זהו, החלטתי. אני אישה מוכה שבורחת מבעלי. במגן-השמש של הניסאן מיקרה יש מראה רק בצד של הנהגת, ואני מציצה בה תוך כדי נסיעה: בתאורה הנכונה אפילו יש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. אולי כדאי לי גם לתת נגחה באיזה קיר, ככה שהאומללות שלי תהיה קצת יותר אמינה. כמובן שאני יכולה במקום זה להמציא תירוצים אחרים לנסיעה: גיל הבלות, למשל. אז מה אם אני חוגגת שמונה עד שתים-עשרה שנים לפני הזמן? אני בחורה אחראית שחושבת על העתיד.

אפשר גם להגיד שזה השבוע האחרון לחיי, שאני רוצה אוננות יוקרתית, שאני נו ספיק היברו. אבל בסוף האישה המוכה מנצחת. התיק כבר מוכן, סוף השבוע כבר כאן, הכלב אצל השכנים והמיקרה עוברת מהילוך פארק לפארקינסון - כן, אני נוסעת לבד לסוף שבוע בצימר כדי לתפוס קצת שקט ולהיעלם.

מה פרה לך

אני מאחרת. כבר 12:00 ואני מאיצה באיילון ומשם לכביש החוף לכיוון צפון. הבטן מתחילה להציק ואני מחליטה לעצור בכפר ויתקין, נדחקת בקלות למפרץ החניה האחרון ומזמינה סטייק עם אורז וסלט. וצ'יפס. ושני קרמבואים ומסטיק בטעם פירות ודיאט קולה ועוגייה. אחרי הכל אני אהיה לבד, משהו צריך למלא את המיטה. כשאני חוזרת לחניון עומד שם ג'יפ אדום שצוהל על המקום שמתפנה. איזה לחץ. הוא מחכה. אני מפשפשת בין שקיות של עיתונים, הנה המפתח למיקרה. שיט, זאת פעם ראשונה שאני פותחת אותה, איפה החור הזה ליד הדלת?

הג'יפ האדום מסתכל באימה כשאני מגלה - באיחור של עשור או שניים - את העולם הקסום של השלט הרחוק לרכב. אני נכנסת פנימה סמוקה, מניעה את האוטו עם רגל כבדה על הגז ומעירה את כל בית ינאי והסביבה. לפחות לא דרסתי חתולים ברוורס. אני מעקמת פרצוף ודוהרת משם, מגבירה את הרדיו ומנמיכה את פעימות הלב מגודל הבושה.

לא קל להחליט לנסוע לבד, אבל אני צריכה קצת שקט. אני מדמיינת צימר איכותי. לא, מלכותי. ושיהיה בו ג'קוזי עם קצף בניחוח ערמונים. ואני גם אזמין מסאז' ואשתה שומן רווי ואשכור כלב, ולא אתקשר לאף אחד ואכתוב ביומן, ואשתול ערוגות של פטרוזיליה ואשתה קפה חם לפני השינה. ובטח בצימר הסמוך יהיה בחור נחמד, גם הוא לבד, זה לא שאין לו אף אחד פשוט הכריחו אותו לנסוע, איזה עיתון שלח אותו לשם, והוא נורא מסכן ובודד ויודע לעשות עיסויים מעולים מתחת למים בג'קוזי. וככה נשב לנו ביחד במרפסת-עץ ונסתכל על השמיים, נשכנע את עצמנו שבתל אביב הכוכבים נראים אחרת ונשחק טאקי. אני, אגב, אנצח. בבוקר אתעורר בזרועותיו, מוקפת בפנקייקים וטבולה בסירופ מייפל. אמן.

