אז מה היה בה, בהיא מאתמול?
אולי היו אלו הנמשים העדינים והעור החלק שלה, או השליטה המופתית בטכניקות השונות, אותן היא יכולה לאגד בספר "101 דרכים לענג את בן זוגך". או שאולי זו הדרך ה-102, אותה היא שומרת לאנשים מיוחדים
קרן אור אחת בודדת, זה כל מה שצריך בשביל להעיר אותי, לפחות שעתיים לפני הזמן. אני בוהה בתקרה הלבנה ומהרהר בהיא מאתמול. איזה לילה מטורף. סצינות מאמש מתרוצצות לי במוח באקראי: ארוחת הערב, כוס היין האחרונה, החולצה שלה יורדת, קטע מהסרט שראינו, המבט שלה שהשתנה פתאום. העיניים שכאילו מנסות לומר משהו מבלי להשתמש במילים, כי עוד מוקדם לומר דברים כאלה. הנשיקה בסוף, שכבר לא הייתה בה תאווה, אבל היה בה משהו אחר שגם את שמו עוד מוקדם לומר בקול. והריח - הריח הוא לא זיכרון, הוא עוד כאן.
אני קם להכין קפה. האור במטבח חזק יותר וכופה עליי ערנות שלא רציתי. אני חושב על הערב בו נפגשנו, לפני שבוע. מין מסיבה של אנשים ששנינו לא ממש מכירים. מי פתח בשיחה? על מה דיברנו? מה הוביל אותנו מקשקוש סתמי, דרך ירידות על האורחים האחרים, אל סיפורים אישיים בווליום נמוך? קשה להיזכר בפרטים הקטנים כשאחד מאפיל על כולם: הנשיקה שסיימה את הערב.
אני חוזר לחדר ומתיישב על המיטה. אני לא רוצה להירדם, רק לנשום את האווירה של אמש. הלגימה הראשונה חמה לי מדי, אז אני מניח את הספל על השידה, נשכב על הגב ומתחיל לחשוב. ההיא מאתמול בלילה היא גם מהמסיבה של שבוע שעבר, ומהדייט בפאב לפני ארבעה ימים, ומבית הקפה שלשום, וגם מהארוחה של אתמול בערב. היא לא רק השעות שבילינו יחד במיטה. בעצם, מה היא בשבילי?
מעניין מה פסיכולוג היה אומר על זה
הקפה כבר פושר מספיק, אז אני שותה אותו בלגימה אחת ארוכה. תמיד תהיתי למה אני לא מסוגל להתענג עליו לאט ובלגימות קטנות, למה אני חייב שהוא יהיה בדיוק בטמפרטורה, בדיוק אחד קפה, שניים סוכר ורבע חלב, ואז לבלוע את כולו בבת אחת, עד הסוף, לפני שהוא יתחרט? מעניין מה פסיכולוג היה אומר על זה. אם הוא היה כותב משהו בסגנון "הנבדק מתקשה ביצירת קשרים ארוכי טווח, ומנהל מערכות יחסים קצרות וחסרות משמעות עבורו", או שהוא היה מסכם את זה במשפט: "המטופל תקוע בשלב האוראלי".
מדהים אותי בכל פעם מחדש איך התנהגות של שני אנשים יכולה להשתנות בצורה כל כך דראסטית, כמה פעמים בערב אחד. איך בהתחלה הכל כזה רשמי, סטייל פגישה שנייה, ותוך שעה ושתי כוסות יין אנחנו כבר לא יכולים להוריד את הידיים זה מזו. ואחר כך המגע הוא כבר לא ליטוף רומנטי ועדין, אלא זיעה ונשימות וציפורניים נעוצות בגב. ואיך - רק כמה דקות מאוחר יותר - שוב חוזרים העדינות, והחיוכים הנבוכים, והאדיבות הזהירה שאפיינה את השלב הראשון. אותה פורמליות, פחות בגדים. ואיך זה שעברתי כבר מי יודע כמה ערבים כאלה ובכל זאת, הפעם משהו שונה.
אז מה היה בה, בהיא מאתמול, שהיה שונה מהאחרות? אולי אלו הנמשים העדינים והעור החלק, או השליטה המופתית בטכניקות השונות, אותן היא יכולה לאגד בספר "101 דרכים לענג את בן זוגך". או שאולי זו הדרך ה-102, אותה היא שומרת לאנשים מיוחדים. משהו שבטח היה מתואר כ"רגע אחרי השיא עצרי כל תנועה, לטפי את פניו, פקחי עיניים גדולות וירוקות והביטי בעיניו לדקה ארוכה".
אני מסובב את ראשי ימינה ומביט בה: מכורבלת בשמיכת הפוך שלי בכזו נוחות, כאילו ישנה במיטתה שלה, ופס האור מן התריס השבור מעוקל על רגליה. היא פוקחת את העיניים, מסתכלת בי ומחייכת. "בוקר טוב" היא אומרת בקול צרוד. "בוקר אור. קפה?" אני שואל ומנשק אותה על הלחי.
אולי השונה הוא שהפעם, הפעם רציתי שתישאר.
האימייל של שלומפי
לפנייה לכתב/ת 
