לאונן זה בריא

לאונן זה בריא

הנחות יסוד:

1. הטבע רוצה שנתרבה.

2. כדי להתרבות את צריכה להיות בחיים, ועדיף שתהיי גם בריאה.

3. הטבע לא יודע להבדיל בין אורגזמה בעת רבייה לבין אורגזמה לצורכי הנאה.

הוכחה:

טוב, מחקרים על זה שסקס זה דבר בריא צצים כל יומיים, ובזה אין כל רבותא. אבל בתיאוריה הבאה יש שני חידושים. ראשית, היא באה מהכיוון האבולוציוני. שנית, היא לא מבחינה בין סקס עם פרטנר לסקס עם עצמך.

אז ככה, הטבע דואג לשמר את מי שמבחינתו ממלא את משימתו. אם משימתנו היא רבייה, הטבע יסדר למי שמבצע אותה — יחידת העילית שלו, אם תרצו — חיים ארוכים ובריאות תקינה. זה לא עניין של שכר ועונש, אלא חישוב תועלתני פשוט. מבחינת הטבע מדובר בהשקעה, ולכן הגיוני שהוא יחזיק אותה במצב תקין ופעיל.

איך הוא יודע מי נמנית עם יחידת העילית? הוא סופר אורגזמות. גמרת הרבה — סימן שאת בתעסוקה מבצעית. גמרת מעט — את במקרה הטוב ג'ובניקית ובמקרה הרע סתם משתמטת (ואת הטבע לא מעניין המצפון שלך, עם כל הכבוד).

איך הטבע מזהה את האורגזמות שלך? אין לנו מושג. אם היינו יודעות, הכתבה הזאת היתה על תיאוריות שהמדע כן הוכיח. אולי בזכות חומרים שמופרשים במוח בזמן האורגזמה, אולי אלה חומרים שמופרשים בתריסריון (זה לא לעכשיו, אבל יש לנו תיאוריה שאין דבר כזה תריסריון. מה בדיוק עושה תריסריון? ואם הוא באמת קיים, למה אי אפשר למצוא אותו במעורב ירושלמי?).

מסקנה:

האורגזמה מאריכה את חייך ואף משביחה את בריאותך. יכול להיות שגם קינואה, אבל אנחנו מעדיפות לגמור.

כושר יקצר לך את החיים

הנחות יסוד:

1. גוף האדם הוא מכונה.

2. כל מכונה נשחקת ביחס ישיר למידת השימוש בה.

הוכחה:

בואו נתחיל עם טאבו פופולרי: סיגריות. לצד כל מיני הפחדות אחרות, אחד הנימוקים נגד עישון הוא שניקוטין גורם להאצת הדופק. ובכן, לדידנו אי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו (בייחוד אם זה מתוך כוונה להתחיל לקפוץ איתו): או שלהאיץ את הדופק זה טוב או שזה רע. ואם זה רע — מה בדיוק קורה כשאנחנו עושות כושר? מקצרות לעצמנו את החיים, זה מה.

וזה לא רק הלב. גם לשאר מערכות הגוף לא יכולה לצמוח שום תועלת משימוש מוגבר. כמו שלא הייתן חולמות לעשות רונדלים עם האוטו כדי להאריך את תוחלת חייו, כך אין שום היגיון בשחיקת הגוף עם קילומטראז' מיותר. לראיה, שימו לב איפה אנשים חיים עד גיל 117: במקומות שלא שמעו על ספינינג. הרי אם קשישה אוזבקית תעמיד את האופניים שלה על בלוקים ותתחיל לפרפר לשום מקום, היא תוכרז מיד כשוטת הכפר — ובצדק. רוצות עוד הוכחה? למי יש תוחלת חיים ארוכה יותר, לגברים — שבאופן כללי משחיתים יותר זמן על כושר — או לנשים?

והוכחה אחרונה: למי יש כל מיני פציעות מוזרות במיניסקוס ובאכילס, לבטטות כורסה? וזה רק מה שאפשר לראות מבחוץ. אנחנו לא רוצות לחשוב אפילו איזה חורבן מותירה פעילות גופנית באיברים הפנימיים שלהם.

מסקנה:

גופך הוא מוצר מתכלה. אל תוציאי אותו מהאריזה.

מההיפ-הופ לא יישאר זכר

הנחות יסוד:

1. היפ-הופ היא מוזיקה שבה המלודיה ממלאת תפקיד משני.