וככה חולפות שעתיים. רק אני והדמיון שלי. זכרון יעקב, צומת המוביל, צומת גולני, טבריה. כבר אחר הצהריים והכינרת נטושה. אין אפילו ערס אחד לרפואה. ערמות של זבל מקשטות את צידי הדרכים, וציפורים מעופפות מעליהן. בשולי הכביש עצי אקליפטוס גבוהים עומדים בדום. אני מציצה לכיוון הטלפון הנייד. עדיין יש קליטה, אבל אף אחד לא מתקשר לשאול לשלומי ולהתעניין במיקומי, ולברר איך זה להיות לבד. אני נעלבת אבל מיד מתעשתת. כבר אחר הצהריים ואני צריכה למצוא לי מיטה חמה ללילה, אחרת איאלץ לנשנש את הריפוד המקסים של המיקרה - ועם כל הכבוד, בחורות לא עושות לי את זה. אני מתחילה בטיפוס הארוך לרמת הגולן ועוצרת בהתרגשות בתחנה הראשונה: מושב מה שמו, נו, רגע, כן, תנו לי שנייה... כן, גבעת יואב!

המושב טובל בירק. האמת היא שהוא טובל גם ברפת, אבל נעזוב את זה כרגע. בתוך פינה קסומה, ליד הגדר שסמוכה לכביש הראשי, יש כמה צימרים בצורת משושים שנראים כמו הפלישה ממאדים. אף אחד לא נמצא בסביבה, אז אני מציצה דרך החלון ורואה מזרן קפיצים עטוף בניילון, ולידו שולחן עטוף בניילון, ובצד טלוויזיה עטופה בניילון. מפתיע.

לא רחוק משם, לעומת זאת, שוכנים ארבעה או חמישה צימרים אמיתיים: בקתות עץ, עצים מעץ, שולחנות מעץ, אפילו השיחים מעץ. מנהלת המקום, אישה נחמדה ואדיבה, עושה לי סיור מנומס בצימר היחיד שנותר פנוי ואמור להתמלא בדקות הקרובות. המקום נעים ויפה, מרווח ומעוצב. "אולי בשבוע הבא", היא אומרת לי. "תבואי עם בעלך?". אני מחליטה לחשוף את כל הקלפים ומשיבה: "אני רווקה ומאושרת".

בדרך למיקרה, כשהמבט שלה עושה לי נעים בגב, אני כבר חושבת שאולי זאת לא היתה תשובה כל כך מוצלחת. אני לוקחת נשימה עמוקה, מרגישה איך הזבל של הפרות ממלא לי את הריאות ופונה אל עבר היעד הבא: מושב רמות.

יתרונות השינה האלכסונית

כפר הנופש שחולש על הכניסה לרמות גוזל כנראה את כל הלקוחות הטובים. אחרת איך אפשר להבין את זה שלא נשאר מקום אפילו בצימרים עם הפלזמה והסאונה הפרטית (1,290 שקל בלבד, ללילה אחד)? "נשמע נפלא", אני אומרת בפנים נפולות לפקידה המעונבת. "אבוא בשבוע הבא עם בעלי". אני נפרדת בצער מהסיכוי להתייבש למוות תוך כדי צפייה באולפן שישי וממשיכה הלאה, לתוך המושב.

רמות זרועה בצימרים, ועם כל הג'קוזים שיש שם אני לא אתפלא אם היא מהווה מטרד למכון הסייסמולוגי. אני מתחילה בטיפוס, עוצרת ליד כל בקתה, מבררת אם יש מיטה. עושה רושם שהנוכחות שלי גורמת לבעלי המקום למות פעמיים: לא רק שבחורה מגיעה לבד, היא גם לא הזמינה מראש.

אחרי רונדלים מייגעים אני מצליחה לדבר עם בעלת ספא כזה או אחר, שאומרת שהיא שמעה על חדר שאולי ייכנסו אליו הערב ואולי לא, וכדאי שאלך לבדוק. אז אני בודקת. רק מזל שאני עושה את זה בשקט, אחרת בטח הייתי מעירה את הזוג שישן מחובק על המיטה שהיתה יכולה להיות שלי.

