י"ז בתמוז: ככה לא בונים חברה

היום אחר הצהרים, צום י"ז בתמוז, תיערך בגן הוורדים בירושלים עצרת לימוד ומחאה מול כנסת ישראל בדרישה להפסיק את עושק עובדי הקבלן בישראל.

כיום, ישנם למעלה מ-200 אלף עובדי קבלן וכוח אדם שכבודם נרמס וזכויותיהם נגזלות מהם. העובדים הללו אינם פרזיטים והם אינם רוצים או מבקשים לחיות על חשבוננו. מדובר בבני אדם שמבקשים להתפרנס בכבוד ולהעמיד את עצמם ואת משפחתם על קרקע יציבה ובטוחה. אך מתברר, שיש מי שטורח באופן עקבי ושיטתי להרעיד את הקרקע תחת רגליהם. מתברר, שיש מי שמתעקש לנצל ולעשוק את העובדים, ליצור תלות חד כיוונית בינם לבין המעסיקים שמבטיחה את שתיקתם ולרמוס ברגל גסה את שאריות כבודם.

יש גם רבים שממשיכים לעצום את עיניהם אל מול העוול המתמשך ושותפים אם באופן ישיר ואם באופן עקיף ביצירת חברה פיאודלית, שרחוקה שנות אור מדמותה של חברת המופת היהודית והציונית עליה אנו חולמים.

באוזני ובלבבות כולנו צריך להדהד הצו, שנראה שהיה אמור להיות טריוויאלי כל כך, אך כיום מתלווים אליו לא מעט סימני שאלה: "לא תעשוק שכיר, עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך; ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליך הוא נושא את נפשו".

רוצים שאלך לגנוב?

בין הדוברים בעצרת הערב יהיה גם בחור בשם יניב. דבריו של יניב, שחלקם מובאים להלן, מהווים עדות טובה ועצובה למציאות של מאות אלפים בישראל:

"קוראים לי יניב, אני נשוי ואב לילדה חמודה בת שלוש. אני עובד קבלן מזה כחמש שנים, ומנסה ככל יכולתי לפרנס ולקיים את חובותיי כלפי אשתי ובתי.

אני עובד כמאבטח, מתחיל את יום עבודתי כל יום בשש בבוקר ועובד עד שעות הלילה המאוחרות. שכרי בסוף החודש הוא קצת מעל שכר המינימום, כלומר: בסביבות 3,700 ש"ח. לפני חודש פוטרתי ממקום עבודתי. לא, לא עשיתי בעיות, לא גנבתי ולא נרדמתי בשמירה, כל חטאי הוא שאני עובד שם מעל תשעה חודשים. להגיד לכם את האמת, אם זו היתה הפעם הראשונה שזה היה קורה לי, הייתי המום, אך הפעם פשוט הייתי מיואש.

"לפני עשרה חודשים במקום עבודתי הקודם, גם קיבלתי מכתב פיטורין, פשוט כי עבדתי מעל תשעה חודשים וכך הלאה. הגעתי לכאן היום על מנת להקים קול צעקה גדולה, אל מול בניין כנסת ישראל ולשאול עד מתי? מה עוד אני צריך לעשות על מנת לפרנס את משפחתי? מה עוד מצפים ממני לעשות ולא עשיתי? האם כדי לדאוג לפרנס את בתי רוצים שאלך לגנוב?!

"אני אדם הגון, שרוצה להתפרנס בכבוד. אני רוצה לעבוד ורואה בעבודה ערך ותכלית, אבל מבקש שיתנו לי לעבוד בכבוד. לא בקשתי שיעלו את השכר, על אף שהשכר של היום מחפיר. לא בקשתי לעבוד במשרד ממוזג, אני מוכן לעבוד בכל תנאי ובכל מזג אוויר, אבל אני רוצה עבודה קבועה. עבודה שאדע שאני מקבל את שאני אמור לקבל, עבודה שבה אהיה מפוטר אם פישלתי, ולא עבודה בה אהיה מפוטר בגלל שעברו תשעה חודשים ולא רוצים לשלם לי פיצויים או זכויות נוספות.

הפיטורין החוזרים משמעותם כל פעם התחלה חדשה. זה אומר שתמיד אקבל שכר מינימום וכנראה אף פעם לא יותר. אקבל מעט מאד זכויות, ואם אהיה זכאי בטעות לזכויות שעולות כסף, אהיה מפוטר. ואחרי זה אומרים לי, לך למילואים, תרגיש פטריוט כי המדינה עושה עבורך הכל. 

"מה בדיוק המדינה עושה עבורי? כמה פקחים המדינה אחראים על זכויות העובדים? מתי בדיוק מישהו בדק למה מפטרים אותנו? למה מעודדים אותנו לא לעבוד? למה? אני שואל אתכם.

"יש הרבה מה לעשות! למשל, אני יודע שאם במקום העבודה שלכם תתייחסו לעובד הקבלן, אז לפחות הוא ירגיש קצת שייך. אם תדאגו שלא יפטרו אותו, אולי הוא יקבל זכויות. אותי, אף אחד במקום העבודה לא שאל האם אני מקבל את הזכויות, עבורם אני סתם מאבטח, אחד שבא והולך. ולא יניב אבא לילדה חמודה שעובד קשה, וחושב איך לפרנס אותה, ולדאוג לה לעתיד טוב יותר".

הקריאה של יניב מופנית לכל אחד ואחת מאיתנו. האם נצליח להקשיב לה? האם נאזור אומץ להתחיל ולחולל את השינוי?