היה לי רעיון מעולה איך להתנקם במניאק

אוליב היקרה,

חן-חן על הביקורת הבונה והחיזוקים. כשאכתוב עוד על הסופרת הסוררת וזיוניה החבוטים, אשגר לך לקריאה. בכל אופן, אקי מחוץ לתחום כרגע. ואל תחשבי שאני מאלו שסוגרות את המחשב בבהלה בכל פעם שהבעל חודר לפריים. אחרי הצבא שלחתי כמה סיפורים לעורך ספרותי ידוע. העורך ההוא היה חתיך, והוא פתח לי את הדלת חצי ערום. לא בדיוק הבנתי אם הוא מנסה להתחיל איתי, בכל מקרה, לא התכוונתי לספר לאקי, אבל איכשהו הוא הצליח לחלץ את זה ממני. כששמע הכל עד הפרט האחרון הוא הלך למשטרה וביקש לפתוח תיק נגד העורך הנוצץ. כדי להיפטר מנוכחותו, השוטרים אמרו לו שאני מוזמנת לבוא לתחנה להגיש תלונה בעצמי. בבית היה לנו ריב נוראי מפני שלא הסכמתי לחזור איתו למשטרה. זה הסתיים בזיון-פיוס, ולמרות שאני יודעת שהוא עשה את זה מאהבה, מכך שתמיד הרגיש צורך לגונן עלי, משהו בתוכי נסגר כלפיו. המחברות עם השירים והסיפורים נשלחו לבוידעם. זמן קצר לאחר מכן התחתנו ונכנסתי להריון, ואחרי שילדתי את נועה ויתרתי על לימודי פסיכולוגיה ולמדתי במקום טכנאות רנטגן, כדי שאוכל לפרנס אותנו בזמן שאקי גמר תואר ראשון והקים את המפעל.

שלך,

רונית

דוליש!

כמו שאת יודעת אין לי דקה לנשום, כי בכל רגע נתון אני רצה לסטודיו להתנפל על עוד פסבדו-עץ מגבס/ברזל/זכוכית, בשביל להספיק כמה שיותר גלמים עד הפתיחה. התחלתי לעבוד מוקדם יחסית, אחרי ביקור בבית החולים, בו מגד לא הוציא מפיו אפילו הגה, רק בהה בי ובאודטה חליפות. אחר כך ניסיתי לעבוד, אבל המחשבות כירסמו כל חלקה טובה, אז החלטתי לעשות הפסקה ולכתוב לך. תגידי, זה כבר מובן מאליו בשבילך שאת פותחת את העיניים אחרי לילה ספוג סקס שרמנטי, ומקבלת בחינם אסתטיקה איפה שאת לא מסתכלת? זה בסדר לדעתך שאת פוסעת ברחובות פריז, פוזלת למעלה בחיוך מעריץ אל פאר הבניינים, ואין לך כל צורך להשפיל מבט ולשחק קלאס עצבני עם המדרכות, כי שם אין שום סיכוי שבעולם שתדרכי על חרא?

אני מעריצה אותך על היכולת הנדירה להתעלם מכל מניפולציה, קטנה כגדולה. את יודעת שאני גרופי שלך לנצח. ואילו יכולתי הייתי קמה וחותכת הכל, כמוך, ומצטרפת אלייך לקרואסון וקפה בקערת מרק ענקית. אבל אני נקניקית, לכן אני נשארת פה. בעיקר בגלל אהבתי לאקי. אני רוצה אותו, ואין לי מושג אם הוא מתכוון אי פעם לממש את הבטחתו להתגרש מהארונית. כי להתגרש ממנה רגשית הוא כבר התגרש מזמן, את זה אני יודעת טוב מאוד. מה שהבנתי מההתכתבות איתה זה שהיא יודעת שהוא מתפרפר, אבל מעלימה עין.

אתמול אקי הגיע אלי לסטודיו בשבע, ישר אחרי העבודה, בלי להודיע. הייתי מרוחה כולי בצבע, והוא רק הביט בי ושלח יד מסוקסת וחמה אל הצוואר, ואז נתן לי את נשיקת המאה, הוא, האיסטניס. פתאום יצא ממנו משהו אפל, אחר. הזדיינו על הרצפה כמו חיות, מתנשפים מתלכלכים, גואים והומים עד לאורגזמה פראית משותפת, אבל אני כל הזמן דאגתי: איך הוא יחזור אליה הביתה? הרי אין לי פה מקלחת!

אני כבר לא יודעת כלום יותר, דוליש, בחיי. יש לי הרגשה שעוד מעט הארונית תדע הכל.

