מתים מצמא: משקאות שחובה לייבא לארץ

אתם יודעים איך זה כשחוזרים לארץ אחרי טיול (קצר או ארוך) בחו"ל. פתאום אי אפשר להבין למה אין פה רכבת תחתית, למה כולם נוהגים כמו מטורפים ולמה אי אפשר להשיג פה דברים בסיסיים שבחו"ל הם כל-כך נפוצים. מה למשל? משקאות קלים. אומרים שישראל היא מדינה מתקדמת, וגם בתחום הקולינרי יש לה הרבה מה להציע. אז איך זה שמדפי המשקאות הקלים בסופרמרקט כל כך לא מגוונים? נכון, בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה, גם בשוק המשקאות המיובאים וגם בשוק המקומי שלא קופא על שמריו, אבל כאמור הכל יחסי ויש עוד הרבה לאן לשאוף.

אז אנחנו מבינים שלבנות רכבת תחתית זה מסובך, ולשנות תרבות נהיגה לוקח הרבה זמן, אבל מה אנחנו בסך הכל מבקשים? שחברות כמו קוקה-קולה ופפסי (שממילא שולטות על שוק המשקאות העולמי) יואילו לייבא לכאן עוד כמה דברים חוץ מקולה ודיאט-קולה? אז מבלי להכנס לשיקולים כלכליים ולניתוח פלחי שוק, אנחנו רק מבקשים להיות כמו כולם. זה הכל. ולמקרה שמישהו רוצה להרים את הכפפה, הכנו רשימה של שמונה משקאות שהיינו שמחים לראות בארץ:

1. מיניט מייד (minute maid)

שם היצרן: קוקה-קולה

על טעם ועל ריח: משקה פירות בעל מגוון טעמים (שהבולטים בהם הם תפוזים ולימון) המגיע בשלל אריזות.

דבר המעריצה: את צמד המילים "מינט מייד" שמעתי לראשונה מפי ג'ואי טריביאני, מהסדרה "חברים", שהיה אמור לשחק בפרסומת רבת תפוצה של המיץ המפורסם, אבל קרל, השחקן עמו ניגש לאודישנים, הרס את סיכוייו. מי זאת "מינט מייד"? שאלתי מבלי לקבל תשובה. האם זוהי באמת "עוזרת לרגע", כפי שכינו אותה כתוביות התרגום? מאז זרמו הרבה מיצים מעבר לים, וגיליתי שמדובר בענקית מיצי פירות, ואף זכיתי ללגום וליהנות מחלק מתוצריה המרובים. תראו לי עוד חברה שיש לה כל כך הרבה סוגים של מיץ תפוזים: מיץ תפוזים עם סידן, מיץ תפוזים בסגנון כפרי, מיץ תפוזים עם אקסטרה ויטמין סי, מיץ תפוזים סחוט ביתי, עם סיבי פרי, עם חומציות נמוכה, עם מנדרינה ועם פסיפלורה וחמוציות. הדבר היחידי שיכול להתחרות במגוון מיצי התפוזים של "מינט מייד" זה גלריית הלימונדות שלה: לימונדה בסגנון כפרי, לימונדה ורודה, לימונדת ליים, מיץ ליים דובדבן ועוד ועוד.

אז למה להביא אותו לארץ? כי אולי ישראל היא ארץ המיצים הטבעיים, אבל מיץ טבעי שיש בחו"ל מפתה יותר. במיוחד אם הוא הוזכר ב"חברים".

(מירב קריסטל)

2. סודה אלדרפלאוור (Organic Elderflower)

שם היצרן: whole earth

על טעם ועל ריח: מיץ אורגני שעשוי מפרחי הסמבוק השחור (Elderflower) וקיים בשתי גרסאות - תרכיז אליו מוסיפים מים (לרוב מוגזים), או משקה תוסס ושקוף שמגיע בפחיות.

דבר המעריצה: טעמתי את הסודה לראשונה במסעדה בה עבדתי בלונדון, בשנת 2003, וזו היתה אהבה מטעם ראשון. בהתחלה טעמתי את התרכיז שאליו הוסיפו סודה וזה נחמד, כי אז אפשר לשלוט במתיקות, אבל גם הטעם של הפחיות מצויין. למרות שלחברות אחרות יש משקאות דומים, הם לא משתווים בטעם למשקה הזה - מה גם שהוא מיוצר באופן אורגני, ולכן טבעי ובריא יותר. כשחושבים על זה הוא דומה למים בטעמים, רק הרבה יותר מוצלח.

