אלה תולדות: מהפיקניק ועד המנגל

הימים שבין פסח ליום העצמאות נחשבים לעונה הבוערת בקרב המנגליסטים, כשביום העצמאות עצמו נרשמים שיאים של מבקרים ביערות הארץ ובשמורותיה, המשאירים אחריהם ענני עשן ומאות טונות של אשפה.

פעם, לפני הרבה שנים, לבילוי המסורתי של יום העצמאות קראו פיקניק. משפחות שלמות היו אורזות סלטים (במלעיל) ופיתות בצידנית, שמיכת פיקה משובצת ולוח שש-בש ויוצאות לאתרי הטבע של מדינת ישראל.

עם השנים היה הפיקניק ל"מנגל", וזירת ההתרחשות הוסטה לכיוון המַצְלֶה (לפי האקדמיה ללשון) עם קבבים, סיחים, שיפודים וגברים בעלי כרס שעירה. את הפיקניק הממונגל, אגב, ניתן לעשות כמעט בכל שטח פתוח תחת כיפת השמיים, ותעיד על כך צפיפות האוכלוסין במגוון צמתים בארץ, כגון אי התנועה של רכבת צפון, גן סאקר, צומת מסובים ועוד.

אז רגע לפני שאתם אורזים את המנגל ואת כלי הניפנוף, אנחנו מזמינים אתכם להתוודע אל תולדות הבילוי ביערות ובשמורות.

תחת כל עץ רענן. מנפנפים ברכבת צפון (צילום: ירון ברנר)

פרק ראשון: מייבשים את הביצות

אולם, את העובדה שארצנו מאוכלסת בלמעלה מ-200 מיליון עצים על פני יותר מ-900 אלף דונם מיוערים יש לזקוף לזכות קק"ל, שהרעיון להקמתה עלה כבר בשנת 1884 בוועידה של חובבי ציון.

13 שנה לאחר מכן, בקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים בעיר באזל שבשוויץ, נתקבלה החלטה עקרונית, להקים קרן לאומית שמטרתה לרכוש קרקעות בארץ ישראל מכספי תרומות של יהודים, שיהיו בבעלות העם היהודי כולו. ההחלטה הרשמית על הקמת הקרן הקיימת לישראל התקבלה בקונגרס הציוני החמישי בשנת תרס"ב (1901), ומטרתה היתה להסדיר את התיישבות היהודית בארץ באופן חוקי ותמורת תשלום.

הקרן הקיימת עסקה בתחילה בעיקר ברכישת אדמות בארץ לצורכי התיישבות, אבל עם השנים הרחיבה את תחומי פעילותה, וכללה בהם גם נטיעת יערות. בכך הפכה למנוף העיקרי לייעור הארץ.  

מייערים ברינה. קיבוץ בארי, 1947 (צילום: זולטן קלוגר)

פרק שני: שמורות טבע - קונספט בילוי חדש

בשנת 1908, לפני 100 שנה, ניטע היער הראשון, יער הרצל בבן שמן, ובו 12 אלף עצים. היער ניטע על אדמות קק"ל בבן שמן שנרכשו שנה קודם לכן. בתחילה ניטעו עצי זית, אבל לאחר שנתגלה כי גידול עצי הזית איננו מצליח, עברו לנטיעת עצי סרק - אורנים וברושים. שנה לאחר מכן ניטע יער חולדה, גם הוא על שמו של הרצל. יער בן שמן יהפוך ברבות השנים לאתר הפיקניק/מנגל הפופולרי ביותר במדינת ישראל.

בשנים שעד קום המדינה המשיכה קק"ל לטעת יערות. פעולת הייעור נקשרה היטב באידאל של גאולת הקרקע וגם הבילוי בהם נתפס כמעשה ציוני. לאחר קום המדינה, פתחה קק"ל במפעל ייעור אינטנסיבי בגליל העליון ובאזור ההר סביב ירושלים בו ניטע "יער הקדושים" לזכר הנספים בשואה. יערות אלו ישמשו בעתיד כבסיס לפארקים הגדולים של קק"ל.

בשנים אלו המושג "פיקניק" כמעט ולא היה כלול בלקסיקון הישראלי. היו יוצאים לטיול, מכינים כמה סנדוויצי'ם, עוצרים, אוכלים וממשיכים לטייל. רק במהלך שנות השישים, דרך החשיפה לסרטים אמריקאים וצרפתים הוטמע המושג פיקניק וערכיו בקרב המטיילים.