2. לאוזן האנושית יש חיבה בסיסית ויסודית למלודיה.

הוכחה:

אפשר לתעב היפ-הופ או לאהוב אותו. בעצם, אפשר לתעב היפ-הופ — אבל אנחנו פה בשם המדע. ובשם המדע, מוזיקולוגיה במקרה זה, אי אפשר לערער על הקביעה הבאה: היפ-הופ הוא המון דברים — קצב ומילים, כושים מסוקסים, אופנה ואפילו מצב נפשי — אבל הוא לא מנגינה.

יו, זה נגמר יו

עכשיו, קחו משהו כמו חמישה עשורים של מוזיקה פופולרית, ונסו לשחזר מה שרד מהם. יודעות מה? נתחיל דווקא עם מה שלא שרד. לא שרד, למשל, הרוק המתקדם. ברור שאתן לא זוכרות את היצירות הקונספטואליות של שנות ה-70, גיבובים בני 49-9 דקות שגרמו לאמא שלכן להרגיש נורא מתוחכמת. וזה לא בגלל אקספרימנטים במרחיבי תודעה, זה בגלל שהן עברו דרך המוח ולא דרך האוזניים — ולכן אף אחד לא זוכר היום מה זה אמרסון, לייק ופאלמר. או הפאנק הגולמי של בוטסי קולינס ודומיו. הוא עבר דרך הרגליים, לא האוזניים, ונזרק אל תהומות הנשייה.

ומה כן שרד? אבבא, למשל. כי ממרחק של כמעט 30 שנה, כשמקדם הפדיחה נמוג, מה שנשאר זה מנגינה — ובמנגינות בני וביורן היו אלופים. ומאחר שהמלודיות האלה עברו דרך האוזניים, הן החזיקו מעמד עד היום, ואתן יכולות בהחלט לבנות על זה שתרקדו את "דנסינג קווין" בחתונה של הנכד שלכן. הומו או לא הומו.

אז עדיין לא ברור לנו דרך איפה עובר ההיפ-הופ. אולי זה האגן, אבל אין לנו ספק שבסופו של דבר הוא יעבור מן העולם.

מסקנה:

יום אחד הילדים שלך ימצאו את הדיסקים של סנופ דוג ששמרת כל השנים כי חשבת שזה קול, ויחשבו שהיתה להם אמא מפגרת.

הסיטקום הפך את השיח בעולם המערבי לדאחקה

הנחות יסוד:

1. עד שנות ה-50 אמירות שנונות היו מסומנות באזהרה: "תשמעו משהו מצחיק" או "יש לי בדיחה".

2. לפני "אני אוהב את לוסי" אנשים רגילים לא ענו אחד לשני בשנינויות שלופות מהמותן.

הוכחה:

בואו נבהיר משהו: גם לפני "אני אוהב את לוסי", שאנחנו מניחות שאפשר לקרוא לה אם-הטיפוס של הסיטקום, אנשים צחקו, ולא חסרות דוגמאות. קומדיה דל-ארטה, "שלושה בסירה אחת", שייקספיר כשהוא לא היה בדיכאון. מה שכן, תראו לנו בחורה אחת שענתה אי פעם "בתחת שלי, קורא הצילו", כשקולגה לעבודה שאל אותה, למשל, "איפה המהדק".

אין שום ספק — ברגע שהסטיקומים נהיו ז'אנר תרבותי לכל דבר, הפכו תשובות קצרות, סתומות ולרוב מעצבנות, למענה לגיטימי בשיח הקולקטיבי. אגב, החל בשנות ה-90, כשהתחילו לשדר סיטקומים שדיברו מלוכלך בפריים-טיים ("סיינפלד" זאת דוגמה טובה), התשובה הקונצנזואלית לשאלות בנוסח "את יורדת לאילת?" הפכה ל"לא, אני יורדת לבעלך". ואם זאת לא הוכחה מספיקה, אז אפשר לראות שבחברות נטולות סיטקומים, למשל בסין או באיראן, אנשים לא נוהגים להתחכם כששואלים אותם משהו. למה? כי אם הם כן יתחכמו, יש מצב שבן שיחם לא יבין את כוונתם, ייעלב עמוקות ויזרוק עליהם טיל גרעיני, או יאכיל אותם בכלב שלהם.

