיון הזה אתן יכולות להיות עיתונאיות-טלוויזיה קשוחות שחושפות עוולות במקום שדיים, רק תעברו אצל הסטייליסטית שתרכך אתכן קצת בזמן שאנחנו מורחים פה וזלין על העדשה. גברים מוזנחים עם כרס, קרחת וזיפים אמנם ממלאים בהמוניהם את שעות צפיית-השיא, אבל אתן לא יכולות להסתובב פה כמו איזה חיים הכט. הרי תאונת-שיער נשית אחת יכולה להצית מדינה שלמה. תשאלו את מירי נבו. והכל בסדר. אתן שוות יותר מאי פעם. בואו, חמודות, שבו לנו על הברכיים ונספר לכן בדיוק כמה שוות.

כוחו של הגיס החמישי

"אם הייתי בסביבה כשרובנס עוד היה מצייר, הייתי נערצת כדוגמנית לוהטת. קייט מוס היתה יכולה להיות המכחול" (דון פרנץ')

במוקדי הכוח ובצומתי קבלת ההחלטות של תעשיית הטלוויזיה המקומית מסתובבות הרבה נשים. רובן עושות אחלה קפה. את מספר הנשים החזקות בתעשייה, אלה שבאמת משפיעות על סדר היום, אפשר להשוות אולי למספר האסטרונאוטיות שהגיעו לחלל החיצון: דפנה פרנר היא מנהלת התוכן בערוץ 10, ענת וחגית אסולין הפיקו את "שבתות וחגים" ואת "פרשת השבוע" המבריקות, רותי יובל עורכת ביד רמה את "אולפן שישי", טמירה ירדני ניצבת בראש אימפריית טדי הפקות, רותי רודנר היא מנהלת הפיתוח של קשת. כאן מתחיל ונגמר הגירל-פאוור על מסך הטלוויזיה הישראלי. וזה לא מספיק.

זה לא שקיימת קונספירציה אפלה, שבמסגרתה נפגשים קודקודי הערוצים במשרדיהם המהודרים, מעשנים סיגרים, מגרבצים להנאתם, מחפשים דרכים חדשות לשכנע נשים להשתחל לתוך חוטיני וצוחקים את צחוקם המרושע. הטלוויזיה הרב-ערוצית פשוט מתנהלת בחרמנות גברית טיפוסית, ומייצרת דימויים נשיים פיקטיביים כמעט מכוחה של אינרציה קלישאתית: בלונדיניות נהנות יותר. סקס מוכר יותר. אנחנו רק נותנים לקהל מה שהוא רוצה. והוא רוצה את זה חזק.

רגע עם דודלי. סמן-תקופתי חתרני לגבולות הנשיות המותרים על המסך

המבע הגברי מכתיב את אידיאל היופי הנשי, בארץ כמו בכל העולם. זה לא חדש ולא בלעדי לטלוויזיה. ההבדל היחיד הוא שכוחו המהפנט של המסך בסלון מייצר המוני משת"פיות: הן מאמצות את אידיאלי היופי המופרכים בחדווה יומיומית, הן שותפות פעילות בהפקתו, יש להן תפקיד מרכזי בקידום אובססיית המותגים של תרבות הצריכה הבולימית. נשים עשו את "הדוגמניות" המיזוגנית, נשים מקרקרות על טיפוח ודיאטה בכל ערוץ נישה רענן, ומי שלא ראה את אודטה צוהלת למראה קולביות הלבשה תחתונה באולפן הקיטוני שלה ("בז'ז'ים!") - ובכן, איזה כיף לו.

לחתוך בבשר החי

"אני לא רעה. פשוט ציירו אותי ככה" (ג'סיקה ראביט)

הטלוויזיה היא המקום שבו תסמונת פיטר-פן הגברית פוגשת את סינדרום סינדרלה הנשי. כדי להבין את מפת הכוחות של מלחמת המינים שעל המסך, אפשר לבתר לרגע את גופתה של "כוכב נולד 4": ארבעה ילדים נצחיים (צביקה הדר, צביקה פיק, צדי צרפתי וגל אוחובסקי) במצוד מתמשך אחר נערות נוגות-מבט ופשוטות טי-שרט מז'אנר זהבית פסי ומאיה רוטמן - מרדף שעיקר מטרתו להחדיר בהן כל מיליליטר אפשרי של סקס-אפיל ולהפוך אותן לאיקונות-פופ נוצצות מזיעה של סטייליסטים. ואיך משחקות פה הנשים? ובכן, ריקי גל, שייצגה בעונה השלישית נשיות קשוחה ומרושעת, הוחלפה במרגול המג'עג'עת והאובר-מפרגנת, ואילו נינט הציגה בגמר הנוכחי את השלמת המטמורפוזה שלה מנערת-פרברים לדיוות-איצטדיונים. בסוף בא איזה שלוך עם קוקו ולקח. היה שווה.

