הופתעתי שאהבה בשפה זרה נשמעה כה אמיתית
סבסטיאן שלי, סבסטיאן היפה, המפחיד, סבסטיאן שיכול ללבוש אלפי מסיכות אבל עם מבטא ספרדי אחד, אותה הריש המתגלגלת שנשמעת כמו שקשוק גלגלי רכבת שנוסעת צפונה אל השקט הזה ששם. אבסורד קיומי ושמו סבסטיאן, הטלנובלה שלי
הכרנו בצומת דרכים שלו ושלי, רגע לפני הייאוש, דקה אחרי שהפסקנו להאמין באהבה. ואני, שמתוך בחירה תמיד דילגתי על טלנובלות, נכנסתי לאחת כזאת.
סבסטיאן שלי, סבסטיאן היפה, סבסטיאן המפחיד, סבסטיאן שיכול ללבוש אלפי מסיכות אבל עם מבטא ספרדי אחד, אותה הריש המתגלגלת שנשמעת כמו שקשוק גלגלי רכבת שנוסעת צפונה אל השקט הזה ששם.
"את שלי", אמר לי בהחלטיות בפעם הראשונה. ואני הנהנתי בשקט, טווה לעצמי שמלת תחרה בסגנון תחילת המאה ה-18.
לאט לאט גילינו בשיחה שקטה כמה אנחנו דומים. הוא אוהב אבוקדו וגם אני, הוא אוהב פירות טרופיים וגם אני מרטיבה שפתיים בכל פעם שאני רואה מנגו. הוא אוהב רוק כבד וגם אני אוהבת, או בעצם, אהבתי פעם, אבל מה לא עושים בשביל סבסטיאן?
כשיצאתי מהפגישה הראשונה שלנו רציתי לעצור עוברי אורח ולספר להם על קוסם אחד יודע לצייר קסמים באצבע אחת, שיודע ללטף במילים. שיש בכלל קוסם כזה, סבסטיאן שלי. רציתי שהטעם של הקפה יישאר לי לעולם, שהעוגיה שאותה עטפתי במפית כשהוא הלך לשירותים ( הוא קוסם בן אדם) ושמתי בכיס תישאר לעולם טריה ושהריח שלה לא יימוג. רציתי כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר רציתי שזה לא ייגמר לעולם!
כמה כיף לדבר עם סבסיטאן, שמתבל את אהבתו בספרדית ענוגה, שכשהוא רוצה להגיד כמה הוא אוהב מרוב התרגשות יוצא לו בליל של מילים בעברית ובספרדית.
הוא נראה כמו סופרמן (רק עם מכנסי ג'ינס וטריקו)
חשבתי שמתאהבים ככה פעם אחת, בערך בגיל 16, אבל ככה זה כשיש קוסם כמו סבסטיאן. הוא נראה כמו סופרמן (רק עם מכנסי ג'ינס וטריקו), והוא יכול להחזיר את הזמן אחורה בדיוק באמצע כשאת נופלת אל הלא נודע האינסופי.
נפרדנו לשלום בחיבוק חזק ונשיקה, ואני נכנסתי לאוטו, מתאפקת לא להרים טלפון. החזקתי את הטלפון חזק חזק, לקחתי אוויר והנחתי אותו בחזרה. התנעתי את האוטו ויצאתי לכיוון הבית שלי, ואם פעם הייתי רצה הביתה בשמחה כדי לשכב פרקדן על הספה, באותו לילה ייחלתי לפנצ'ר באוטו.
כמה זמן לא שמעתי יהודית רביץ? הגיע הזמן!
שמתי שוב ושוב את השיר "פני מלאך", למרות שלא היה גשם בחוץ הרגשתי שאפילו בגשם סבסטיאן יישאר יפה כל כך.
ברמזור קרוב לקניון עזריאלי כשעצרתי חייך אליי נהג חמוד שהיה דומה לחבר שלי מגולני, ולאט לאט הכל התחיל להתפוגג. איך אני, אני שאוהבת אותם ישראלים, שאוהבת אותם לפעמים לא נימוסיים, שיודעת לכבד את הכדורגל שהם אוהבים, שלא אכפת לה להגיש בירה לגבר שהיא אוהבת, שלא רע לה לשחק שש-בש מידי פעם בשבת עם האחים הקטנים, איך אני אסתדר עם היצור הזה שנקרא סבסיטאן, איך???
