תפקיד אופי

לפני כמה חודשים ישבתי לבד בבית בצהריים וניסיתי להפוך את היום שהסתמן כמגעיל למועיל. כמו בכל יום שאין לי ממש מה לעשות בו, ניסיתי לכתוב ספר. איזה רומן חשוב שיעניק לי ארומה של סופרת מתבודדת בעלת דמיון. משהו בין הגר ינאי לסלינג'ר. לפתע, כמו בסיפורים, צילצל הטלפון. על הקו היתה תסריטאית שסיפרה שהיא בדיוק בסופו של תהליך ליהוק לסרט חדש שכתבה, והיא מחפשת שחקנית קומית.

"אנחנו לא ממש רואים אותך בתור הדמות ולכן לא התקשרתי עד עכשיו", החמיאה, "אבל אנחנו ממש מתלבטים. אז חשבנו, למה לא בעצם?".

אז כן, זה לא "את מדהימה, כמה את רוצה ליום צילום?", אבל נראה לי שהצלחתי לזהות בקולה התלהבות מרוסנת, ושמרתי על איפוק.

"תראי", מילמלתי, "אם אתם לא רואים אותי בתור הדמות, לא בא לי לבוא סתם לאודישן".

"אבל אולי זה רק אנחנו", ניסתה התסריטאית לערפל אותי בדברי עורמה וכחש. "תבואי ונראה".

למשך כמה שניות שתקתי. שלושה קולות ניהלו לי שיחה נוקבת בראש. זה של הרציו – אותו אני אוהבת לכנות ביני לבין עצמי "הורציו" – טען בתוקף שזה הרגע להגיד יפה תודה, אבל לא. למה לך לטרוח, הוא גער בי, אם הם לא רואים אותך בתור הדמות אין מצב שתקבלי את התפקיד. האגו מצידו השתולל בצרחות ודירבן אותי ללכת להראות להם מה אני יודעת. אחרי הכל, אולי זה הצ'אנס שלי להופיע על מסך יותר גדול מהסלולרי דור שלישי של אמא שלי. ורק הלב, שתמיד משתף פעולה עם הרגשות שלי, אמר תלכי, את מתה לשחק, אבל אל תתבכייני אחר כך כשהורציו יגיד "אמרתי לך".

"טוב" אמרתי לתסריטאית, "תשלחי לי את הטקסט".

האמת, זה נראה מבטיח. יועדתי לתפקיד הנטורופתית, והיי - גם אני נטורופתית. מה הסיכוי שיש עוד שחקניות שלמדו נטורופתיה ארבע שנים ואוחזות בתואר המפתה? הרי ממש מתבקש שאקבל את התפקיד. מה גם שהמלהקת היא אחת מהחביבות עלי. אמנם לפני שנים היא העירה לי שהגיע הזמן להחליף את הכתר בשן הקדמית, ובכל זאת, פעם היא ליהקה אותי לתפקיד של דוגמנית. נכון שנרצחתי בפרק השני, אבל עד המוות הייתי דוגמנית. חוץ מזה, תמיד עדיף לעשות אודישן אצל מישהו שלפחות מתישהו חשב שאת ראויה לתפקיד. הרגשתי שהגורל עצמו התערב לטובתי הפעם.

"'היא אנושית בצורה נוגעת ללב', היה צ'כוב מסביר לגוגול או לגורקי מעל שוט וודקה ונתח דג מלוח"

לאודישן כבר הלכתי עם שיר בלב ועוגת גזר בקופסה קטנה. בדרך מבוימת היטב סיפרתי לתסריטאית, למלהקת, לכוכב הסרט ולבמאי, ככה בדרך אגב, שאני בדיוק בדרך לסמינר הקיבוצים. אה, אני פשוט לומדת שנה רביעית נטורופתיה, הסברתי תוך שאני פורסת לכולם מעוגת הגזר שלי. ולא מדובר בסתם עוגה, אלא בכזאת שרק מעטים העזו לסרב לי אחרי שטעמו ממנה. למעשה, לולא הייתי כה ספקנית הייתי אומרת שיש לה כוחות נסתרים. עובדה: האודישן היה מעולה. מה זה מעולה? הטקסט זרם מפי כמו המים בפונטנה די טרווי; המלהקת אמרה שהשחקן ואני נראים מקסימים יחד; התסריטאית אמרה שבדיוק לזה היא התכוונה; הבמאי נהנה כשקראתי לו את מצבו הרפואי בעין – נו, זה מה שנטורופתיות עושות. ולכולם היו חיוכים מכאן עד פסטיבל קאן.

כעבור שבוע, בזמן שפיטרלתי ברחוב דיזנגוף בחיפושים אחרי שמלת ערב לפרימיירה, הפתיעה אותי התסריטאית. "אני מצטערת", היא אמרה, "לא הפעם". הלב שלי צנח לברכיים. יכול להיות שהגזמתי עם הצימוקים?