אפילו בן גוריון טייל בשמורות. עין עבדת, 1962 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

באמצע שנות השישים הוצג לטייל הישראלי הממוצע קונספט בילוי חדש בחיק הטבע - שמורות הטבע. בשנת 1964 הוכרזה השמורה הראשונה, שמורת החולה, וזאת לאחר מאבק ארוך שהובילה החברה להגנת הטבע על מנת להשאיר חלקה המשמרת את שרידיו של עולם הטבע של האגם שיובש.

בשנה זו אושר בכנסת גם "חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע" במסגרתו לעיל נוסדו שתי רשויות: רשות הגנים הלאומיים, שהתעסקה בשיפור ותפעול אתרים בעלי ערך היסטורי, לאומי או תיירותי; ורשות שמורות הטבע, שתפקידה היה לשמור על החי והצומח ומניעת פגיעה בערכי טבע מוגנים (בשנת 1998 אוחדו שתי הרשויות לגוף אחד - רשות הטבע והגנים). עם ישראל יכל, סוף סוף, לצאת לפיקניק בחיק הטבע בצורה מסודרת. 

יום העצמאות, גרסת 1969 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

פרק שלישי: הכירו את הגזלן והמנגל

בתחילה, הבילוי בשמורות הטבע, היה כשמו כן הוא, טבעי, וכלל טיולים רגליים בשבילים שהוסדרו, שיכשוך במקווי מים שונים ופיקניקים סולידיים ואניני טעם. עד אמצע שנות השישים חלק בלתי נפרד מהשהות בטבע כלל גם קטיף לא מבוקר של פרחי בר - כלניות, נרקיסים, רקפות ועוד, עד שנחלץ להגנתן החוק להגנת פרחי הבר ועימו מסע ההסברה רחב ההיקף שהצליח לשנות אצלנו דפוסי התנהגות ולגרום לנו לצאת לנוף ולא לקטוף.

החסך שנוצר בעקבות החוק לעיל מולא במהרה על ידי שני גורמים - המנגל והגזלן.

הגזלן: מזנון נייד החונה בסמוך לאתרי טבע, מציע ארטיקים וחטיפים במחיר מוקפע ומנצל את חוסר היכולת של ההורים להתמודד עם זעקות השבר של ילדיהם.

המנגל: שורשי המנגל טמונים עוד בימי התנ"ך, במנהג להקריב קורבן ולזבוח זבח. חגי ישראל, בהם נהוג להתכנס עם המשפחה ועם החברים על מנת לאכול, הביאו להולדתה של מצוות העשייה על האש ודור הפלמ"ח הכניס את הנושא לתרבות המקומית דרך הקומזיצים המיתולוגים שלו.

אמנם אין נתונים מדוייקים היכן ומתי החלה תופעת המנגל המודרנית, אבל ניתן לקשור גם מנהג זה, כמו שלל תופעות חברתיות אחרות לתוצאותיה של מלחמת ששת הימים, עת הביטוי הקולקטיבי לשהות בטבע הפך לנהנתני ו"אכול כפי יכולתך" הפך למנטרה לאומית. תוסיפו לזה את הנטייה הכה ישראלית להצטופף על מ"ר אחד וקיבלתם את עדר המנפנפים.

הכירו את הספורט הלאומי: הנפנוף (צילום: ישראל הדרי)

עד שנות ה-70, עת פתחה הקק"ל את יערותיה לקהל הנופשים הישראלי, היה היער רחוק מן העין ומן הלב. פתיחתן של דרכי הגישה אל היערות והפארקים הביאה אליהם אלפי נופשים בסופי שבוע ובחגים ושינתה את תרבות הפנאי בישראל. בין הפארקים הראשונים שנפתחו לקהל הרחב היה פארק קנדה, כיום אחד ממעוזי הפיקניק הצפופים בישראל, חורשת טל שוקמה והפכה לפארק לאומי, נפתחו שבילים אל פסגת הר מירון והוכשר מרכז הנופש של יערות בן שמן, הריאה הירוקה של גוש דן.

לפתע, חיק הטבע, שעד כה היה צרוב שמש והצריך פעילות מאומצת של הליכה או טיפוס, הפך למוצל ונוח עם ספסלים ושולחנות פיקניק - פשוט אידאלי להתפתחות תרבות של עשייה על האש, בה המאמץ הפיזי היחיד הוא הנפנוף.

הספסל הראשון של קק"ל, אגב, הותקן כבר ב-1927 ביערות מנשה, ליד קיבוץ הזורע, קק"ל חיפשה פיתרון לשימוש בעץ המקומי, וכך עלה הרעיון להכין ממנו את האביזרים הדרושים לנופש פעיל וליצירת סגנון ריהוט לחניונים. מאז הספסל הראשון התקינה הנגרייה של קק"ל אלפי ספסלים, שולחנות ומתקני נופש פעיל, שהפכו את היערות למקום נוח ונעים למבקרים.