צלצול הפלאפון החריד את מחשבותיי, הבטתי בצג. "סבסטיאן" הבהב שם בצבעי תכלת.
"הלו?"
"נוגה שלי", הוא לחש לי. סבסטיאן לא יודע לדבר בקול רם. "בואי אליי, אני מתגעגע" .
ואני, בשארית כוחותיי עניתי לו שזה בלתי אפשרי ופרשתי בפניו את כל טענותיי ההגיוניות. הייתי חדורת אמונה שאל לנו ללכת לפי הרגשות המטעים האלו, שזאת התרגשות ראשונה ותו לא.
הוא שתק ושתק, אמר שהוא מבין וסיים את השיחה ב"לילה טוב" נימוסי.
הייתי חייבת לעצור בצד, חייבת להחזיר לעצמי את החמצן, חייבת לסדר לעצמי את כל מה שניסו ללמד אותי ברבות השנים אבי היקר עם הכיפה הגדולה שתמיד הצליחה להסתיר את אהבתו ואמי המופלאה ששיער ראשה המכוסה בשביס אופנתי זה או אחר ליווה את ילדותי יותר מאשר חיבוקיה.
לא עברו 12 שעות מאז הפגישה הראשונה, וסבסטיאן ואני כבר תכננו את הפגישה השניה. מידי פעם שאלתי אותו שאלות על התנהגות רציונלית ועל הגיל המתקדם שלנו. הוא רק צחק ואמר אני בן 34, זה בדיוק הגיל שישו. .. ושתק.
"ישו?" לא ממש הבנתי, אבל נוכחתי לדעת שסבסטיאן חכם יותר ממני. כמה ידע כבר אפשר לרכוש כשאין ממש זמן אפילו ללכת פעם בשבוע לקוסמטיקאית? וכמו שסבסטיאן נראה, הוא לא היה זקוק לדברים האלו.
ישו ישו ישו. האם נדלקה לי נורית אזהרה? אפילו לא לשניה.
הפגישה השניה היתה מוצלחת הרבה יותר מהקודמת. השירים בספרדית, הסיפורים על שועי עולם ומילות האהבה. לא ידעתי שאהבה בשפה אחרת יכולה להישמע כל כך אמיתית.
טיילנו חבוקים בליל ירח מלא בטיילת עם הכלב שלו. הוא זמזם שירים בספרדית ואני הלכתי מרוכזת כולי, כי ליפול ליד סבסטיאן זה לא כמו ליפול ליד אורן.
עברו הימים וגיליתי שיש בעולם הזה אהבה, גם אם היא מתובלת בקשיים ראשוניים של כל קשר זוגי. השֵד לא כל כך נורא כל עוד מבינים אחד את השניה.
כשעבר הזמן והגענו לרגע המתאים כדי להראות אחד לשניה את אהבתנו הפיזית, התרגשתי כל כך שלא יכולתי לאכול יומיים. כל מה ששתיתי הפך מיד למיץ תפוחים דלוח, ואפילו מים מינרליים איבדו את הטעם הנפלא שלהם.
איי סבסטיאן, סבסטיאן, הרכות הזאת והליטופים האלו...
כשגמרנו סבסטיאן הביא לי כוס מרטיני, התיישב מולי ונאנח. "אני צריך להגיד לך משהו", אמר והביט בי במבט עצוב.
"כן כן, גם אני אוהבת אותך", אמרתי לו וסידרתי את הפוני הסורר שהסתיר לי את עיניו היפות.
"לא לא", הוא אמר בלחש, "זה משהו חשוב".
"מה יכול להיות יותר חשוב מאהבה?"
"אני לא יהודי".
הרגשתי שהתקרה קורסת עלי
הנרות בחדר שלו רעדו, ואני הרגשתי שהתקרה קורסת עלי. רק התקרה? כל הבניין. אולמות שלמים קרסו עלי באותה דקה. החוורתי כמו שלא החוורתי מעולם. תמונות של אבא שלי מוציא אותי להורג עלו לי בראש, כשברקע אמא שלי בוכה עלי בדמעות תנין.