מסקנה:

כדי לשמור את העולם המערבי מפני חורבן גרעיני, יש לתמוך בחלחול ובפרוליפרציה (כלומר התרבות מהירה. אנחנו מנסות להישמע מדעיות) של סיטקומים גם במדינות שבהן אנשים עדיין מכבדים, במידה זו או אחרת, אחד את השני.

ערסים לא צריכים משקפיים

הנחות יסוד:

1. אחוז נכבד מבעיות הראייה נחשפות כבר בילדות.

2. הילדות היא התקופה הפורמטיבית בהתהוותו של ערס.

3. אף אחד לא מפחד מילד עם משקפיים.

הוכחה:

אפשר לחשוב על כמה הסברים לעובדה (הבלתי ניתנת לערעור כשלעצמה) שלערסים אין משקפיים. הראשון הוא גנטי: לערסים אין משקפיים, כי ההורים שלהם הם ערסים בלי משקפיים. ההסבר הזה, יש להודות, הוא מעט מעגלי. השני הוא סביבתי: גם כשערס צריך משקפיים הוא יעדיף למות מאשר להיראות בהם. חוץ מזה, איך ערס בכלל אמור לדעת שהוא זקוק למשקפיים? מה, יום אחד הוא רואה מטושטש כשהוא מתעמק בביקורת התבונה הטהורה של קאנט? אבל יש לנו תזה יותר מעניינת: לערסים אין משקפיים, כי ילדים עם משקפיים לא נהיים ערסים.

בקרו בכל בית ספר יסודי ותראו — בלי שום קשר לגודלו, חוזקו או צבע השיער שלו, הילד הממושקף הוא קורבן נצחי. עכשיו נסו להיזכר בילדות שלכן. מי תמיד עמד בשער כששיחקו כדורגל? ההוא עם המשקפיים. את מי לא הזמינו למסיבות כיתה? את זה עם המשקפיים. ולמי הורידו את המשקפיים ודרכו עליהם? נדמה לנו שהנקודה ברורה. היחיד שממוקם נמוך יותר בשרשרת המזון של הילדות הוא השמן, וגם הוא לפעמים מתיישב על המשקפופר.

מסקנה:

בתנאי גדילה כאלה — דחוי, נרדף ונעדר כל שמץ של הרתעה — לא יכול לצמוח ערס.

רק חננות מעשנים סיגרים

הנחות יסוד:

1. כל גבר עם קמצוץ של שאר רוח עישן סיגריות מתישהו במהלך חייו.

2. מי שמעשן סיגריות מסגל רפלקס מותנה לקחת לריאות.

3. סיגר לא לוקחים לריאות.

הוכחה:

להמשיך לעשן זה אולי דבר מטומטם, אבל להתחיל זה דווקא מעשה כמעט אצילי: אין גבר שלא רוצה להרגיש קצת שונה, קצת ילד רע, ובעיקר רוצה להרשים אותנו. ובואו נהיה כנות: הקולים תמיד יותר מעניינים מהחננות.

עכשיו קחו גבר מעשן, בעבר או בהווה, ותנו לו סיגר. למרות שהוא מנסה לשוות לעצמו לוק של גבר-גבר (בשבילנו כמובן), הוא לא מסוגל ליהנות ממנו, כי בלי לקחת לריאות הוא מרגיש שהוא עשה חצי עבודה - או חצי זיון אם הוא מעשן ממש כבד. במילים אחרות, אנשים שנהנים מסיגרים הם בהכרח אנשים שמעולם לא עישנו סיגריות. ומי האנשים האלה - כבר אמרנו.

רוצות עוד הוכחה? למרות שאין בו משהו אינהרנטי שמייעד אותו דווקא לגברים - להפך, מוטיב הפאלוס היה צריך למשוך דווקא אותנו - הרי שנדיר מאוד למצוא אישה מעשנת סיגר. האם יכול להיות שחננה עם פוזה היא יצור גברי מובהק? ובכן, זאת תיאוריה שממש לא זקוקה להוכחה.

מסקנה:

הישמרי מגבר עם סיגר. בין אם הוא מתכנן לעשן אותו או לא - טוב לא יצא ממנו.

האם גם אתן חכמולוגיות? שלחו את התיאוריות שהוכחתן ל-alma@yedtik.co.il , ובעזרת השם תקבלו פרס. לא נובל חלילה, משהו באמת שווה