מכת האדישות

כיצד נפלו עלינו כל המכות האלו? אנשים שהתיישבו בחזית כדי להגן על גבולות המדינה? גוש קטיף הרי קם כצורך ביטחוני, כיצד הגענו למצב שעוקרים אותנו מאדמתנו? נלחמנו בכל הכוח, אך הסוף ידוע. המכה הגדולה נחתה עלינו, גורשנו מהבית שלנו, ומגוש קטיף.

חשבתי שאז התנסנו במכה הגרועה מכל, אבל כנראה שבמדינה שלנו הכל יכול להיות. בבוקרו של יום אחרי הגירוש, משפחתי החליטה שאם זה מה שנגזר עלינו משמיים, אנו שמים מאחור את כל המאבק על הבית ומסתכלים אך ורק קדימה. אנחנו לא שוקעים, ומתחילים עכשיו לבנות מחדש את חיינו, השתדלנו להסתכל על כל דבר שקורה בצורה חיובית, אם זה לגור חודשים וחצי בכלוב מזהב (מלון/בית הארחה), לוותר על המשפחתיות למשך חודשים וחצי, מכיוון שאנחנו הילדים היינו מפוזרים בכמה חדרים, אז לקחנו זאת כהרפתקה.

כשגירשו אותנו מהמלון לאתר קראוונים ביד בנימין, עם כל בעיות שהיו בו, שמחנו שסוף סוף נחזור למסגרת המשפחתית, ולפרטיות, אומנם היינו צריכים לארגן קרוון למגורים בתוך 12 שעות, אך הרגשנו שזה זמני ולאור ההבטחות ידענו שלא "ניתקע" במקום הזה זמן רב. "לכל מפונה יש פתרון", זוכרים?! אוי כמה שטעינו - כבר שנה וחצי שאנחנו מגורשים מביתנו ומאדמתנו ושום דבר לא זז, וכדי לקרב את הקץ אבא שלי נפגש עם האדריכלית, ותיאר לה את ביתו והיא אפילו כבר הספיקה לשרטט ולהכין לנו סקיצה, אבל המדינה עדין לא אישרה לנו לבנות את היישוב שלנו, שנה וחצי והיא עדין לא אישרה.

המדינה גירשה, הרסה לנו את החיים, פירקה את 21 היישובים המדהימים שהקמנו במשך 30 שנה, אז הדבר הכי מתקבל על הדעת שהיא תאפשר לנו לבנות את קהילה במקום זו שהיא הרסה. אני טועה? לא ביקשנו משהו מעבר, ביקשנו רק לנסות להחזיר את מה שנהרס.

אומנם התוכנית המקורית של הממשלה הייתה לפזר אותנו ברחבי הארץ, אולם אנו - מושב גני טל - סיכלנו את מזימתם ונשארנו מאוחדים. שאר היישובים לצערי התפרקו לכמה חלקים. למה אנחנו צריכים לצאת לקבץ נדבות בחו"ל בשביל להקים את היישוב שהמדינה שלנו הבטיחה? למה שנה וחצי אחרי, עדיין לא התחילו להזיז אבן אחת במקום שמיועד להיות מושבנו הזמני, בשביל שנוכל לחיות במקום קבוע.

אני רוצה בית, לא מחנה פליטים

הקרוואנים שאנו נמצאים בהם כעת, נראים טוב מבחוץ ובלתי ראויים למגורים מבפנים. לקירות יש תפקיד מאוד מצומצם, שלא יראו מה קורה בפנים. רמת הבידוד שלהם שואפת לאפס. קר מאוד בחורף וחם מאוד בקיץ

אין לנו עכשיו בית גדול כמו שהיה לנו בגוש קטיף. כשהאחים הנשואים באים עם הילדים,זה צריך להיעשות "בתורות", כי אין מקום לכולם. אני רוצה לגור בבית משך ולא במחנה פליטים, כל הזמן ישנה התחושה שהינה אולי עכשיו יסגרו על חוזה ונתחיל לבנות, אז בינתיים לא מפרקים את הארגזים, ואלו פשוט לא חיים.

אבא העביר את המשק שלו למקום זמני, כדי לא להרוס את כל מה שהוא בנה במשך 30 שנה. הוא לא יכול להפסיק לשווק ללקוחות שלו, ובינתיים משקיע כסף על חממות זמניות, במקום בחממות הקבע שביישוב הקבע. אנשים מכלים את כספי הפיצויים שלהם על חיי היום יום. ובסופו של דבר הם לא יוכלו לבנות את ביתם, כי לא יהיה להם ממה. אלו אנשים שהתפרנסו בכבוד והמדינה גזלה את פרנסתם.

תחושת הזמניות קשה גם נפשית. לדעת שאתה לא פה ולא שם אתה איפשהו באמצע והכל זמני ולא יציב. אני מרגישה שאני חייה במעברה בנוסח שנות ה-2000. התוכנית הייתה, שעד סוף השנה אנחנו כבר נגור בבתי הקבע שלנו, והקרוונים אמורים להתפנות מכאן, אני מקווה שבסוף השנה אני לא אמצא אותי ואת משפחתי זרוקים בחוץ - נשמע הזוי? אם גירשו אותנו מהבית ולא דאגו לנו למקום לשים בו את הראש, אז הכל יכול להיות.

ואחרון חביב. משפט על החברה שלנו. אתם זוכרים עדיין את כל הסיסמאות (ספינים) שהתנוססו בתקשורת. כמה טוב יהיה לעם ישראל מהמהלך הזה, "איך דואגים לכל מפונה", ובמציאות? הכל הבל הבלים. אבל אתה קורא יקר תנסה להסתכל בראי. כך נראית החברה שלנו.

הציבור הדתי עזר המון ותמך בימים שלאחר הגירוש. כשעברנו לקרוונים הם באו ועזרו, אבל עכשיו אפילו הציבור שלנו שכח אותנו. בטח אכפת להם יותר מאחרים אבל גם הם לא קמים וצועקים על העוול שנעשה פה מול עיניהם. לאף אחד לא איכפת כבר מאף אחד. אני ומשפחתי חזקים ונשרוד את כל הטראומה שחווינו, אבל קורא/ת יקר/ה - עם חוסר איכפתיות שכזה מחר יגיע תורך. 

רננה מרמלשטיין, בת 20, כתבה ב-ynet את יומן ההתנתקות. במקור מגני טל, היום מתגוררת באתר הזמני ביד בנימין ולומדת תקשורת במכללת ספיר.

מחר: מכה מס' 3