ענן אבק מעטר את עכוזה של המיקרה כשאני יוצאת משערי מושב רמות, ועוצרת בחריקת בלמים לצד גליה הקסומים של הכינרת. לא עוד תיזוזים. מעכשיו אהיה יעילה. מיד אני שולפת את הטלפון הנייד ובוכה לאבא שימצא לי צימר. בשעה שהוא מחפש אני עושה כמה טלפונים ומגלה שבמעלה גמלא אין ירידה לעם, שבחד-נס אין שתיים סוכר, ושביישוב נמרוד סתם אין מקום. הכל מלא, הכל מפוצץ, הכל עמוס, הכל... הופה, אבא מתקשר ונותן לי מספר, ובתוך כמה דקות אני מצפינה לכיוון רמת הגולן, מעבר לקצרין, במעלה החרמון והיישר לתוך אזור הדמדומים: נווה אטי"ב, מלון הציידים.

"זה מושלם", אני אומרת למנהל האדיב. מלון שלם עומד ריק. הבעלים היו אמורים לנסוע לסוף השבוע והתחרטו, כך שהם לא עשו הזמנות ונתקעו בלי לקוחות. אני יכולה לבחור כל חדר שבא לי. הבניין ארוך, מטופח ואפלולי. אנחנו ממהרים לאורך המסדרון, ומשם במדרגות אל הקומה השנייה. "יש מים חמים", הוא אומר לי תוך שקשוק המפתחות. "אל תדאגי, לוקח להם זמן להגיע, אולי דקה או שתיים".

אנחנו נכנסים פנימה. הקור מקפיא את העצמות. הוא מדליק מזגן ומסתלק. אני מתיישבת על המיטה הענקית והרכה. לידי ג'קוזי, מאחורי טלוויזיה, מסביבי דממה. סופסוף אני לבד.

קצף. הרבה קצף. אני שוקעת פנימה, מקשיבה לפצפוצים זעירים של בועות לבנות. איזה כיף, אלה החיים הטובים. אז מה אם אני יחידה ברדיוס של קילומטר ומסביבי רק סורים עם רצח בעיניים. לא אכפת לי למות בג'קוזי. אני מפעילה אותו בבת אחת ומתחילה לרעוד. אאללהה ההחחייםםם ההטטוובבייים, נראה לי. הקצף מגדל אופי וגולש אל הרצפה. אני מנסה להגיע לכפתור הכיבוי אבל דופקת שחייה צורנית לא רצונית ומתהפכת פעמיים-שלוש.

כשהחדר כולו נראה כמו נוף של טיסה מעל העננים, אני מצליחה לכבות את הממזר וחוזרת להתענג על הרגע - ולא אכפת לי שהוא הולך ונהיה משעמם. בשביל הבידור אני משחקת ב"העתיד שלי כבר פה": כמה בועות על הראש ואני כלה בשמלה לבנה עם עור מקומט בסגנון פארה פוסט. הורי היו מתגאים בי.

גולת הכותרת של מלון הציידים היא המיטה המלכותית. גבוהה ואצילית, מכוסה במצעים לבנים וריחניים ותחומה בכריות גדולות ומפנקות. אני רצה אליה עם מוט קפיצה-לגובה ומזנקת פנימה בחדווה, מתכרבלת בערמות של פוך וצמר ומגששת את דרכי לשלט. את קולותיהם הענוגים של הצרצרים קוטעת המהדורה המרכזית, ואני נזכרת בבית ובמלחמות. לא לשם כך התכנסנו, אז אני מכבה את כתבנו ונושמת בכבדות מול הדממה. אין פה בן זוג שיתפוס את הצד שלי במיטה ויעשה לי רעש עם בקינגהאם נגד נוטרדאם. אני פורשת זרועות לצדדים, משאירה אור קטן בשירותים, מתהפכת לצד השני ונעלמת גם מעצמי.