רונית,

אני עומדת לזעזע אותך. תכיני קפה חזק, שבי נוח ותדליקי חמש סיגריות. את שומעת? בחיים לא היה לי קשר אחד נורמלי! אני מתכוונת לקשר שמחבר שני אנשים הבוחרים מרצונם הטבעי, כולל הבדלי דת, גזע ומין, לשהות יחד, כשבזמן השהייה המשותפת (שנמשכת יותר משבוע, לפי שעון אוליב) הם מדברים, מזדיינים, צוחקים, אוכלים, מטיילים, ישנים, צופים יחד בטלוויזיה, פוגשים חברים, פוגשים את עצמם...

אני בת 35 , וזה לא קרה לי עד עצם היום הזה. ואין לי חשק ללכת לעוד פסיכולוגית רגועה, שתגיד לי בטון נעים ולבבי ששורשי הבעיה נעוצים בילדותי, ובחיוך סבבי תגבה 500 שקל. היא תחדש לי את מה ששמעתי כבר אלף פעם, "את צריכה לגדל את עצמך מההתחלה. להעניק לעצמך אהבה כאילו היית התינוקת של עצמך". את יודעת שבנושא האהבה העצמית יש הסכמה גורפת בין הפסיכולוגים, המיסטיקנים וכל הרוחניים המעצבנים שמלהטטים באבני אנרגיה ורדרדות. אני רואה את כולם שרים לי במקהלה, לצלילי "ים השיבולים" המיתולוגי: "ים הגברברים שמסביב, יש בהם אחד שמיועד לך לה-לה-לה, אך אם לא תאהבי את עצמך באמת, את אהבתך תישא הרוח..."

לפני כמה ימים הסתכלתי באלבום שלי. הייתה שם תמונה שלי מגיל שלוש: גוף קטן ודחלילי, לבוש לבן לכבוד שבועות, מעליו ראש כדור ופרצוף עם לחיים שמנמנות, פה מחייך ועיניים גדולות שמאוד לא. "אבל הייתי מתוקה", אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי בקול חלול: "אז למה הם לא אהבו אותי?"

עשר שנים מאוחר יותר קניתי ביקיני אדום בכסף שעשיתי בבייביסיטר ונכנסתי דחלילית וצוהלת לחדר השינה של הוריי, לבושה בביקיני, להשוויץ בקנייה המוצלחת, להראות להם שהביקיני מבליט את ניצני השדיים ומקשט את קו המותן, מרכך ומגמיש את הקרשיות הטבעית. אמא נחה במיטה ואבא בדיוק התלבש. היא הביטה בי, התיזה צחוק מוזר, זרקה מבט לאבא ואמרה: "תראה את הבת שלך, יהודהל'ה, מסתובבת עם ביקיני כאילו היא דוגמנית". אבל אבא משום מה לא הסתכל וגם לא אמר מילה.

הביקיני אמנם הוחזר מבויש לארון, אבל רק ליום אחד. לבשתי אותו שוב ושוב בכל פעם שהלכתי באותו קיץ לבריכה, מנסה לתפוס את תשומת ליבו של גדי שוהם. וכשלא הלך לי, והוא דווקא נעץ מבטים עורגים בנטע קירשנבאום הבלונדבילית, הייתי מנסה להשתזף, כדי שיראו "הבדלים". אז זה היה מאוד מקובל, להיצלות ככה בשמש, אבל אני הייתי נעשית ורודה-בזוקה, אחר כך משילה עור כמו נחש, ואז חוזרת לאורגינל - לבן מנוקד.

בכיתה ישבתי ליד אותו גדי הנכסף, והוא גם זה שהעניק לי את שם החיבה הסקסי אוליב. בשיעורים הייתי מציירת קריקטורות של המורים, מוסיפה ליד בועת טקסט הזוי וגס ומראה לגדי. ידעתי שזה יצחיק אותו, שהוא ישתדל להתאפק, מה שעוד יותר יעצים את הצחוק המבעבע לו בבטן. ככה גרמתי לו לחבב אותי, הישג נחמד כשלעצמו. הבעיה היא שאצלי בלב היה כל כך הרבה רגש כלפיו, הרבה יותר מחיבה, רגש בלתי נלאה, בלתי מתכלה. ולא הזיז לו, לרגש, שאין קמצוץ של אהבה בלב האהוב עצמו.

הנוסחה ההיא שוחזרה עוד הרבה פעמים בחיי. אחרי שהייתי מאוהבת במישהו זמן-מה ולא היינו הופכים לזוג, אז בשלב מסוים (אחרי חודשים או שנים) היה נגמר לי, חיפשתי מיד מישהו אחר שבו אוכל להתאהב ולהתאכזב. אחרי גידי המחבב התאהבתי בדורי המופנם, אחריו באילן היפה, ואחריהם משתרכת רשימה מכובדת מאוד של זכרים ארצישראליים מצויים.