אז למה להביא אותו לארץ? כי ילדים באנגליה מתים עליו, וזה בטוח יותר בריא ממיץ פטל.

(דפי לויאב)

3. מאונטיין דיו (Mountain Dew)

שם היצרן: פפסי.

על טעם ועל ריח: משקה מוגז בטעם ליים-הדרים עדין, בעל צבע ירקרק זרחני, המגיע בפחיות ובקבוקי פלסטיק בגדלים שונים.

דבר המעריצה: את המשקה טעמתי לראשונה בקנדה, בשנת 2005. חוץ מהעובדה שהוא מתוק ומרענן, טעמו יהיה לנצח חרוט בגרוני דווקא בזכות המסלולים המושלגים שהיו התפאורה של אותו טיול. למי שאף פעם לא טעם מאונטיין דיו, קשה להסביר במה מדובר. להגיד שהוא דומה קצת לקינלי לימון, ספרייט או 7up, יהיה נכון - ועדיין יחטא לאמת. לאור צבעו הזרחני, והלא ממש טבעי, קצת תמוה שהשם שבחרו למשקה הוא "טל ההרים", ועדיין טעמו הרענן יכול להסביר את הכינוי היומרני.בשנת 2007 הגיע המאונטיין דיו למקום הרביעי ברשימת המשקאות הפופולריים ביותר בארצות הברית. מקדימים אותו רק קוקה-קולה (קלאסי), פפסי-קולה והדיאט-קולה. ואם מישהו עדיין צריך הוכחה לכך שמדובר במשקה ממכר, אני מוכנה רק להוסיף ששילמתי פעם הרבה מאוד כסף על "אובר ווייט", רק בשביל להביא איתי לארץ במזוודה 24 פחיות.

אז למה להביא אותו לארץ? כי לקחנו כל כך הרבה דברים מחורבנים מהאמריקאים - השלימו כאוות נפשכם - שהגיע הזמן לקבל מהם משהו מוצלח באמת.

(מרים יעקוביני)

4. ג'ינג'ר ביר (Ginger beer)

שם היצרן: Barritt's

על טעם וריח: משקה מוגז בעל טעם קל של ג'ינג'ר, עם גוון שקוף צהבהב, שמגיע בפחיות או בקבוקי פלסטיק.

דבר המעריצה: טעמתי אותו לראשונה כשהייתי במכולת בנוטינג היל שבלונדון, בשנת 2000. הג'ינגר ביר דומה קצת לטעם של ספרייט או ג'ינג'ר אייל, אבל יש לו טוויסט מעקצץ ומרגישים שיש בו ג'ינג'ר אמיתי. למרות שהמשקה טיפה מתוק מדי, הגי'נגר מפצה על הכל. בניגוד לשמו המטעה, או למשקאות דומים אחרים, אין במשקה טיפת אלכוהול ואני גם יודעת שהוא מאוד פופולרי בקרב הקהילה האפרו-קאריבית באנגליה.

אז למה להביא אותו לארץ? כי זה משקה מקורי וטיפה חריף.

(אילת יגיל)

5. מאזה מנגו (Maaza Mango)

שם היצרן: קוקה-קולה

על טעם וריח: משקה סמיך בטעם מנגו, שצבעו כתום, והוא מגיע בפחיות צרות וארוכות או בבקבוקי זכוכית.

דבר המעריצה: טעמתי אותו לראשונה כשהייתי בדרמסלה שבהודו, בשנת 2005, והמשכתי לשתות אותו בכל תקופת הטיול לכן הוא מזכיר לי דברים טובים. אני אוהבת אותו כי הוא לא דומה לאף משקה אחר ששתיתי, במיוחד בגלל הטקסטורה המאוד סמיכה שלו. בהמשך ניסו להוציא את המשקה גם בטעמי תפוזים ואננס, אבל הם נכשלו לחלוטין והמנגו נשאר הטעם היחיד - שגם שולט ללא עוררין בשוק מיצי הפירות בהודו. למעשה המשקה כל כך פופולרי עד שהמילה "מאזה" כבר הפכה בהודו לשם נרדף למילה "מנגו".

אז למה להביא אותו לארץ? מבחינתי האישית דווקא לא כדאי, כי אז הוא כבר לא יזכיר לי את הטיול בהודו, אבל אם יביאו אותו אז עוד אנשים יכלו ליהנות ממנו.

(יפעת סלוניקי)

6. ד"ר בראונ'ס (Dr. Brown's)

שם היצרן: פפסי

על טעם וריח: משקה מוגז המגיע בטעמים שונים, לרוב בפחיות.

