מותר למורה לקרוא בשיעור פתק שהחרים?
שאלה:
האם מותר למורה לקרוא פתק שהועבר והוחרם בשיעור כשידוע שהדבר אסור ושהוא נכתב על המורה? (neryazi)
תשובה:
החרימו רבני אשכנז לפני כאלף שנים, ובחלק מהמקורות מיוחסת תקנה זו לרבינו גרשום, "שלא לראות כתב ששולח אדם לחבירו בלא רשותו" (כך הנוסח בכת"י האורחות חיים, ח"ג). תקנה זו שצוטטה אחר כך פעמים רבות בספרות ההלכה, עומדת ביסוד החרם הקשור בעניין.
בניגוד לחרם הידוע האוסר נישואים לשתי נשים, אין להסיק מתקנת החרם על המכתבים שלפני כן היה מותר לקרוא ללא רשות. תקנה זו, ותקנות אחרות הנספחות עליה, באו להוסיף סנקציה חברתית (חרם ונידוי) על מעשים מסוימים. חלק מהמעשים שהם נושאי תקנות רגמ"ה (רבינו גרשום מאור הגולה) והקהילות היו אסורים גם קודם לכן, רבני אשכנז בקשו לחזק את האיסור ולהחיל עליו עונש. דוגמא לדבר, שתי תקנות אחרות שנזכרו שם ובסוף שו"ת מהר"מ בן ברוך מרוטנבורג:
"שלא להוציא טלית או מחזור מבית הכנסת, אם לא ברשות הבעלים" וכן "ולא ידברו בבית הכנסת, אך ישבו באימה וביראה ויעבדו את אבינו שבשמיים". ברור לכולם שאסור לקחת ספרים ללא רשות מבית הכנסת, ושאסור לדבר בבית הכנסת. תקנות אלו הוסיפו גזירת חרם חמור על העושים כך, ולא חידשו את האיסור.
בהנחה שהחרם מתבסס על איסור קודם, דנו הפוסקים בנימוקי האיסור, מתוך מגמה לקבוע את היקף התחולה של החרם. הועלו מספר מקורות אפשריים: איסור נזיקי, איסור גניבת דעת, איסור רכילות, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ועוד. פירוט העניין אפשר למצוא באנציקלופדיה התלמודית, כרך יז בערך "חרם דרבינו גרשם" (עמוד תנב, ושם בנספח בעמוד תשנז).
מוסכם על הפוסקים שבמקרים חריגים, בהם המכתב משמש כלי לחרוש רעה, לא חל החרם. יש מחלוקות רבות בשאלה של מידת החשד המצדיקה פתיחת מכתב, והאם יש צורך בבית דין בכדי להתיר את החרם.
בימינו, במספר פסקי דין של בתי הדין הרבניים נראה שסוברים שתחולת החרם גם על ציתותים וסוגים אחרים של יירוט תקשורת, אם כי לא מובן לי מדוע אינם מחלקים בין האיסור לבין החרם. הנימוקים שנאמרו לאסור, יפה כוחם גם לציתות שלא ברשות, אולם עונש החרם הוא גזירה מיוחדת, ומאין הסמכות להרחיב את תחולת החרם על דברים שלא היו כלולים בו מתחילה?
מתוך הנחה שהחרם לא נועד לאפשר חשאיות לעוברי עבירה, דנו מחנכים ורבנים בשאלה של פתיחת מכתבים של תלמידים על ידי צוות חינוכי. בגיליונות כתב העת שמעתין (יג – יד) נפרש ויכוח בשאלה זו בין רבה של תל אביב, הרב חיים דוד הלוי ז"ל שהיתיר זאת, לבין פרופ' אליאב שוחטמן שכתב נימוקים רבים לאיסור.
חינוך או עבירה?
בספר "חקרי הלכות והלכות שכנים" מביא הרב י. זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק את הסיפור הבא :'ושמענו שהגר"ח מוולוז'ין הורה למזכירו שיפתח את כל המכתבים שהגיעו לתלמידי הישיבה, שמא יש בהם תלמיד שאינו הגון ויוכל ר' חיים להוכיחו (מספרים שבאחד המכתבים נאמר, שאשתו של זה ילדה בן, מיהר המזכיר לבשר זאת לתלמיד, שאלו התלמיד: מאיזה אשה נולד הבן? השתומם המזכיר: וכי שתי נשים לך, ועובר אתה על חרם דרבנו גרשום? השיב התלמיד: וכי בפתיחת מכתב זה אין חרם דרבינו גרשום?)'.
סיכום ודרכי התמודדות
באופן אישי, דעתי נוטה לכך שפתיחת מכתבים או פתקים של תלמידים ללא ידיעתם הינה אסורה, וגורמת למשברי אמון בין התלמידים לצוות. עם זאת, ברור לי שבעידן התקשורת והאינטרנט בבתי הספר, מתן זכות לחשאיות ותקשורת חסויה בתוך כתלי בתי הספר עשוי לעלות במחיר חינוכי וחברתי יקר. פתרון אפשרי הוא ניטור גלוי של התקשורת, הדואר והאינטרנט בבית ספר, ואמנת התנהגות ידועה ובהירה כלפי התלמידים.אפשרות נוספת של המורים להתמודד עם דואר הפתקים היא התניה מראש. אפשר לדוגמא להכריז מראש על תנאי כניסה לשיעור – שכל פתק שיועבר בשיעור וייתפס על ידי המורה, ייקרא או יועבר להורי התלמיד וכדומה.
כאשר עושים תנאי כזה, כל מי שמעביר פתק עושה זאת בידיעה שהפתק עשוי להתפרסם, ובודאי שבמצב זה ניתן לסמוך על דעתו של הרב הלוי ולהתיר את קריאת הפתקים. כמובן שאסור לפרסם את הפתקים באופן אוטומטי , ופתקים המכילים פגיעה באנשים יש להשמיד.
הערה קטנה לסיום: לא ראוי לכתוב על המורה דברים, שאם יקרא אותם ייעלב. אם יש לכם ביקורת על המורה, מצאו דרך עדינה ובונה להעביר לו את הבקשה לשיפור. (משיב: הרב דרור ברמה)
מומלצים