עם הלשון ועוד כמה איברים בחוץ

בבוקר אני מתעוררת. לא נורא, זה טבעי. יש קפה, יש מים חמים, מעניין אם יש גם נוף. אני פותחת באחת את הווילונות ונושמת לרווחה: החרמון על פסגותיו, טרקטור מתרחק, מיקרה בודדה בחניה. אני יוצאת החוצה לצלם. מסתתרת בכובע צמר ובמעיל דמוי גריזלי. פסל של נער רך בשנים מקבל את פני בחצר הגדולה של המלון. בזרועותיו ברבור מחרחר, והוא עצמו ערום.

אחר כך, בחדר האוכל, עורכים שולחן רק בשבילי, עם מיץ תפוזים טרי וריבה מתוצרת בית. אני מזמינה מקושקשת ומקבלת אותה בדיוק איך שאני אוהבת, משוחחת עם בעלת המקום ומלטפת את שני הכלבים שלה. אנשים חמים יש מחוץ לעיר, אני חושבת, ויוצאת לרוח מקפיאה ומטהרת.

הפעם המיקרה כבר חברה ותיקה. אני שולפת את השלט בשריקות רמות ומסתלקת משם כמייקל שומאכר לפני שהפך

לבדימוס. אני מחליטה לקפוץ לנמרוד, כדי לראות מה הפסדתי. חמש דקות מנווה אטי"ב. הטיפוס במעלה ההר מגלה לאיטו את עמק החולה המנומנם, נושק ללבנון, מתעגל לסוריה ולרמת הגולן.

ובכן, הכנרת

שני סוסים נוגסים בעשבים שוטים בכניסה ליישוב. אני מתקרבת לבהיר מביניהם ומושיטה יד פרושה לפיו. הוא מחפש קוביית סוכר, וכשהוא לא מוצא הוא מתעצבן ומרקד כאירי שיכור. אני בורחת משם כשחיי הקצרים חולפים לנגד עיני, וכמה דקות לאחר מכן מצליחה להירגע וממשיכה לטייל בין בקתות העץ ועיטורי הזגוגיות. בפעם הבאה שיתחשק לי להיעלם, זה יהיה המקום. רק כדאי שאתכנן את ההודיניזם שלי כמה שבועות מראש, אחרת אין עם מי לדבר.

איש צעיר יוצא למרפסת של אחד הצימרים ומנופף לי לשלום. אני מנופפת בחזרה ומחייכת. השמש כבר באמצע השמיים כשאני עוצרת בקריית שמונה ומתדלקת. אני מתמתחת ומפהקת. גליל שלם מחכה ובו צימרים אינסוף. יום שבת כבר פה, והיום אמצא צימר אמיתי.

עמק החולה מוביל אותי לראש פינה. אני מחפשת סופרפארם אבל הכל סגור. בסך הכל רציתי שפתון לחות. אין פה ים, אז

מה עוד אפשר לעשות? אפילו לשרוק אני כבר לא יכולה, כי השפתיים שלי נראות כמו הרצאה של שעתיים על פילוסופיה קיומית. אבל ראש פינה הדוממת מציעה לי רק כספומט בודד עם שיחים שמתעופפים ברוח וכמה ניירות חביבים של מסטיקים שמקשטים את הרצפה. אני מוציאה מהתיק קרם לחות לשיער ומנשנשת. אולי למעלה יהיה לח, הרי זה קרוב יותר לגשם. אני נפרדת לשלום מהעמק הצהוב, שוב מפנטזת על הפינוקים שמצפים לי, ודוהרת הלאה להרים.

אני מתנצלת. באמת שלא התכוונתי להיכנס לביריה ביום שבת. פשוט ראיתי שכתוב במדריך שיש פה צימר משהו-משהו, הנה, ברחוב ההוא, בקצה הגבעה, לכיוון צפת. חבורה של גברים ששומרים על משהו, כנראה על השבת, עומדת ומסתכלת עלי בתימהון. אישה, לבד, באוטו, ביום קודש. עם שיער שמנוני על השפתיים. אני מחייכת אליהם בנימוס ועושה פרסה מהירה לכביש הראשי.

