הדמעות של ערב יום העצמאות לא עשו לי טוב
כעסתי על עצמי ועל החשיבה המעוותת שהולידה את הדמעות. איך ייתכן שאני בוכה על דבר ששנים רבות בחרתי לא לקחת חלק בו, רק מפני שנלקחה ממני אפשרות הבחירה החופשית? הרי אם היתה, הייתי בוחרת בדיוק אותו הדבר. איזה אבסורד
זה גם לא הולך להיות סיפור אופטימי, מעורר השראה, תקווה וכוח להמשיך. סיפור על התחלה קשה, אמצע מתיש, מתסכל, מאכזב ועל גבול הבלתי נסבל, עם סוף שמח ומלא אושר. סיפור שיגרום לכולם צמרמורות בגוף, ובסוף הקריאה הקהל הווירטואלי יעמוד על רגליו ויריע.
זה הולך להיות סיפור מהחיים, החיים שלי.
בגיל צעיר, הייתי הראשונה לחפש את הדרך לצאת, לחגוג ולבלות בכל האירועים הגדולים והחשובים שהוזכרו מעלה. לא הייתי מוכנה לפספס אף רגע מהם ורציתי לעשות ולחוות הכל. בין אם זה בריקודים, בהופעות, בספריי מעצבן ופטישים כואבים, במופעי זיקוקים מרהיבים, בצחוק עד השמיים ובכל יתר האטרקציות שהימים הביאו איתם.
עם הגיל הדברים משתנים, כמו בכל תחום אחר בחיים. הראייה שלי השתנתה לגבי הימים האלה: מיום חובה לצאת מהבית, זה הפך להיות יום חובה להישאר בבית. ההמונים, הדוחק, הספריי המעצבן והפטישים הכואבים, המיחזור של הכוכבים וההופעות, האין-חניה אבל יש אוטו שמסתובב ערב שלם ותר אחריה, המחירים המופקעים רק בגלל שכולם הבינו שמדובר במכרה זהב - כל אלו הביאו אותי לשינוי החשיבה.
בדידות
בבילון: (נ') יחידוּת, ערירוּת, גלמודיות, חיים לבד, היות בדד, חוסר חברה, רווקות.
ויקימילון: תחושה של ריחוק מהסביבה, בגינה אדם מסוים מרגיש לבד.
למרות ההגדרות, בדידות אינה משהו שניתן להסביר לאדם שלא חש אותה, כשם שטרם נמצאה, וכנראה גם לא תמצא, הגדרה מדויקת לאהבה.
השנה מצאתי את עצמי עושה בדיוק מה שבחרתי לעשות שנים רבות, גם בימי העצמאות, אבל התחושה היתה מעט שונה. השנה לא היתה בידי אפשרות בחירה. בגיל 33, מעגל החברים הרווקים על סף היכחדות. במקביל הולכות ונכחדות גם כל התוכניות שרלוונטיות ומתאימות לי. ביום רגיל, בשגרה, המעגל הנכחד הזה לא מהווה בעיה; היום מלא בעבודה מאתגרת, מעניינת ומלאת סיפוק, במעגל מכרים ועמיתים לעבודה שעוטפים ומנעימים כל רגע, במעגל חברים אוהב וחם, בסידורים אין ספור, במשפחה, בדייטים, היכרויות וסיפורי אהבה (ושברם) ובכמיהה למעט זמן איכות עם עצמי.
השנה מצאתי את עצמי יושבת בבית לבד וצופה בטקסים בערוצים השונים. כל היום, למעשה כל השבוע, אנשים סביבי רקמו תוכניות והתחילו להריץ אותן. לפתע, אחרי שנים של בחירה חופשית, מצאתי עצמי כואבת את העובדה שאין באפשרותי לעשות כמותם. בעודי צופה בתוכניות הטלוויזיה החלו לצוץ משום מקום הדמעות. לא באמת התרגשתי ממה שעיניי ראו על המרקע, אלא מהתמונות שהקרין הלב.
כמה קל לתת לדמעות לפרוץ ולהשתלט עליי, כשהן מגיעות. אחרי אירועים גדולים וקריטיים בחיי האישיים, הדמעות הפכו לזרות, ובכל פעם שהן מגיעות לביקור, גם אם חטוף, אני מברכת על בואן. הדמעות של ערב יום העצמאות לא עשו לי טוב כתמול שלשום. בהתחלה נתתי להן מעט לשטוף את פניי, אבל עצרתי אותן. הכעס שבעבע בתוכי עצר אותן.
מחכה לפרצה שנוצרת בגדר החיים
אני אדם שמנסה כל חייו להתחמק מהחלטות חשובות וגורליות, כי קשה לי כל כך לקבל אותן, או יותר נכון לקחת אחריות עליהן. אני נוטה לאהוב מצבים בהם ההחלטות מתקבלות עבורי, ומשם אני מגלגלת את כדור חיי. אני אוהבת וצריכה שליטה בחיי, אבל לא תמיד אני פורצת קדימה ולוקחת אותה. לפעמים אני מחכה לפרצה שנוצרת בגדר החיים, ומשם מסתערת.
כעסתי על עצמי ועל החשיבה המעוותת שהולידה את הדמעות. איך ייתכן שאני בוכה על דבר ששנים רבות בחרתי לא לקחת חלק בו, רק מפני שנלקחה ממני אפשרות הבחירה החופשית? הרי אם היתה, הייתי בוחרת בדיוק אותו הדבר גם השנה. אני בוכה רק בגלל שמצאתי עצמי עושה בדיוק את מה שרציתי לעשות, אלא שהדרך לזה היתה מעט שונה מבפעמים אחרות. איזה אבסורד.
כעסתי על עצמי שאני מייחסת חשיבות כה גדולה לאפשרות הבחירה החופשית, במיוחד מתוך היכרותי את עצמי והאת דרך בה אני מתמודדות עם קבלת החלטות. מה זה משנה איך הגעתי לתוצאה הסופית הרצויה, בין אם מתוך ברירת מחדל ובין אם מבחירה חופשית. התוצאה עצמה היא שחשובה במצבים כאלה.
אז זה לא עוד סיפור של רווק/ה והבדידות שלהם בנקודות זמן שונות ובאירועים גדולים וחשובים, כמו חגיגות יום העצמאות ה-60 למדינה. בדידות היא בעיקר בחירה חופשית.
זה גם לא סיפור אופטימי מעורר השראה. אופטימיות נועדה לאנשים שמסרבים להביט בחצי הריק של הכוס.
זה סיפור מהחיים, החיים שלי. יום העצמאות שלי.
בוחרת להשתחרר מכל המחשבות המסרסות
אני בוחרת לנסות להשתחרר מהכבלים הכבדים כל כך של המחשבות המקבעות. המחשבות שצצות בראש ברגע שאני מקבלת את מה שאני רוצה, לא בדרך שרציתי. אני בוחרת להשתחרר מכל המחשבות המסרסות שעוצרות בעדי והופכות רגעים בחיי למלאי דמעות. אני בוחרת לראות את הכוֹס, ולא משנה על איזה חצי שלה אביט, מפני שהיא המכלול השלם של חיי, לטוב ולרע.
אני בוחרת את העצמאות שלי בחיי, גם כשאין לי שליטה מלאה עליהם. אני בוחרת בחופש לחשוב, גם כשאין לי חופש לבחור.
החופש האמיתי מתחיל ונגמר בראש שלי, ואת זה הבנתי אתמול.
לפנייה לכתב/ת 
