yed300250
הכי מטוקבקות
    קולנוע
    תרבות • 08.01.2007
    גדולה בתורה
    יאיר רוה טוען ש"בבל" לא יושב על מידותיה של קייט בלאנשט, אלא מרחיב אותן. אבל הוא מתכוון לזה בתור דבר טוב
    יאיר רוה

    האם קייט בלאנשט היא השחקנית הכי נפלאה כרגע בהוליווד, או הכי מעצבנת? ובכן, התשובה החד־משמעית היא כנראה כן. בשני המקרים. רוצות דוגמה? הנה: בלאנשט סיימה את לימודי המשחק שלה באקדמיה לאמנויות הבמה בסידני (איפה שלמדו גם מל גיבסון וג'ודי דייויס) ב־92'. שבע שנים אחר כך, ב־99', היא כבר זכתה במועמדות לאוסקר בתפקיד ראשי עם "אליזבת". את הפסלון היא אמנם הפסידה לגווינת פאלטרו עם "שייקספיר מאוהב", אבל בדרך היא זכתה בגלובוס הזהב ובבפט"א - פרס האקדמיה הבריטית. וחוץ מזה, מועמדות לאוסקר שבע שנים בלבד אחרי תום הלימודים? האין זה נפלא ומעצבן כאחד?

     

    בתקופה הקרובה ודאי תתקשו להחמיץ את בלאנשט. בימים אלה היא נוחתת עלינו עם "בבל", שבו היא מגלמת את אשתו של בראד פיט. קצת אחרי יהיה אפשר למצוא אותה לצד ג'ורג' קלוני ב"הגרמני הטוב" - דרמת מלחמת העולם השנייה שביים סטיבן סודרברג בשחור־לבן. תכף היא תגיע גם ב"רשימות על סקנדל", שבו היא משחקת לצד ג'ודי דנץ' בתפקיד מורה שמנהלת רומן עם תלמיד.

     

    "רשימות על סקנדל" כבר זיכה אותה בתחילת דצמבר במועמדות לגלובוס הזהב. באמצע ינואר, כשיוכרזו המועמדויות לאוסקרים, רוב המהמרים שמים כסף שבלאנשט תהיה שם. עכשיו רק צריך להכריע על מה: בתפקיד ראשי על "רשימות על סקנדל" או בתפקיד משנה על "בבל", ואולי אפילו גם וגם.

     


    "כשהיא נפלאה, היא זורחת". קייט בלאנשט

     

    בכל מקרה, כל הפרסים האלה מעלים את המחשבה שבלאנשט רדופה בידי רוחה של השושלת האליזבתאנית של המלוכה האנגלית. למה? ככה: הסרט שפירסם אותה והעניק לה מועמדות ראשונה לאוסקר היה "אליזבת", שבו גילמה את אליזבת הראשונה, המלכה הבתולה. ג'ודי דנץ, שכאמור משחקת כעת לצידה, גילמה אף היא את המלכה אליזבת – אבל ב"שייקספיר מאוהב". אם בלאנשט תהיה מועמדת לאוסקר על "בבל" היא תתמודד מול דנץ' ב"רשימות על סקנדל". אם היא תהיה מועמדת לתפקיד ראשי היא תתמודד מול הלן מירן, שמגלמת את המלכה אליזבת השנייה בסרט "המלכה". ואם כל זה לא מספיק, אז בסוף 2007 יגיע הסרט "תור הזהב". מדובר בסרט ההמשך לדרמה התקופתית־מלוכנית שפירסמה אותה, שבה היא תיכנס מחדש לנעליה של אליזבת הראשונה.

     

    אוהב, לא אוהב

    היחס שלי לבלאנשט משתנה בין סרט לסרט. ראיתי אותה עושה דברים נפלאים על המסך, ראיתי אותה מעצבנת, ולפעמים היא גם יכולה להיות נשכחת לחלוטין. "ורוניקה גרין", למשל, היה סרט רע שבו בלאנשט הפליאה בתפקיד בינוני לחלוטין. ב"הנעדרת" של רון האוורד היא היתה זוועתית. ובטרילוגיית "שר הטבעות", שבה גילמה את גלנדולין מלכת האלפים, היא די הלכה לאיבוד בין התפאורות בתפקיד לא מספיק משמעותי שכנראה שוחק בחוסר חשק.