אני מפשפשת במפות שהכנתי בבית ומתקדמת מערבה. קברי צדיקים מעטרים את הדרך. אני לא אתפלא אם גם הם באו לחפש צימר והתפגרו מהייאוש. היי, הנה כרם בן זמרה. מי לעזאזל ממציא שמות כאלה? אני חונה בצד ובוהה במפת העץ בכניסה ליישוב. יש שלושה צימרים על כל מטר וחצי של אדמה מזמרת. אני מרימה מבט ורואה תאילנדי משועמם בועט באבנים. "צימר", אני אומרת לו, "דונדה אסטה צימר?".

הוא מצביע לכיוון אחד הבתים ואני מתקשרת למספר שתלוי בכניסה. האדון האדיב שעונה לי מסביר לי שהכל תפוס ושאני מתבקשת לא להפריע. "אתם" יכולים לחזור בערב. "אתם" מאוד תאהבו את המקום. "אתם" תקבלו צימר דה לוקסוס. "אנחנו" ממשיכים להסתובב ברחבי המושב. הנוף באמת יפה. תרנגולות מסתובבות חופשיות ושבילי עפר מובילים לפרויקט המכשפה מבלייר. אחרי עוד כמה "תפוס" ו"אתם" אני מסתלקת גם משם.

מושב מתת סגור. אפילו אין לי מושג את מי להטריד. "אנא התקשרו למארחים", מודיע לי השלט הגדול, ואני שוב נאלצת לעשות אחורה-פנה. דווקא מתחשק לי להתמקם פה, אני חושבת. אני מציצה הצידה, למדרונות הירוקים. מתוך הצימרים אני מצליחה להריח ארוחות בוקר חמימות ובושם הדרים.

"אני שונאת אותך", אני מסננת למיקרה. "הכל באשמתך".

"אה, כן?", היא עונה לי ומתחילה לייצר רעש חשוד בגלגלים. אני עוצרת בצד ומתחילה לבעוט בהם, נשענת על המכונית ומקשיבה לשקט. איש אחד עובר עם טרקטור, עוצר בבת אחת וצועק: "איפה בעלך? אתם רוצים צימר? מתפנה מקום בשבוע הבא". אני משלבת ידיים. "קקי", אני עונה וטופחת על בטני, מסמנת בראשי לכיוון השיחים. הוא מחמיץ פנים ומסתלק. אני מסתכלת במפה: כפר ורדים. סופסוף שם נורמלי.

בדידותי בערסל היא שוכבת

היישוב עמוס מבקרים, אז אני אפילו לא עוצרת להסתכל על השלטים. לא נשאר לי כוח. אני מתחילה להיות רעבה. זהו, אני כבר לא אמצא צימר. לא אחגוג את בדידותי. אני אחזור הביתה בתחושת כישלון. אין נוף, אין פינוקים, אין בחור חתיך מהצימר ליד.

אני עוצרת בתחנת דלק בכפר ערבי בכביש מעלות-נהריה. "סטופ קפה". המקום נעים, דומה למסעדות בתל אביב. אני נוגסת בשניצל ולוגמת דיאט קולה. השיער שלי פרוע. הגוף חלש. האוכל משמין. העיניים מזוגגות. "אה", אומרת לי המלצרית. "סעי למושב מנות. זה פה, תכף. ימינה בצומת. זה טיפ ממני". גם כן רמזים. אני נוחרת בבוז, משאירה לה טיפ ממני וטסה משם כמו עטלף מהגיהינום.

זה באמת ימינה בצומת, אבל לתוך כביש עפר. קדימה, מיקרה, תראי לי מה את יכולה! "לא יותר מדי", היא נאנקת. "אני יפה מדי, עירונית, נשית ופלצנית, מה את לוקחת אותי למסיק זיתים?". "אבל זה רק שלושה קילומטר", אני מתנצלת. "ניסע לאט. את יפנית, לא פולנייה".

