החשבון: עמליה רוזנבלום
32, סופרת ועיתונאית, השקיעה יותר מ־150 אלף שקל בטיפול פסיכולוגי
- 35,737.5 דולר הוצאתי מגיל 15 ועד היום על טיפולים פסיכולוגיים. אני מקווה שזה עזר.
- 40 הוא מספר מכתבי הדחייה שקיבלתי בחיי על תסריטים ופנייה לאוניברסיטאות. עד היום אני תוהה: אם הם אכן כל כך מצטערים על זה שהתשובה שלילית, למה היא שלילית?
- 1 מכתב ממעריץ קיבלתי במרוצת חיי, ועד היום הוא יקר לליבי. זה היה מפסיכולוג שקרא את ספרי הראשון, "ונדמה שהכל אפשרי", ואהב אותו מאוד. חשבתי שמחמאה מפסיכולוג זה משהו ממש רציני.
- 22 שנות לימוד - זה מה שהעליתי כשחישבתי את שנותי באקדמיה כדי למלא איזה טופס. זה קצת יותר מדי לדעתי, אבל אני מתכוונת לשים לזה קץ בקרוב.
- 14 הוא הגיל שבו כתבתי את המדור הראשון של "עמליה בת 14". אחר כך הוא הפך ל"עמליה בת 15" ול"עמליה בת 16", ויש אנשים שמזועזעים לגלות שהיום אני כבר בת 32 - כי זה אומר שהזמן עבר גם עליהם.
- 155 הוא הסכום של אותיות השם שלי בגימטריה. לא באמת מפתיע שאותו מספר בדיוק מעלה גם את "ילד פלא" ו"אקדמי".
- 60 דקות זה סך כל הזמן שצברתי על הכביש כנהגת, מאז שהוצאתי רישיון בגיל 17. היום מתחשק לי לקחת שוב שיעורים, אבל יש כל כך הרבה תירוצים לא לעשות את זה, שעדיין לא הגעתי לשלב המימוש.
- 179 ס"מ זה הגובה שלי, והגעתי אליו כבר בגיל 14. מגיל שמונה גבהתי בעשרה סנטימטרים כל שנה, למול עיניהם המשתאות של הסובבים.
- 31 שנה הן ההפרש ביני לבין אחי הקטן ביותר. אנחנו פשוט לא חולקים אבא אחד.
- 200 דולר זה הסכום הגבוה ביותר שהוצאתי על בגד. מדובר בשמלת החתונה שלי, שקניתי ישר מחלון הראווה. הייתי בדרך לאכול פיצה לארוחת צהריים, כשלפתע ראיתי אותה תלויה שם, תמימה ולבנה. נכנסתי, מדדתי, קניתי.
- 924 זוגות נעליים - זה מה שהייתי שמחה שיהיה לי, אלמלא המידה שלי היתה 41.5. מדובר, אגב, באחד המספרים המצערים בחיי.
- 0 זה אחוז הסיכוי שאגלה מה מספר המשקפיים שאני מרכיבה.
- 2 אקדחים הופנו אלי במהלך חיי. זה קרה בזמן שוד במיאמי, בצהרי היום. נשארתי בלי גלולות ובלי משקפיים, ואני לא יודעת מה יותר בעייתי.
- 4 אנשים, כולל החתן והכלה, נכחו בטקס החתונה שלי. אנחנו, העדה ומנהל הטקס. זה היה בעיריית ניו יורק. למעשה כמעט לא היתה לנו עדה, אלא שאז נזכרתי במישהי שפגשתי פעם בתל אביב, צילצלתי אליה, ושאלתי אם חרף היכרותנו השטחית היא תסכים לשמש עדה בחתונה. היא כמובן שמחה לעזור, ומזל - כי אנחנו אפילו שכחנו להביא טבעת והשתמשנו בשלה.
- 29 זה הגיל שבו למדתי לרכוב על אופניים. זה לא קרה ביוזמתי, פשוט קיבלתי אותם במתנה. הם חיכו במרפסת, אדומים, עטופים בסרט, עם קסדה אדומה. שלושה חודשים אחר כך כבר יצאתי לטיול אופניים בצרפת.
- 19 שנה הפרידו ביני לבין הפרטנרים ללימודי שחייה בבריכה הלימודית ברמת אביב, כשנרשמתי בגיל 27 ללימודי חתירה. זאת היתה דוגמה מובהקת של "מוטב מאוחר"; קהל השחיינים בהחלט העריך את הביקיני האדום שלבשתי לשיעורים.
- 1 עט ו-1 מחק הם השלל שגילחתי מהחנות של מוזיאון הוויטני. פעולה שטותית, אבל מרגשת כמו שרק פעולות מיותרות יכולות להיות.
- 11 בבוקר היא השעה המוקדמת ביותר ששתיתי ויסקי אי פעם. זה קרה בניו יורק, בבוקר הפיגוע במגדלי התאומים, כשהתחלנו להבין במה מדובר.
- 69 מערב היה מספר הרחוב שבו גרנו. יש הטוענים שזה הבלוק הכי יפה בעיר, בין סנטרל פארק לשדרת קולומבוס. הדירה היתה קטנטנה ואהובה. גרנו בה ארבע שנים, ועד היום אני יכולה לעצום עיניים ולשחזר בה כל פרט.
- 4B היה שם המחלקה הסגורה שבה עבדתי בבית החולים הפסיכיאטרי בניו יורק במשך שנה שלמה. יש לי המון סיפורים, אבל אני לא יכולה לספר אותם. אולי יום אחד הם ימצאו את דרכם לספר.
- 90,000,000 פעם שמעתי את השאלה "למה חזרתם" - מהיום שחזרתי לארץ ועד היום. זה ממש מדכא, ואני לא יכולה להבין את זה. הפעם היחידה ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת היתה בזמן הלחימה בלבנון.
- 100 הוא גילה של קרובת המשפחה האהובה עלי, דורה. בת דודה חורגת של סבתא שלי, שאין בינינו אפילו קשר דם, אבל יש הרבה מאוד אהבה. על שמה קראתי לבת שלי אלה־דורה. למרבה הצער, בפספורט שלה כתבו בטעות שהיא נולדה ב־1910 ולא ב־1907, ולכן אף אחד לא יחגוג לה מאה השנה.
- 30 שעות של צירים הפרידו ביני לבין התואר אמא. ב־20 הראשונות הייתי בלי אפידורל, כך שבפעם הבאה, כבר בסוף חודש שמיני אני מבקשת את הזריקה.
- 50 פעם התעוררתי בלילה בחודשים הראשונים אחרי הלידה. היא רצתה לינוק כל הזמן, ובשאר הזמן רצתה את המוצץ שהיה נופל לה מהפה, וכמובן היו לה גזים, וכל מיני ניג'וסים אחרים, היה שלב שחשבתי שהיא כל כך רגישה עד שהמחשבות שלי מסוגלות להעיר אותה.
- 80 ספרים בממוצע אני קוראת בשנה, אבל לא מאז שאלה נולדה. אם כי אפשר לומר ש"מעשה בחמישה בלונים" הוא ספר, ואותו מזדמן לי לקרוא לפחות פעמיים בשבוע. אם מחשיבים גם ספרים בכריכה קשה ואת ספר האמבטיה של התינוקת, בעצם אני קוראת הרבה יותר מאז הלידה.
עמליה רוזנבלום . "קהל השחיינים בהחלט העריך את הביקיני האדום"
צילום: ינאי יחיאל
מומלצים