צל הלב לא משהו

באותו ערב ערך הורציו מסיבה גדולה בראש שלי. מי לא היה שם? כל הפאריס והלינדזי של "אמרתי לך", הלוא הם השנאה העצמית וחוסר הביטחון. ואיזו חגיגה סוערת זאת היתה. אירוע שכמותו לא נראה מאז הפעם האחרונה שמשהו בדיוק כזה קרה. ואני ישבתי בצד, והקשבתי לכל השמחה הזאת, והטבעתי את עצמי בוויסקי זול, בכמה סיגריות ובהרבה דמעות.

מה אני אגיד, זה היה מאכזב נורא. הרגשתי איך אני שוב מתרחקת מהחלום הגדול שלי להיות שחקנית. אחת כזאת שממש מתפרנסת מזה. שנמצאת בחיוג המהיר של כל המלהקות, שמוזמנת לאודישנים וגם עוברת אותם מפעם לפעם. אולי אפילו כזאת שמנקרת במוחו של תסריטאי "הבורגנים" כשהוא כותב את הסדרה הבאה שלו – ולא רק בתפקיד אורח.

הלילה ההוא נגמר כמו קלישאה, עם מסקרה מרוחה מעל עיניים נפוחות. "תזכורת", כתבתי לעצמי ביומן, "לקנות מסיר איפור". הרי אם אכתים את הכרית בכל פעם שלא אקבל תפקיד, בתוך שבוע אצטרך לצפות את הכריות בחולצות עם הדפסים של גאנז אנד רוזס.

חודש לאחר אותו מפגן פתטיקה יצאתי את ביתי בשבע בבוקר לטיול עם הכלבים, וראיתי בכניסה לבניין שלי את כוכב הסרט.

"היי!", זייפתי קריאת שמחה בכישרון רב ולא מספיק מוערך, "מה אתה עושה כאן?".

"אנחנו מצלמים פה את הבית שלי ושל הנטורופתית", הוא אמר. "מה, פה את גרה?".

"כן", עניתי.

כשפניתי לטייל עם הכלבים הרגשתי, לראשונה בחיי, כמו אליהו הנביא. "הרצחת וגם ירשת?", רציתי לומר לו לאחאב, סליחה, לשחקן. "גם לא נתת לי את התפקיד, וגם מכל הבתים בתל אביב באת לצלם את הבית שלי?".

כשחזרתי מהטיול השעה היתה בסביבות שמונה בבוקר, אבל החור שנפער בלב הקרין לקיבה. עליתי למטבח, ובתוך משהו כמו עשר דקות התקנתי את האוכל הכי מנחם שאני מכירה: תירס ותפוחי אדמה אפויים בעגבניות, צ'ילי וקינמון. הצ'ילי מוסיף אפלולית וצריבה לאדום הבהיר של העגבנייה, והקינמון מביא איתו זיכרון של מתיקות ופריחה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

בתשע כבר שכבתי על הספה, דו־תחמוצת הפחמימה שכמותי, ובהיתי בנקודה בתקרה. במשך היום היא נעשתה כהה יותר. בערב הרמתי טלפון והזעקתי את חמ"ל המשברים הנפשיים שלי. "וואו", נזעקו חברי החמ"ל. "הדמות גם נטורופתית, גם גרה בבית שלך, וגם לא קיבלת את התפקיד? החיים מנסים לומר לך משהו. יש לך איזה נשנוש?".

הרגשתי כאילו שהחיים לא סתם מנסים להגיד לי משהו אלא גם מורידים לי כאפות, ואז רצים להתחבא ככה שאני לא אדע מאיפה זה בא לי. הורציו שהרגיש שאני לא במיטבי, השתדל למתן את העוקצנות שלו, ורק רמז בעדינות שאולי בעצם זה טוב שאני לומדת נטורופתיה. פשוט עושה רושם שהרעיון של להתפרנס ממשחק לא בדיוק עובד. האגו, שניסה לשקם את עצמו מהריסות הגראונד זירו, לחש לי שאולי באמת עדיף ככה. ושגם הכי טוב עכשיו לנתק את הפלאפון ולא לדבר עם אף אחד.

אז ניתקתי את הפלאפון, שמתי במערכת את Either/Or של אליוט סמית, לחצתי על שיר מספר ארבע ושמעתי אותו בריפיט עד שנרדמתי. השיר הזה, שנקרא Between the Bars, הוא שיר הנחמה הגדול שלי. הוא הולך בערך ככה:

Drink up baby, stay up all night/ With the things / You could do, you won’t but you might/ The potential you'll be that you'll never see/ The promises you'll only make

אני יודעת שהשיר הזה הוא נחמה של לוזרים. אני יודעת. אבל בכל פעם שאני מרגישה איך הפער בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להיות הולך וגדל, אני שמה אותו במערכת ומתנחמת בו.

