שיסוף נעים

טלוויזיה: עלייתם ונפילתם של סרטי האימה

ה"סלאשר", אותו תת-ז'אנר של סרטי אימה שבמרכזו רוצח במסכה המקצץ ומשסף בני נוער, הפך בשלושת העשורים האחרונים לפופולרי במיוחד, ואפילו למושאם של כמה מחקרים תאורטיים מאירי עיניים. אלה התמקדו בהשפלת הנשים בו (אף שעל פי רוב אישה היא זו המנטרלת, בתום מרדף מורט עצבים ולפחות עד סרט ההמשך, את האיום), ובאלמנטים הדתיים שלו – עונשי המוות הנגזרים בסרטים הללו על צעירים משוחררים מדי מבחינה מינית.

"סלאשר: עלייתם ונפילתם של סרטי האימה", שישודר הערב בערוץ הוט פריים, עוקב אחר התמטיקה והאידאולוגיה של הסרטים שהתבססו על חיתוך גרונות, איברים קצוצים ונקבות, עדיף עירומות למחצה, שמצווחות לקול צהלות הצופים. בעיקר הוא תוהה על תופעת הערצת הרוצחים הסדרתיים – מייקל מאיירס, ג'ייסון וורהיס ופרדי קרוגר, רשימה חלקית בלבד – שסרטים אלה ייצגו ואף טיפחו.

הסרט התיעודי המעניין הזה, המבוסס על ספר מאת אדם רוקוף, מזהה את ראשיתם של סרטי ה"שחוט-אותי" עוד בתחילת שנות ה-70 עם "the last house on the left” של ווס קרייבן, ואת שיאם בשלהי אותו עשור ובזה שאחריו עם "ליל המסכות" של ג'ון קרפנטר, שהופק בתקציב זעום של 300 אלף דולר בלבד, "יום שישי ה-13”, שהחל את דרכו, כמסתבר, כמודעת פרסומת בעיתון, עוד לפני שהיו בכלל כסף ותסריט, ו"סיוט ברחוב אלם" הקומי-למחצה והמודע מאוד לעצמו. גלגולם העכשווי מצוי בפורנוגרפיה של סרטי עינויים כ"הוסטל" ו"המסור".

הסרט מתאר כיצד יוצרים בשקל ומפיקים ממולחים זיהו עד מהרה את הפוטנציאל הכלכלי של ה"סלאשרס" – עובדה שהביאה להופעתם של סרטים נלעגים העונים לשמות כמו "don't go in the woods" ו-"my bloody valentine", והוא כולל ראיונות עם ג'ון קרפנטר, ווס קרייבן ובטסי פלמר, הלוא היא גברת וורהיס המפלצתית מ"יום שישי" הראשון. אפילו רבי אחד לשעבר, הרב פריד שמו, שהחליף את ספסלי בית הכנסת בבתי מטבחיים לצעירים, תורם פה מתובנותיו. כדאי לראות, אף שהסרט אינו חופר לעומקה של התופעה הזו – סרטים לכאורה נבובי כוונות ונעדרי ערך אסתטי, ששינו את פני הקולנוע ההוליוודי (ובדרך הפכו גם כמה קרביים). (שמוליק דובדבני)

22:00, הוט פריים 

טלוויזיה: שוגר אהובתי

בשקט ובלי כל פרסומים רועשים, העונה השנייה של "שוגר אהובתי" החלה משודרת אתמול בערוץ HOT3/yes stars3, אחרי שבחמישי שעבר הסתיים שידור העונה הראשונה של סדרת הנעורים הבריטית הצבעונית הזאת. 18 חודשים עברו מאז אותו פרק אחרון מתוק, שנגמר בהתעוררות משותפת של קים ושוגר (אחרי לילה שהכיל קצת יותר מנשיקה) לקול צלילי אזעקת ניידת משטרה. שוגר כלואה כעת מאחורי סורג ובריח, בעקבות מנת הקטאמין שסיפקה לקים והביאה אותה לאובדן הכרה ובגלל ששהתה בעבר במוסד דומה, אבל בעיקר משום שצרחה לעבר שופט בית המשפט לנוער שהוא "בעל פין מיקרוסקופי".

קים, מחוץ לכלא וכעת גם מחוץ לארון, עושה שימוש מוגבר במברשת השיניים החשמלית שלה (למטרות צחצוח, לא של שיניים) ומשוטטת בעיר נטולת שוגר. היא פוגשת את סיינט - מוכרת בחנות לאביזרי סקס שמזמינה אותה למועדון לסבי בשם CC כשה-C הראשון מסמל "מועדון" וה-C השני איבר בגוף האישה שג'רי סיינפלד היה אומר שהוא מתחרז עם דולורס.

הערב שוגר מסייעת לקים לגרום לסיינט לקנא ומנסה לחלץ את עצמה מהכלא בדרך היחידה שהיא מכירה: סקס. מי שלא צפה בסדרת הנעורים הכי כנה שמשודרת בטלוויזיה - כיפית גם למי שלא היה ולא יהיה נערה לסבית מתבגרת - מוזמן לעלות על הרכבת עכשיו ולצפות בשוגר עוקצת, שוגר בוכה, שוגר צועקת שהיא רוצה זין ושכל הכלא ישמע ובקים חברתה הטובה שמאוהבת בה ויושבת מולה בביקור היומי בכלא כשהיא מתפקעת מצחוק ומהורמונים. נותרו עוד תשעה פרקים (בלבד!) עד שהסדרה הזאת, כמו הקיץ, תפנה את מקומה לסתיו. (מירב קריסטל)

א'-ה' 23:00, HOT3/yes stars3

ספר: מנהטן טרנספר, ג'ון דוס פסוס

לא ברור לי מדוע הרומן האדיר הזה איננו חלק ממחזור הדם הספרותי של קוראי עברית משכילים: מכל מקום, לעולם לא מאוחר מדי לשוב ולהתוודע אליו, ואל העיר הכבירה, הטעונה בריהוא אנרגיות חיוניות ומייאשות ומופרעות ואופטימיות ודכאוניות. הגיבורה הגדולה שלו היא ניו יורק של תחילת המאה העשרים, אבל "עיר" היא סך כל החלומות, ההחמצות, התקוות והמשברים של יושביה, ודוס פסוס יצר כאן פסיפס מרהיב של קולות ודימויים ודמויות שמשורטטות בעוז ובדיוק, בציניות ובחמלה ומתוך כשרון עצום שאפשר לו ליצור פנורמה יפהפיה, עשירה בפרטים ובקולות מגוונים. גם התרגום המשובח של דן דאור ואלי הירש הוא מלאכת אהבה. (אריאנה מלמד)

עם עובד.