בגיל 17 כבר נורא נלחצתי מזה שאני עדיין בתולה. כל הבנות לחששו בהפסקות סודות מהבילים ומעוררי קנאה, ואני הרגשתי כמו דודה מיובשת. הייתי חייבת להיפטר מבתוליי כמה שיותר מהר, כי זה הרי ממש פדיחה לטאווילה כמוני ( 176 מ'!), מה גם שאז כבר היו לי ציצים של ממש.

עכשיו אני, כשאני מחליטה משהו - אין עלי. אז בעזרת השם ובעזרתו של צייר אחד, שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, המשימה בוצעה. הכרתי אותו לגמרי במקרה דרך המורה שלי לציור, שהמליץ לי להראות לו את הציורים שלי. למרבה השמחה הסתבר שלצייר יש תחביב מקורי, פתיחת בתולות. הוא עלעל כלאחר יד בציורים, הנהן קלות, ולהפתעתי נעץ בי מבט מחורמן כאילו הייתי אנג'לינה ג'ולי.

מובן שלא התנגדתי למגעו הלחלוחי שעשה ממני קווץ', ובכלל לא התמרמרתי על שריחו החומצתי-גפריתי סוגר עלי בכל רמ"ח איבריו, שהאיבר שלו נדחק לנרתיקי הנעול ופורץ את גופי בטכניקה של "דויד מנעולים", וגם לא שכאב לי וירד לי דם. הכל נראה לי סופר-משתלם, העיקר שאני כבר לא בתולה יותר. אחר כך הנפתי בגאון את הסלוגן "היי זיוניוני ה-ה-דרך", ובאו בי, באבואהבואה באו בי, משהו כמו עשרות זכרים. היום אני אפילו לא זוכרת חלק גדול מהשמות, את מתארת לך?

עד לא מזמן הייתי מלאת אמון כמו כלבלבה. אם שזפו עיניי גברבר מעניין, והנ"ל אף הוא היה מעוניין בי, מחמיא לי במידה סבירה, נראה מלבב ולא לגמרי מפגר, היה ליבי מתמלא אושר אין קץ. גם אם אותו בחור מקסים, שבלילה תוך כדי זיון סוער לחש לי שהוא מאוהב בי, שלא קרה לו בחיים דבר כזה, ייעלם כלא היה ביום למחרת. זה קרה לי יותר מפעם אחת, וגם לחברות שלי, כולל דוליש!

באסיפת חירום שאירגנתי לפני כמה שנים מתוך כוונה לנקום בכולרות הגענו יחד למסקנה שהגברים מהסוג הזה לוקים בתסמונת המניאק - הם מאבדים עניין לאחר הכיבוש. אז עלה לי רעיון דלישס לנקמה. הבנות התלהבו, אבל בסופו של דבר רק אני הוצאתי את הרעיון לפועל. היתה לי תמונה של הגברבר התורן שהתכתבתי איתו באינטרנט, שהיה בי לילה אחד והתאייד. הדפסתי את התמונה עשרות פעמים והוספתי מעליה טקסט: "משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחרי הנעדר, אלון מתתיהו (שם בדוי). גיל : 34, גובה: 1.84, מבנה גוף: רזה, נראה באחרונה ברחוב תרצה 34. הנ"ל אינו בריא בנפשו ומסוכן לציבור". תליתי את אלון על כל עץ רענן, נעצתי אותו על לוחות מודעות והדבקתי אותו על תחנות אוטובוסים.

מאז זה לא קרה לי יותר. אולי משהו בי לא אפשר את זה עוד, ואולי זה מקרי לגמרי. ובכל זאת, למרות השילוב הקטלני בין הזמן שחלף והאינטראקציות שהפכו אותי משיה תמימה לזאבה קוטלת, הרצון שלי לאהבה לא עומעם ולא קהה. אני רוצה את זה! אני רוצה חתונה של ממש, עם טקס, שמלה של גלית לוי, בופה עם סושי, ירח דבש במיקונוס - הכל. ועם אותו אחד, כל החיים.

חוץ מזה, כל האירועים מבלבלי ומלבלבי הנפש האלה קרו עד שפגשתי את... טוב אני חייבת לחתוך עכשיו. לא נורא, תישארי במתח בריא. אני חייבת לחזור לעבוד על הפרויקט שלי.

שלך,

אוליב דה וינצ'י

המשך מחר