דבר המעריץ: מדובר על משקה מוגז ותיק מארצות הברית, שפופולרי בעיקר בניו-יורק אבל נמצא גם במעדניות וחנויות גורמה ברחבי ארצות הברית כולה. במדינה כמו ישראל, שמוכרת משקאות משונים כמו פנטה שוקטה, קריסטל מנטה ומשקאות כחולים שנראים כמו נוזל ניקוי לשמשות, הייתי מצפה למצוא בקלות גם את הטעמים המשונים של ד"ר בראונ'ס. בין טעמיו השונים אפשר למצוא דובדבן שחור (כמו צ'רי קולה, רק בלי הקולה), סלרי, Cream Soda (סוג של גלידת וניל מוגזת) ועוד. אמנם ניתן למצוא אותו בארץ בפיציציות מסויימות ובמחיר כואב של כ-6 שקלים לפחית, אבל לא באספקה טובה וסדירה של כל הטעמים.

אז למה להביא אותו לארץ? כי צריך סוג של שריטה בשביל לשתות משקה מוגז בטעם סלרי, אבל באמת לא חסרים משקאות משונים יותר שאנשים לוגמים בלי לחשוב פעמיים.

(אהוד קינן)

7. צ'רי קולה (Cherry flavored Cola)

שם היצרן: קוקה-קולה

על טעם וריח: משקה קולה מוגז בטעם דובדבנים.

דבר המעריץ: את משקה הצ'רי קולה הראשון טעמתי בארצות הברית, אי שם בשנת 1991. כשהביאו אותו לישראל בקיץ 2001, במטרה לשווק אותו לילדים, הטעם שלו היה שונה מאוד מהגרסה הקיימת בחו"ל, לכן זה לא מפתיע שפחות משנה אחרי שניסו לייבא אותו לארץ השיווק הופסק. באשר למשקה הצ'רי קולה המקורי, הרי שמדובר בגרסה מתוקה במיוחד של הקולה הרגילה. קשה לזהות את הקשר בין צ'רי קולה לדובדבן אמיתי, אבל הוא שם אם מתאמצים. בארצות הברית אפשר למצוא אותו היום גם בגרסה דיאטית או ZERO, ובשילוב (מזעזע) עם וניל. כשהייתי נוסע בעבר, הייתי מביא לארץ ארגזי פחיות, אבל היום כבר לא מרשים לעלות נוזלים לטיסות, אז נאלצתי להפסיק.

אז למה להביא אותו לארץ? כנראה שאם יביאו אותו לארץ הוא שוב יכשל, אבל הנה אלתור אחר שימתיק את הקולה (למשוגעים לדבר): לוקחים טוויזלר (ליקריץ אדום, ארוך) ומורידים את שני קצוותיו. מכניסים לקולה ושותים ממנו כמו מקשית.

(אהוד קינן)

8. אינקה קולה (Inca Kola)

שם היצרן:  José R. Lindley בשיתוף עם קוקה-קולה

על טעם וריח: משקה מוגז שטעמו משלב אננס, מסטיק ותרופה ממותקת. צבעו זהבהב והוא נמכר בבקבוקי פלסטיק וזכוכית בגדלים שונים.

דבר המעריץ:  טעמתי אותו לראשונה כשהייתי בבטיול בפרו, בשנת 1996, ומאז אני מבקש מכל מי שנוסע שיביא לי אינקה קולה (בפעם האחרונה הביאו לי דיאט). כל לגימה מעלה לי זיכרונות מהטיול ומזכירה לי שצריך לטייל כמה שיותר ולטעום עוד משקאות מוזרים. רוב התיירים המבקרים בפרו טוענים שיש למשקה טעם מזוויע, אבל למרות זאת הוא סופר פופולרי בפרו, והיה מפליא לראות פרואנים במסעדות יוקרה מזמינים לצד המנות והיין גם אינקה קולה. אהבת המקומיים למשקה הזה כל כך גדולה, עד שקוקה קולה התייאשה מניסיונותיה לדחוק אותו מהשוק ובמקום זה רכשה חלק גדול מהבעלות על החברה.

אז למה להביא אותו לארץ? כי יש פה שוק לא קטן של כמה עשרות אלפי צעירים שטיילו בפרו ונחשפו (או יותר נכון נגעלו) מהמשקה. טוב נו, אין סיכוי שהוא יתפוס בארץ.

(איתי לוין)

מכירים משקה טעים שאי אפשר להשיג בארץ ולא נמצא ברשימה? ספרו לנו עליו.