המושב מתקרב אלינו לאיטו, עטוף בנוף של ים, במפרץ חיפה ובהרים ירוקים עד קצה האופק. אני נכנסת דרך הלולים, ממשיכה ליד המזבלה ונושמת לרווחה כשאני מגיעה לכביש נורמלי, אם אפשר לקרוא כך לנתיב מוקשים. איש אחד מטייל עם כלב. "צימר!", אני שואגת. "עליסה", הוא לוחש ובורח.

יש מקום אצל עליסה. יש מקום אצל עליסה! איזה חיים יפים. יש אלוהים, מכבי תל אביב תנצח גם בלי פיני, ואני אמצא חתן שלא נשוי למישהי אחרת. שער עץ כבד מוביל לשביל חצץ, ואני מוזמנת להתרווח בבקתת אלון.

אז כך נראות המנוחה והנחלה: מרפסת עץ ועליה ערסל, שולחן וזוג כיסאות, בריכת דגי זהב קטנה מעוטרת בעלי נופר. בסלון המרווח אני מוצאת זוג כורסאות, ספה גדולה עם זוג כירבוליות, שולחן אוכל ועליו בקבוק יין וזוג כוסות. מטבח מאובזר עם זוג צלחות, זוג סכינים, זוג מזלגות, זוג כוסות וזוג כפיות. ליד הג'קוזי מקופלים זוג חלוקי רחצה וזוג מגבות פנים. אבל כמו אמא, אח יש רק אחד.

"מכניסים את הנסורת פנימה", עליסה מושיטה לי גפרורים, "ומציתים ענף קטן. אחרי דקה או שתיים ידלקו שאר הענפים. סוגרים את דלת הברזל ומחכים כמה דקות, זה מחמם נהדר ועושה אחלה אווירה".

"זה נשמע לי כמו גילוי עריות. יש מזגן?".

"תלחצי כאן".

צימרים נועדו לזיונים. ככה זה. נופש, נוף, רומנטיקה, שקט - הבל הבלים. העיקר להזדיין כמו זוג סוטים כל הסופשבוע כדי לא לצאת פראיירים. אבל בבדידות מתגלה הצד האחר של הרומנטיקה: אהבה עצמית.

ושוב פצפוץ הקצף באוזניים, ושוב השחייה הצורנית. ואחר כך, על המרפסת, בנענוע של ערסל, אני מניחה לחיי, שוכחת מהכלב ומהחתול, נפרדת מהחתיך הדמיוני, מהדקת את החלוק, לוגמת יין ומתכנסת בדבר שלשמו באתי - אני לבד, אף אחד לא יודע איפה אני, וטוב לי.

כשהערב יורד ועליסה מדליקה את תאורת הלילה המדהימה בחצר הפרטית שלי, אני קצת מצטערת שאצטרך להיפרד מהמקום הזה כל כך מהר. ההרים מחשיכים, המיקרה השתתקה, ואני עוצמת עיניים לשינה עמוקה וארוכה. אני לא אישה מוכה, אני לא בורחת מבעלי, אני לא בגיל העמידה ואני דוברת עברית שוטפת. פשוט רציתי להיות קצת לבד, ואם אפשר - לא לתכנן את זה שנה מראש.

בבוקר יום ראשון אני קמה מהמיטה הנעימה ומפליגה בחזרה לעיר. הפעם אני מחליטה להיות מקורית ויוצאת מהשער הראשי של היישוב. אני ממשיכה למטה ומערבה, לכביש החוף. ארבעים דקות לחיפה ומשם היישר לתל אביב, לפרידה עצובה מהאוטו ולריצה אחר הפיח של האוטובוס החמקמק הביתה.

אני פותחת את הדלת ובודקת הודעות על המחשב, מעמידה קומקום, פותחת וילונות. השקט שלי נמצא גם פה, הלבד הוא אותו לבד. וכשאני ממש מתרכזת, אני אפילו שומעת פצפוצי קצף מכיור המטבח.