המוצלחת הזאת היא אני

החיים מבחינתי הם תוכנית ב'. פשוט לא ככה דמיינתי אותם, ושום דבר לא הכין אותי לקראתם. לפעמים אני מסתכלת בראי ושואלת את עצמי מי זאת הבחורה הזאת שמולי. מה לה ולי? אני נסיכת אינדי אפלולית - והיא מנחה בערוץ הבידור הישראלי; אני אוהבת לשמוע פיונה אפל - והיא צוחקת מול "שני גברים וחצי"; אני בדיוק מסמיקה אחרי עוד נאום משבח – והיא סוגרת את הטלפון בתום סירוב נוסף. מה שכן, היא זאת שמשלמת את שכר הדירה.

אם הייתן מבקשות ממני לתאר את החיים שעליהם חלמתי, הייתי מגלה לכן שברזומה שלי נחים שלושה פיצ'רים, אוסקר אחד, ועוד מועמדות בקטגוריית שחקנית המשנה. כל זה בנוסף לשתי הסדרות שמופיעות על המסך במקביל, א־לה ריקי בליך או מיה דגן. כן, אולי גם יש לי הצגה בהבימה. לא, בעצם תורידו את ההצגה. אני לא אוהבת לעבוד בערבים.

"קפיץ לא יכול להבין איך עובד שעון, שען כן. אני הקפיץ. אני לא יכולה להבין למה זה ככה, אני רק יודעת שזה ככה"

אבל אלה לא החיים שלי. זה אפילו לא מתקרב לחיים שלי. את החיים האמיתיים שלי אני מבלה בעיקר בכתיבה מול מסך מחשב - ואני מאוד אוהבת לעשות את זה. בחלק אחר שלהם אני עובדת כנטורופתית ואומרת לאנשים מה כדאי להם לאכול ומתעניינת כמה יציאות יש להם ביום - וגם מזה אני מאוד נהנית. בחלק האחרון והקטן ביותר של החיים שלי אני גם מצטלמת לטלוויזיה. כך שבחשבון פשוט, ברוב הזמן אני עושה הרבה דברים שאני אוהבת - אבל לא את מה שאני הכי אוהבת לעשות: לשחק.

נראה לי שבתחילת הקריירה ההנחה היא שיום אחד זה חייב להשתפר. שעכשיו אולי עובדים רק פעם בשבוע, אבל בשנה הבאה זה בטח יהפוך לשלושה ימים, ואחר כך אפילו יהיה מספיק כסף לקנות דירה. טוב, לא דירה אבל אוטו. טוב, לא אוטו, אבל לפחות כסף למונית.

בכל פעם שהיתה לי תוכנית או סדרה חדשה, חשבתי שאם אתראיין לאיזה עיתון ואחייך חיוך גדול־גדול זה יביא עוד עבודות. זה לא בדיוק קרה. למה? קשה להגיד. יש אלפי סיבות למה מישהי אחת הופכת לכוכבת ואחרת לא. יש אלפי סיבות – ומעולם לא הצלחתי למצוא את הסיבות שלי, ותאמינו לי שניסיתי. ומכיוון שאני תמיד הראשונה להאמין בכל דבר רע שאומרים עלי, חשבתי על כל הדברים השליליים אצלי ועשיתי לעצמי משפט שדה. יצאתי זכאית מחוסר הוכחות.

חוק פיזיקלי אחד קובע שאי אפשר להבין מערכת סגורה מתוך המערכת עצמה. רק מי שנמצא מחוץ למערכת יכול להבין אותה. קפיץ לא יכול להבין איך עובד שעון, שען כן. אני הקפיץ. אני לא יכולה להבין למה זה ככה, אני רק יודעת שזה ככה. כבר לא אהיה השחקנית הדגולה שחשבתי שאהיה.

דרוש: חלום חדש

העולם הוא מקום די קשה, ואין מי שלא מרגיש החמצה מפעם לפעם. אבל בכל פעם שזה קורה לי אני מרגישה איך האגו מקבל מכה ומתקפל לתנוחת כדור. אני נשארת ערה כל הלילה, מנסה לחשוב. אם כי כשחושבים על זה, אז "לחשוב" זאת הגדרה מאוד קרה ומעודנת למה שבאמת קורה: הראש הופך לחדר אינקוויזיציה בוהק וצולב את הנפש. מאשים אותה בכל הבלגן. דורש ממנה תשובות שאין לה. את שותקת, הוא אומר ומצית סיגריה, אבל אצלי את תשירי כמו פדופיל באולפן ערוץ הילדים. מה זה החרא הזה שהכנסת אותנו אליו, אה? מה לעזאזל את חושבת לעצמך?