     

    אבל כשהיא נפלאה, היא זורחת. ב"עמוק במים", למשל, הקוריוז הקולנועי המקסים של ווס אנדרסון, או באפיזודה הקטנה שלה ב"קפה וסיגריות", סרט המערכונים של ג'ים ג'רמוש. אך מעל הכל ב"הטייס" של מרטין סקורסזה. אני זוכר היטב את הצפייה בסרט, ואותי מסמס לחבר את המסר "קייט בלאנשט הולכת לזכות באוסקר". זה היה בסצנה שבה היא רוחצת וחובשת את פצעיו של ליאונרדו דיקפריו. בלאנשט, שגילמה בסרט את דמותה של קתרין הפבורן, אחת משחקניות הקולנוע הגדולות בכל הזמנים בהוליווד, עבדה עד אותה סצנה בשכנוע הקהל שהיא אכן הפבורן: בדיבור, בלבוש ובגינונים. אבל ברגע הזה היא השילה את כסות הדמות, את העמדת הפנים החיצונית שהיתה בוודאי גם מנת חלקה של הפבורן האמיתית, ונתנה גם לפצעים שלה להיפתח. "אתה ואני, אנחנו לא כמו אנשים רגילים", היא אומרת שם לדמותו של הווארד יוז, במונולוג נפלא על המחיר שאנשים שחיים במרכז הזרקורים צריכים לשלם על היותם יוצאי דופן. בלאנשט זכתה באוסקר.

     

    אני חייב להודות שעם עצמות הלחיים הגבוהות והקרירות המנשבת ממנה, נדמה לי שבלאנשט היא יותר גרטה גרבו או מרלן דיטריך מאשר קתרין הפבורן. למעשה, גם הצילומים מתוך "הגרמני הטוב" (סרט שטרם ראיתי) וגם התפקידים השונים שהיא מגלמת מראים שיש לה איכויות של שחקנית קולנוע אירופית משנות ה־30 וה־40. ובסופו של דבר היא מתעלה על עצמה כשהיא מגלמת דמויות שלא חיות בהווה אלא מבוססות על העבר - והיא במיטבה כדמות שדם כחול זורם בעורקיה, ולא איכרה פשוטה. במילים אחרות, אפשר לומר שבלאנשט הכי טובה כשהיא מגלמת נשים כמותה.

     

    מהסיבות האלה התפקיד שהיא מגלמת ב"בבל" כה מרתק, למרות שהוא די קטן. בתחילת הסרט היא מנהלת קשר קר ועוין עם בן זוגה. שניהם אמידים, מנוכרים, מנסים להתגבר על משבר בנישואיהם, ויוצאים לנופש במרוקו בחיפוש אחרי לא־ברור־מה. אך החופשה הופכת לסיוט כשהאישה נפצעת, וכך את רוב הסרט מבלה בלאנשט שרועה על רצפת בקתה כשהיא מדממת, חסרת אונים, ומאבדת שליטה אפילו על צרכיה. נדמה שהבמאי הנפלא אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שכבר בסרט "21 גרם" התעלל כהוגן בנעמי ווטס, בת ארצה של בלאנשט, זיהה את הצינה האריסטוקרטית הנושבת ממנה והחליט לשבור אותה. להקיז את דמה כדמות וכשחקנית.

     

    אבסולוטולי פאביולס

    ב"אובזרבר" הלונדוני כינו אותה החודש "הקייט בוש של הקולנוע". את האוסקר שלה היא קיבלה על היותה הקייט הפבורן החדשה. אבל אני הייתי רוצה להציע משהו: האם היא לא תהיה נפלאה כקתרין ב"אילוף הסוררת" של שייקספיר?

     

    ואם אמרנו ש־2007 תהיה שנה רוויה בקייט בלאנשט, השנים שיבואו אחר כך יעלימו אותה קצת מעינינו; בלאנשט ובעלה המחזאי אנדרו אפטון ייכנסו לתפקידם כמנהלים אמנותיים שותפים בתיאטרון של סידני. מדובר באותו תיאטרון שבו קיבלה את תפקידה המקצועי הראשון אחרי הלימודים - ב"אוליאנה" של דייויד מאמט, לצד ג'פרי ראש. (אגב, בשלב הראשון מתכננים בני הזוג להפוך את התיאטרון לידידותי לאקולוגיה. זה אומר לוותר על חשמל ולהשתמש בפאנלים סולריים. בדיוק כמו שאמרתי: נפלאה ומעצבנת).

     

    בלאנשט ואפטון, שחיים כעת בלונדון עם שני הבנים שלהם, יחזרו בינואר 2008 לסידני כדי לנהל את התיאטרון, והמחיר יהיה לפחות שנת הפסקה מהקולנוע. אז כשהיא תחזור לקאמבק שלה בגיל 40 ומשהו, נוכל להכריע אם בלאנשט היתה הברקה לרגע, או אוצר קולנועי שרק ילך וישתפר. או במילים אחרות: האם היא תהיה ניקול קידמן, אוסטרלית עמיתה שזכתה באוסקר ושאיש לא יזכור בעוד כמה שנים, או מריל סטריפ?

     

     

    yed660100