התינוק בדרך והכלב האהוב בדרך החוצה
הוא היה שם בשבילה ברגעים הכי קשים, ספג את התקופה הכי קשה, חיכה איתה שתעבור ואפילו עזר לה למצוא את אהבת חייה ולמרות הכול, יכול להיות שבחיים החדשים שלה כבר אין לו מקום. רגע לפני הלידה - אולי צריך להיפרד מהכלב המשפחתי
הכל התחיל לפני שלוש שנים. איזה מניאק אחד זרק אותי רגע לפני החתונה. טוב, הוא לא באמת היה מניאק וזה לא ממש היה רגע לפני, אלא 5 חודשים לפני, אבל הוא זרק אותי!
אחרי שסיימתי להפנים שהעולם שלי נחרב ושאין סיכוי שהבחור באמת יחזור, וכבר לא נשאר גליל טישיו אחד לרפואה בשום סופר פארם. (זה הזמן אגב לבקש טיטולים חינם. הי, זו אני שעשיתם עלי את כל תקציב 2004) - אחרי כל זה החברים שלי בראשותה של ג' החליטו לעשות מעשה.
"נתנו לך קצת זמן לבכות ולהתלונן. פירגנו לך את ה-8 קילו שירדת, אבל חלאס! עכשיו מתחילים לחיות", היא פקדה עלי יום אחד. אני הסתכלתי עליה מכוסה כולי בפוך השמנמן שלי ומשכתי באף. "אפשר להתחיל לחיות ממחר?" ניסיתי למשוך עוד קצת זמן.
הפגישה הראשונה
אבל ג' טיפסה עלי והעיפה את השמיכה שהפרידה לטענתה ביני לבין החיים המסעירים שם בחוץ. בלי הסברים היא גררה אותי למכונית שלה. שמתי על עצמי את הפרצוף הכי חמוץ שמצאתי בסביבה (לא שזה היה קשה באותה תקופה) והדבקתי ת'פרצוף שלי לשמשה.לאן היא לוקחת אותי זו? שאלתי את עצמי. אבל ג' משכה בכתפיה וסירבה לגלות. הגענו לבית שלא הכרתי. ג' משכה בידי לכיוון השער. "תכירי", היא סוף סוף הואילה להוציא מילה מהפה שלה. "זו ב' והיא משמשת משפחה אומנת לכלב הורס שמצאו ברחוב!".
קצ'ינג, נפל האסימון (או הסים-כארד). איזה מצחיקה זו, חושבת שאני אשכרה אסכים להכניס לחיי האומללים כלב. פחחח... משכתי לה בחולצה בעדינות וסימנתי לה בעיניים "בואי ונעוף מפה. ומהר!".
אבל ג' התעלמה, ו-ב', כבר התחילה להסביר לי איזה כלב מ-ד-א-י-ם היא ובעלה אספו מהרחוב וכמה הוא משגע ומצחיק ושפשוט יש בעיה כי הכלב שלהם לא מסתדר אתו ושהם כבר נורא נקשרו אליו ואפילו כבר קראו לו בשם - גרביים". ואני רק חייכתי והנהנתי כאילו זה מעניין אותי וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זו המיטה שלי עם הפוך השמנמן שמחכה לי בבית אחרי שכל הסאגה המיותרת הזו מסתיימת. אה, וגרביים – איזה שם אדיוטי!
ג' ו-ב' החליפו קצת מבטים ביניהן ואז, בלי להכין אותי מראש – עשו את אחד התרגילים היותר מלוכלכים שנתקלתי בהם אבר. הם פתחו את שער החצר! הייצור הכי חמוד עלי אדמות רץ לכיווני ומאותו רגע לא ראיתי כלום. לא את מבט ה"אמרתי לך" שבטוח היה ל-ג' על הפרצוף, לא את מבט הסיפוק של הכלב של ב' שסוף סוף מעיפים לו את הרכש החדש מהטריטוריה ולא את המניאק הזה שעד אותו רגע לא יצא לי מהראש!
עוד פגישה ראשונה
זו הייתה אהבה. אמיתית! ואכן, כמו שהבטיחו החברים בראשותה של ג' – נוכחות הכלבון (אם אפשר לקרוא לחמור ששוקל 30 קילו כלבון), אכן שינתה את חיי. מעבר לאור ולשמחה שהוא מילא את הימים שלי באותה תקופה, הוא גם אילץ אותי לצאת מהמיטה ולחיות. כלומר לטייל אתו ולאסוף לו את החרא, אבל זה היה הכי קרוב ללחיות שהיה לי אז...ולא הרבה חודשים אחרי שגוּש (ככה קראתי לו בסוף. לא באמת חשבתם שאשאיר לו את השם גרביים...) נכנס לחיי, גם מצאתי את המיועד. כלומר, מצאתי קודם את הכלבה שלו. ורק אחרי שגוש נדלק עליה, ולא שבאמת הייתה לו ברירה - בלונדינית מסוקסת הנושאת את השם המחייב גרטה, החלטתי שיש מצב לתת צ'אנס לבחור ההורס שמחובר אליה ברצועה.