עם השנים נוספו אל השולחנות גם מתקני משחקים, פחי אשפה, ברזי מים, שירותים, גשרים תלויים, פסלים סביבתיים וכמובן כירות אש שפנו במפורש לקהל המנגליסטים.

פרק רביעי: הפירוטכניקה מגיעה אל היער

בעידן הניו אייג' של שנות השמונים והתשעים הפך הבילוי בטבע לחוויה רוחנית ובזה אחר זה צצו פסטיבלים ששילבו מדיטציה, יוגה ומעגלי מתופפים עם הבילוי באתרי טבע שונים, כגון פסטיבל "סגול'"שהתקיים בין היתר בגני חוגה, נווה ים ואכזיב, פסטיבל "בראשית" ביער מגידו ויער חרובית, ואחרים. 

שניים באחד - טבע ורוחניות. פסטיבל בראשית (צילום: אורלי גינוסר)

שנות השמונים היה העשור שבו ניתניה הדחיפה לפופולריות ההולכת וגואה של המנגל. היה זה שילוב של עלייה ברמת החיים, שאפשרה לרכוש בשרים ממינים שונים, לצד הפוליטיזציה של המימונה שנתנה במה ציבורית לשיפודים. בתחילת שנות התשעים הפך המנגל להיות "איני", ולראייה בערב ראש השנה 1992 בירכה עיריית תל אביב את תושביה בשלט חוצות ענק שעליו צילום של שיפוד בשר עם נתחי בצל ועגבניות. רגע לפני הסושי של שנות האלפיים סימלו השיפודים את הנהנתנות והשפע התל אביבי וקיבלו גושפנקא חברתית.

שנות האלפיים הן שנים של אטרקציות תזזיתיות לצד מודעות לתרבות פנאי וזמן איכות משפחתי. הטבע נאלץ להתחרות במרכזי מבקרים תלת מימדים, פירוטכניקה ומתנפחים, ובקק"ל, כמו גם ברשות שמורות הטבע, חשו כי דרושה הרחבה של סל אפשרויות הבילוי בטבע. כיום לצד הבילוי הקלאסי והשמרני, קרי: מנגל ביערות או פיקניק בשמורות, ניתן ליהנות גם ממופעים שונים, אירועים ליליים במערות, טיולי עששיות, משחקי חפשו את המטמון, שווקי איכרים, סדנאות לילדים והורים ועוד.

בעידן השיווק והפרסום גם הבילוי בשמורות הטבע והיערות נזקק לקמפיין תקשורתי. פריחת הכלניות בדרום הפכה לפסטיבל "דרום אדום", הפארקים בחבל עדולם מתהדרים בפסטיבל האוכל הכפרי של יואב יהודה, לאתרי הטבע של בקעת בית שאן יש את פסטיבל אביב בעמק המעיינות ובל נשכח גם את שבוע האהבה לטבע ולסביבה, פסטיבל אגדה ביער, טבע אקשן וכד'.

בשמורת החולה, השמורה הראשונה שהוכרזה, הוקם לפני מספר שנים מרכז מבקרים מדוגם הכולל כסאות אקטיביים, מסלול חוויתי רב חושי ואלמנטים טכנולוגים וירטואלים. כל אלו, לעיתים ולמרבה הצער, מחליפים את הבילוי האמיתי בשמורה עצמה.  

גם תחום רכיבת האופניים זוהה כמרכיב מהותי בתרבות בילוי שעות הפנאי בטבע ושבילי אופניים רבים הוכשרו ביערות ובשמורות.

גם במאה ה-21, המנגל עודנו חי ובועט (צילום: רוני שיצר)

ומה עם המנגל? גם לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 המנגל עדיין חי ובוער. אמנם ניסו להחליפו באסאדו הארגנטינאי ובברביקיו הצפונבוני, אך ללא הצלחה.

לרגע גם היה נדמה שבעידן האקולוגי-בריאותי המנגל המזהם יומר במנגל חשמלי ואילו הסטייק עתיר השומן בפיתה ישודרג לחזה עוף אורגני דל שומן עם הרבה סלט ירוק בצד. אבל, כצפוי, רוב בית ישראל עדיין בוחר במנגל המסורתי, וביום העצמאות הקרוב סביר להניח שנראה אותם מנפנפים עצמם לדעת בדגל ישראל כמו גם בקרטון, בכל פיסת טבע פנויה.