מה שקרה הפעם הוא שאחרי כמה ימים של עינויים, הסתגפות ושתיקה, אני והנפש הבסך הכל חזקה שלי הגענו למסקנה שאולי זה לא סוף העולם. שאני לא צריכה להיעלב, ולמה בעצם לא לעשות דברים אחרים חוץ מלשחק. אחרי הכל אני מוכשרת בעוד כמה תחומים - והיי, זאת דווקא ברכה.

כמה נחמד שאני יכולה לעודד את עצמי ככה. רק חבל שברגע שאני גומרת להתעודד אני מבינה שזה סתם בולשיט. שבסופו של דבר אני כן נעלבת, אפילו עד עמקי נשמתי, מזה שאני לא מצליחה להתפרנס רק ממשחק.

לפחות שבוע בחשתי ברחמים עצמיים עד שהם כילו את ימי החסד שלהם והתחילו להסריח. "רחמים עצמיים הם התכונה הכי לא נעימה לראות על הבמה", אמר אחד המורים שלי למשחק. גם בחיים היא לא מחמיאה לאף אחד. אחרי כמה שבועות התחלתי לכתוב משהו. קרב שקט התנהל בתוכי בין הלב לאגו. הלב אמר שלמעשה די כיף לו, שהוא נהנה לראות את המילים מונחות על הדף בסדר שאף אחד מלבדי לא יכול להניח אותן. והאגו השיב בלי היסוסים: לוזרית. הקשבתי בעניין לשיחה ביניהם ולא התערבתי. רק חשבתי על זה. הרי זה טבעי לרצות להיות טוב במשהו. אבל אם לא מצליחים במקום אחד, מה יותר טבעי מלנסות במקום אחר?

הרגשתי שמשהו מתחיל להשתנות בי. אם פעם נהגתי להתראיין לג'יי לנו ולקונאן אובריין מול מראת אמבטיה מעורפלת, ולספר להם איזה יופי מצליח הסרט החדש שלי - היום אני דווקא מדברת על הספר החדש שכתבתי. יום אחד, אני בטוחה, אסיים את אחת ממאה ההתחלות שיש לי, ואז תראו.

כל הסיפורים כולם, אמר צ'כוב, הם על לוזרים יפים. איזה חמוד. אני מתנחמת בזה שאם הוא היה פה בסביבה והיה כותב תסריט על איזה לוזרית יפה, יכול להיות שהייתי המוזה שלו. כן, אני, ולא מורן גרוס או מיכל אמדורסקי או נינט. כן, דווקא אני - שאיני כה זוהרת ומרבה להיכשל במבחנים, ואיני השחקנית המצליחה שחשבתי שאהיה. דווקא אני הייתי מושכת את ליבו של צ'כוב. "היא אנושית בצורה נוגעת ללב", הוא היה מסביר לגוגול או לגורקי מעל שוט וודקה ונתח דג מלוח.

ובטח אחרי שהוא היה מסיים לכתוב את התסריט, בשלב הליהוק הסופי, הוא היה מזמין אותי לאודישן ובוחן כיצד אני יכולה לגלם את עצמי. או אז הוא היה מגלה שאיני כה זוהרת, איני כה יפה, ובעצם במורן גרוס יש משהו הרבה יותר "של עכשיו". אני הייתי מקבלת תפקיד אורח באחד הפרקים. אולי של החברה הממורמרת שבעלה עזב אותה עם ילד זב חוטם שסרוח לה כחטוטרת על גבה. זאת אומרת, על גבי.

במשך שבועות הסתובבתי עם בשורת הדחייה מפעפעת לי בכל מיני מקומות בגוף. פנטזיות נקמה רדפו אותי. ניהלתי שיחות דמיוניות עם התסריטאית של הסרט. פינטזתי איך היא מתקשרת להציע לי תפקיד קטן יותר, אבל לא פחות חשוב. שיננתי כל מילה ב"תודה אבל לא תודה, אני פשוט נורא עסוקה".

ואז היא התקשרה. "יש לנו תפקיד קטן בשבילך", אמרה. "יומיים צילום. גרושה צעירה וממורמרת שילד קטן סרוח לה כחטוטרת על גבה. רוצה?". ואני, שבדיוק הייתי עסוקה בכתיבת רומן חדש, משהו בין הגר ינאי לסלינג'ר, עניתי בלי לחשוב פעמיים "טוב. תודה".

אני נשבעת שרציתי להגיד לא. שבחיים לא היה לא שרציתי להגיד יותר. אבל מה אני אעשה, פשוט לא יכולתי.