וככה, התחלנו את חיינו המשותפים - אני, גוש, הבחור ההורס וגרטה, כשכולנו נדחסים לדירת 3 חדרים חמימה וצפופה בקומה שנייה וללא חצר (רגע, אתם רומזים שבזכות הכלב גם מצאתי אהבה?).
והחיים יחד הפכו מקסימים, ומלאים, ומצחיקים, אבל גם קשים ומחייבים. אי אפשר יותר להחליט ש"קופצים לדיל בפאריז" לפני שמוודאים שיש לכלבים סידור, ואי אפשר למשוך ימים ארוכים בעבודה מבלי לוודא שלפחות אחד מאתנו עובר בבית ומוריד אותם, ואי אפשר לתת למנקה את המפתח כי צריך לסגור את שניהם בחדר אחד (מסתבר שלא כל אחד מתחבר לשני סוסים שהתחפשו לכלבים וממש מסכים להיות אתם לבד בבית) ועוד, ועוד.
הויכוחים מתחילים
והחיים בצוותא לימדו אותנו הורות ואחריות עוד לפני שידענו בכלל שאנחנו רוצים ומוכנים להוסיף עוד ילד למשוואה. אבל אז גם הגיעה ההחלטה הגורלית הזו – אנחנו מוכנים ורוצים להיות הורים.מצד אחד ההחלטה הזו מילאה אותנו אושר רב, ומצד שני, החלו ההתחבטויות האין סופיות - ככל שהתאריך מתקרב אנחנו חרדים. איך נתארגן כולנו בדירה? זה לא שיש לנו שני פינצ'רים קטנים. איפה נשכן את שני הכלבים? איך נדאג שבזמן משחק תמים הם לא ירמסו את הילד? איך נוודא שאם מישהו ירים את התינוק הם לא יקפצו להגן עליו ויכניסו בו נשיכה הגונה?
ואז החלו הויכוחים. הוא מילא את תפקיד הרציונל. אני לא ראיתי כלום מלבד הרגש. לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על האפשרות של ויתור עליהם. אפילו לא על אחד מהם. מסקנת הביניים שהתחלנו להגיע אליה הייתה – להתקשר למאלף. כשהגיע המאלף, הוא עשה "בדיקת שטח" יסודית ואמר שכרגע יש סכנה להביא לבית כזה ילד (הלו! אתה צריך להיות בצד שלי. קדימה, פתרון ומהרררר!). אבל, המשיך ואמר – הכל שאלה של התמדה ואילוף ושבמקרה שלנו לא נותר עוד הרבה זמן (מישהו אמר חודש? אימאל'ה!).
גרטה וגוש (של אהבה או של שיער?)
בית מלא שיער
והאבא לעתיד, למרות כל הסתייגויותיו ההגיוניות דווקא, החל לשתף פעולה, אבל אני יודעת שבסתר ליבו הוא כבר יודע שיהיה קשה. ולי יהיה הכי קשה! זו שנשארת בבית בחופשת הלידה, לגדל עם תינוק חדש גם שני כלבי ענק בבית אחד עם פחות חדר.ורק המחשבה על לוותר עליהם, ואפילו רק על אחד (כאילו שבאמת אפשר לבחור) מעלה לי דמעות בעיניים, אבל יש לי הרגשה שלשם זה מוביל. ואיך בכלל אני יכולה לוותר על גוש השמחה הזה, שהכניס לי תקווה בחיים כשזו לא הייתה, שמצא לי את אהבת חיי, שלימד אותי אחריות והורות והפך אותי מוכנה נפשית להיות אימא? איך אני יכולה לוותר עליו דווקא עכשיו, שכמעט בזכותו חיי התמלאו כל כך?
ומצד שני – איך אני יכולה להביא תינוק לכאלו תנאים? כשאפילו אימא שלי לא מוכנה להישאר לישון אצלנו בגלל שני המפלצתונים? לבית צפוף, מלא בשיער, עם כלבים שמחים שרק רוצים לשחק ולקפוץ, אבל על הדרך יכולים לרמוס תינוק?
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לעתיד.
הטור הקודם בסדרה:
פורסם לראשונה 24/12/2006 20:58
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
