מדוע אנחנו מתקרנפים?

אתמול כשנסעתי באחד הכבישים המרכזיים בירושלים, נאלצתי לעצור לפני מכונית שעמדה לפני, ונהגה שוחח באינטנסיביות עם נהג אחר וחסם את התנועה. השיחה הפכה לעצבנית יותר ויותר, הצפירות מאחור לחזקות יותר ויותר. ואני לא ניגשתי להפריד בניהם ולהרגיע את הרוחות, למה?

אונס אכזרי בארצות הברית, שהתרחש באמצע היום, במקום סואן, ולא זכה לשום תגובה, הוליד שורה שלימה של מחקרים שבדקו מדוע אנו "מתקרנפים", מדוע אין בנו די מחויבות למנוע פשע אכזרי?

השבת נקרא על החטא הקדמון של העם היהודי, בניית עגל הזהב. העם חש תחושת חרדה עמוקה על מה שנתפס בטעות כאיחור של משה לרדת מההר עם לוחות הברית לאחר שהייה מסתורית של משה בראש ההר במשך 40 יום ולילה. אותה חרדה מובילה לחיפוש אחר תחליף גשמי, המוביל את העם לפולחן של עבודה זרה.

בדיקה מעמיקה של המספרים מלמדת כי "רק" 3,000 איש חטאו בבניית העגל ובסגידה לו. זה אינו מספר מבוטל, אך כשבוחנים אותו לאור מספרו הכללי של העם , כמה מיליוני בני אדם, הוא בהחלט זניח. אם כן, מדוע נענש העם כולו, על חטא של קבוצה מוגבלת ומוגדרת בעם?

התשובה נעוצה בשתיקתו של העם. איננו עדים לשום תנועת מחאה המונית הקוראת להפסיק את מעשה הבגידה הרוחני הבוטה הזה. ההמון העצום, שבכוחו להפסיק את ההתרחשות הזאת, נשאר פאסיבי. ויותר מזה אהרן הכהן הגדול, אחיו של משה וסגנו הנאמן, משתף אפילו פעולה עם בוני העגל. נכון הוא מסביר את מעשהו בכך שהוא מנסה להשפיע עליהם, ולצמצמם את הנזק, אך עדיין הוא עושה זאת תוך שיתוף פעולה עימם.

על רקע זה מובנת אולי תגובתו החריפה כל כך של משה. הוא שובר את הלוחות. הלוחות שאך ניתנו לפני 40 יום. משה חייב לבטא את המחאה החריפה מכולם. הוא שובר את הכלים. אני חושב על ההתמודדויות שלי, ואני שואל את עצמי, האם לא היו אירועים שבהם הייתי צריך לשבור את הלוחות שלי. האם לא היה מצב שבו הייתי צריך מול אחד מילדי לומר "עד כאן!" בצורה החלטית ביותר, ללא נסיגות, פשרות ומניפולציות. האם היה עומד בכוחי לצאת נגד הזרם, ולסמן קו אדום, שאני לפחות לא מוכן לחצות אותו.

משה נחרט בזיכרון הקולקטיבי של העולם כמי שהוריד את הלוחות מסיני. הגיע הזמן שנחרוט בזיכרון הקולקטיבי של העולם את דמותו הנוספת והמשלימה של משה, משה השובר את הלוחות.