בעיקרון, ז'אנר הריאליטי כולו יוצא מנקודת ההנחה שאנשים הם מוצר טעון שיפור, ונשים בכלל דורשות כאפה. הוא יהפוך כונפות פריפריה לדוגמניות-על, או לפחות לבחורות שנכנסות חינם ל"דאדא" ומקבלות דרינקים על חשבון הבית ב"גנקי". הוא ילמד אתכן להתלבש ולהתאפר טוב יותר, להיות אימהות מוצלחות יותר, לנהל משק בית יעיל יותר, לרזות מהר יותר ולשבות את ליבו של ארי גולדמן (ותגידו תודה שמצאנו פורמט ריאליטי-תחרותי שבו אתן ממש לא יכולות להפסיד לבנים). בין הזוכות ב-15 דקות התהילה יוגרלו מיטב להיטי הטוקבקים, מ"איכס, את שמנה ודוחה" ועד "איזה גבר ירצה אותך, יא צ'חלה".

טעם של חמוצה קטנה

"כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא קלילה, לא זורמת ולא סבבה" (אורנה בנאי)

את חומרת המצב הנשי בטלוויזיה מבינים בעיקר כשנתקלים בייצוגים האותנטיים ביותר של האישה הישראלית - הנשים המתוסרטות של דרמות המקור, שמציגות את הדיכאון האמיתי במלוא הדרו. כל הציפרלקס שבעולם לא יעזור.

"אמאל'ה", שחזרה כעת לעונה שנייה בקשת, היא השיא הקיצוני של התופעה. זאת הסדרה הכי נשית שהיתה כאן; היא נסמכת כמעט במלואה על המבע הנשי של התסריטאית תמר מרום ועל הסיפור הפסאודו-ביוגרפי של אורנה בנאי. הכי רחוק מקארי ברדשאו וממיסטר ביג שרק אפשר. הנשיות העצמאית האלטרנטיבית שמוצגת בה היא דרך ייסורים של אומללות מרירה וכעס קיומי. האימהות החד-הורית מצטיירת כאן כאופציה נואשת עם טעם חמוץ של תבוסה.

מבקרי טלוויזיה ממין זכר (היי) התבאסו מ"אמאל'ה" קשות. בזמן אמת נטיתי לייחס את זה לחוסר הנכונות לקבל את אורנה בנאי מחוץ לפורמט המצחיקולה, אבל זה התברר כתירוץ עלוב. האמת היא שהרפרזנטציה הנשית ב"אמאל'ה" פשוט מדויקת מדי: נשים כפי שהן, כאלה שמצוקותיהן מרחיקות מהמוח הגברי כל מחשבה על מין אוראלי. נשים כועסות ופצועות, אבודות ותועות בתוך מרקם חברתי המציית לקוד שוביניסטי שמרני. הזן הנקבי הבלתי נוצץ, שאת קיומו מנסה הטלוויזיה להדחיק במרבית שעותיה.

גם בנות "בטיפול", "שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "מילואים" וסדרות דרמה מצליחות אחרות מייצגות את הישראלית המוכה והנבגדת, קורבן מתמיד של מאצ'ואיזם לוזרי. אישה שהמומה מחולשתם האימפוטנטית של גברי הפוסט-אינתיפאדה שסביבה, מבולבלת מסבך הכמיהה לזוגיות האידיאלית, מתפכחת באיטיות מכאיבה מאגדת המונוגמיה אך מתקשה להשתחרר מהתלות בנסיך הדועך שלצידה. נשות הטלוויזיה הפיקטיביות של ישראל יכולות להשלים עם כל זה בהכנעה עגמומית, או להילחם בזה ככלבות פסיכוטיות - אבל הן ממש לא יכולות להיות קלילות, זורמות וסבבה. לפחות לא בלי שיאשימו אותן בהטרדתם המינית של הנשיא ושר המשפטים.