לקחתי נשימה עמוקה. ועוד נשימה. ואם פעם זכרתי להתפלל ליושב במרומים, באותו רגע יכולתי רק ללחוש "למה? למה?"
"אבל אני רוצה להיות יהודי!" אמר בנחישות. "אני מוכן לעשות הכל כדי להיות יהודי".
"למה אתה רוצה להיות יהודי בכלל? אתה לא יודע שאנחנו עם סובל? אתה לא יודע שלהיות יהודי זה מין משהו כזה לכל החיים?"
"אני רוצה להיות חלק מהעם הנבחר".
ואני הבטתי בו אומר את זה וראיתי ילד קטן ותמים.
זהו. חרב עלי עולמי.
אין יותר חלומות על קידוש בשבת אצל ההורים.
אין יותר חלומות על אמא שלי ואני במטבח וסבסטיאן מקשיב להרצאות של אבא שלי על פרשת שבוע ועל קדושת השבת.
אין יותר חלומות על הדלקת נרות כשסבסטיאן מחבק אותי אחרי הברכה.
אין יותר חלומות על ויכוחים פילוסופיים למה יש יותר חילוניים שטובים מהרבה דתיים.
אין.
מתי בדיוק האמנתי שהכל יהיה בסדר? אני לא זוכרת.
הייתי עיוורת, אבל אם כבר להיות סומא, אז מאהבה
היום כשאני חושבת על זה אני יודעת שאין שום קשר בין אמונה ובין המחשבה שהכל יהיה בסדר, פשוט אהבתי אותו, מאוד. ואינספור ספרים וסרטים אמרו שהאהבה עיוורת. אז נכון, הייתי עיוורת, אבל אם כבר להיות סומא, אז מאהבה.
שבת. אמא שלי הזמינה אותי לארוחת שישי, ביקשה שאגיע מוקדם יותר כדי שנלך יחד לבית הכנסת. הפעם לא יכולתי לסרב. החניתי את הרכב קילומטר וחצי מהבית שלנו, והלכתי.
הגעתי הביתה ואמא שלי חיבקה אותי "הגעת בדיוק בזמן, בואי נלך".
הלכתי איתה לבית כנסת, ישבנו בעזרת נשים, ואני הבטתי על כל מה שליווה את ילדותי. נשים לוחשות, חלק מהן בכו, אף פעם לא חשבתי שתפילה יכולה להיות דבר כל כך עצוב. אני לא בכיתי! נשבעתי לא לבכות! הרמתי את ראשי בהתרסה ראויה לבת ממשפחה דתית שידעה ללכת עם האמת שלה.
על איזו אמת בדיוק אני מדברת? עד כמה האמת שלי תוכל להתעמת עם האמת של ההורים שלי?
"את שומעת?" ראיתי את אחת השכנות לוחשת לאמא שלי, "הבן של יהודה מהרחוב המקביל יוצא עם ברזילאית".
"לא!" אמרה אמא שלי והחווירה יותר ממני כשסבסטיאן הודיע לי שהוא לא יהודי.
"זה עוד כלום", אמרה לה השכנה, נחושה לזעזע את אמות הסיפים של אמי. "הבחורה רוצה להתגייר, והבן שלו לא רוצה שהיא תתגייר".
אמא שלי סגרה את סידור התפילה והביטה בי. "שמעת את זה?"
הנהנתי בשקט.
"אבל תשמעי", המשיכה השכנה, "היא התחילה בתהליך גיור למרות הכל, ויהודה אמר שצריך לחפש לה משפחה מאמצת כדי להשגיח עליה וללמד אותה הלכות".
אלוהים, כמה מחשבות התרוצצו לי בראש. סבסטיאן ומשפחה דתית מאמצת נשמע לא הגיוני.
השבח לאל, תפילת שמונה עשרה התחילה והשתררה שתיקה. הרגשתי שכל אגם ויקטוריה נקווה בזוויות עיניי ורציתי כל כך לברוח.
אמא שלי הביטה בי בוכה, המשיכה למלמל והחזירה את מבטה לסידור.
כן, יש ימים שבהם הייתי רוצה להיות חפץ דומם.
לפנייה לכתב/ת 
