והצנע לכת – עם ה' (ושכל היתר יתמודדו)
חירות האישה להתלבש כרצונה עלולה לגרום לפיתוי, וחובת הגברים היא לעמוד בו; צניעות האישה היא כלפי הקב"ה ואינה קשורה לשום אדם אחר; אישה שנוסעת באוטובוס איננה מפתה. חיותה דויטש עונה לרב ישראל רוזן
בחברות החשוכות ביותר מחייבים את הנשים לכסות את כל גופן, בחברות כאלה אין לאישה כבוד וזכויות. ברוך השם – אנחנו לא שם. בישראל רשאית כל אחת להתלבש כרצונה. החופש הזה מבטא צדדים עמוקים מאד של כבוד האדם וחירותו. ואם יש פיתוי בחירות הזו, הרי בכך אנו נבחנים.
אשר על כן הצעתי לרב רוזן: הבה לא נעשה את חשבונו של הזולת, נתרכז כל אחד במחויבות המוסרית של עצמו. חובתכם הגברים היא לעמוד בפיתוי, ולא לתקוף, להטריד ולהציק לאישה בלי קשר לאופן שבו היא מתלבשת – ובכן, תדאגו לזה. את חובתנו אנו נשתדל למלא כמיטב יכולתנו.
גוף אישה חשוף מטריד את מנוחתה של הפמיניסטית גם אם היא אינה שומרת מצוות. לא בגלל הגבר, בגלל עצמה. ד"ר טובה הרטמן הגדירה את זה היטב כשבכנס קולך באחת השנים הקודמות תיארה חדר במדרשה דתית שבה ישבה נערה וקראה בספר תהילים בלבוש לא צנוע. כשהעירו לה על כך, אמרה הנערה – "אבל אין כאן שום גבר". מרוב שלימדו אותה להתכוונן מול מבטו של הגבר, היא לא הבינה, הסבירה הרטמן, את משמעותו העמוקה של הפסוק: והצנע לכת עם ה' אלוקיך, כתכונה פנימית של עדינות וכבוד, שאינה קשורה לשום אדם אחר.
דרישות מהסוג שמעלה כאן הרב רוזן מכניסות אותנו למקום הצר והלוחץ של עולם החפץ והפיתוי. אנו לא רוצות להיות שם. מאז ומתמיד תקפו תנועות הנשים הפמיניסטיות את השימוש בפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה מחפיצה את האישה, הופכת אותה לכלי לסיפוק צרכים ותו לא.
ההקבלה שעושה הרב במאמרו בין נשות מדיין המפתות, במתכוון, כמעשה של זנות ועבודה זרה לנשים שמתלבשות כפי שהן מתלבשות בצו האופנה - היא הקבלה מעליבה ומוטעית. אמת, כאישה שומרת מצוות אני חולקת על דרכן אבל לא אתערב בחופש שלהן להתלבש כאוות נפשן כשם שלא אכריח אותן לשמור שבת. חוסר צניעות באשר הוא - כמו חילול השבת - מכאיב לנפש ופוגע בנשמה לא פחות מזה, אבל גם לא יותר.
למרות הסתייגותו הראויה של הרב רוזן מהצדקת התוקפן, הפיכת הנשים ל"מפתות" מצדיקה, ירצה או לא ירצה, מעשי תוקפנות ואלימות. ובכן - היא לא "פיתתה אותו", אלא אם כן מדובר בפעולה הידועה שנעשית תמורת תשלום – והפמיניסטיות הן גדולות המתנגדות לזנות באשר היא! היא לא "פיתתה אותו" מפני שלמעשה של פיתוי יש הגדרות חברתיות ברורות מאד, ואישה שנוסעת באוטובוס לפי תומה לא עונה עליהן.
"נתבאר שיש לאישה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם אישה - "כי מאיש לוקחה", וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות (...), והשני -עניין ההולדה והיותה כלי אליה".
אין כמו מילים אלה, הלקוחות מפירושו של רבי יצחק עראמה לתורה, כדי לבטא היטב את טענתה המרכזית של הפמיניסטית הדתית ואת תודעתה: אישה - למרות שאלוקים חננה בגוף - היא לא רק כלי למעשה ההולדה. תכליתה הראשונה, כתכליתו של האיש, היא להבין ולהשכיל. להיות אדם.
חיותה דויטש היא עיתונאית ועורכת, חברת הועד המנהל של "קולך"
