מרק דגים רוסי: מנהר קפוא לחורשת האקליפטוס

כבר בערבו של יום חמישי אפשר היה להבחין בהם, והם בהחלט היו יוצאי דופן בין נופשי השישבת שהגיעו, נשרכים בעצלתיים לצימרים שלהם, מפזרים ילדים על הדשא ומורים להם ללכת להאכיל ברווזים. ההם – תיכף נאפיין אותם – לבשו ארשת עמלנית וטרודה ופרקו ממכוניותיהם מה שנראה כחצי בית, כולל סיר 48 צה"לי תקני, רק בלי חותמת ומצוחצח עד כדי כך שאפשר היה להתבונן בו ולמרוט גבות. עוד הגיחו, מתאי מטען מסתוריים בגודלם, המון חכות דיג, פיילות ודליים וגרזנים קטנים ובולי עץ ושקים של תפוחי אדמה וגזר ובצל. בעודי פורקת את התיק-וחצי והצידנית, הם כבר התלבשו למשימה: נעלי ספורט, וסט עתיר כיסים, כובע מצחייה עם פנס בילט-אין, פיילה וחכה ארוכה ומשוכללת.

הם היו עשרה בערך וכולם דיברו רוסית. סבר פנים רציני עד אימה היה משותף לכולם, וברור היה שלא באו ליהנות. המקומיים אספו את ילדיהם לטיול ארוך על שפת נחל האסי, הילדים תהו איך זה שבכלל יש מים בנחל ו"אמא, הנה ברבור אמיתי" – והדייגים הלכו בסך אל עבר האיזור האחד והיחיד המותר בדיג, התיישבו או שעמדו, זרקו חכות וחיכו. בחושך. עד אחת אחר חצות, כשיצאתי לטיול אחרון באוויר הצח, הם עמדו שם – ודגו בשתיקה מופתית.

בשתיקה מופתית (צילום: עופר בנין)

דיג הוא סוג של דת ברוסיה, מקום שבו אפילו סטאלין לא הצליח לחסל לגמרי את שפעת היצורים המקושקשים ששוחים בנהרות בקיץ או בחורף. "חופש", עבור רבים מיוצאי ברית המועצות לשעבר, פירושו יציאה לבקתת עץ מטה לנפול בכפר על שפת אגם או נחל, לרוב בתנאי שדה פרימיטיביים למדי, ומבלי לוותר על הקושי המובנה בעצם היותנו בני אדם חיים. כך, צריך לעמול בדיג וצריך להזיע בבאנייה, בית מרחץ רוסי מסורתי שבו חובטים בגופו של אדם בזרדי לבנה, והוא לא יוצא מתוך האדים אלא כשהוא עומד להתעלף.

באנייה עדיין אין בניר-דוד, המקום הכי קרוב לגן העדן של הפנטזיות שלי. בי נשבעתי שבגלגול הבא אגור שם, או לפחות בין הקנגורואים המופלאים בגן-גורו, סמוך לשם. בינתיים, למחרת בבריכת השחייה שלצידה יש גם סאונה, לא מצאתי אפילו נחוש-מבע אחד. מה הפלא: כולם עמדו בסדר מופתי על גדות הנחל, ורק כששקית "מעדני מניה" התמלאה להם במושטים קטנים ומים, חזרו לצימר.

נזכרתי בסבתא עמליה ובקרפיונים שהייתה גוררת מחנות הדגים הביתה בעודם חיים, בימי רביעי, רק על מנת לבצע בהם טבח בחמישי לכבוד הגפילטע – ובינתיים שחו בפיילה מתחת לדוש. אמבטיה לא הייתה. רציתי לשאול אם המושטים מבלים בג'קוזי, ומה בכלל יעלה בגורלם, שכן כבר שישי בערב, שוכני הצימרים אמורים להישאר עד מוצאי שבת לפחות, ודגים, אתם יודעים, מתחילים להסריח מתישהו.

לא חייבים לדוג לבד (צילום: דן בלילטי)

האכלנו קנגורואים וצפינו בקואלות מנומנמות, שוחחנו עם כל ברווז שהיה מוכן להתקרב אלינו, נבהלנו מדג זהב באורך חצי מטר לפחות ששט במעמקי האסי (מטר וחצי) – והגיעה גם שעתנו לצאת אל פינת המנגל, שם כבר ניצבו ישראלים מודאגים סביב תלוליות פחמים סרבניות ואווררו שקיות עם פתקיות של מזון מוכן לעל-האש.

ברור שמבשלת רצינית לועגת לכל אלה: מן הצידנית שלי הגיחו צלעות כבש קטנטנות ומעוצבות להפליא וקבבים עבודת יד, חצי עם צנוברים ובתיבול לבנוני וחצי – גלילים רומניים לתפארה. שכחתי נפנף ומצאתי את עצמי מפיחה אש בפנקס עיתונאים, וגאה מאד ב"רק גפרור אחד וזהו", שהוא בשבילי עקרון מקודש להדלקת מנגל.

ואז, בעמדה שלידינו, התייצבו עשרה גברים בווסטים, עם בולי עץ וגרזן קטן. לנגד עיני הנדהמות נחטבו שבבים וסודרו לצורת פירמידה באמצע משטח המנגל. מסביב פיזרו פחמים והדליקו, בגפרור אחד כמובן. לא נפנפו בכלל, וכששאלתי קצת לעגו לי – "מה צריך זה, אם אש יוצא מקרש יבש", אמר מקצוען אחד. רעהו התיישב על פיילה הפוכה ובלי אומר התחיל לקלף הר של תפוחי אדמה. עוד רע מן החבורה עסק בשחרור גזרים רעננים מקליפתם, ואחד עז נפש נלחם בגבורה בבצלים. דמע וקילף ולא הרפה לרגע. גבר שבגברים, חשבתי – ורק אז הבנתי שחסרות לי נשים בחבורה – ושאני עדה לפולחן עתיק יומין, שהוא – הכנת אוחה.

(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

לא הבנתי כי היה חם וכי היינו בישראל, בצל חורשת האקליפטוס על המים, וברקע אפילו שחזור של חומה ומגדל, ולניר דוד בכלל קראו פעם תל עמל - ונהר הנייבה, שעל גדותיו ראיתי את הפולחן בפעם הראשונה, רחוק מאד מכאן.

על הנייבה, הוולגה ולגדותיו של כל אגם קטון, כשרוסים יוצאים לחופשה שיש בה תקווה לדגים – הם יכינו מהם מייד נזיד עשיר שטעמו משתבח בזכות ניחוח הפחמים. אוחה הוא פולחן שראשיתו לוטה בערפילי הזמן והנהרות, ויש אומרים שימיו עתיקים כימי אמא-רוסיה עצמה. שפע הדגה פשוט מחייב דבר כזה, גם אם בחוץ הטמפרטורה היא מינוס עשרים וחמש, וצריך לנסר את הקרח שעל האגם במסור מיוחד, לפתוח עיגול בלובן המסמא ולשבת על שרפרף קטן, לשלשל חכה פנימה אל הלא נודע ולחכות בסבלנות עד שהתחת קופא. כדי להימנע ממוות מוחי, שותים קצת וודקה. ועוד קצת.

ואכן, בלי שישימו לב להבדלי התפאורה, להעדרו המוחלט של קח ולטמפרטורה של קיץ אינדיאני, רעינו הרציניים פתחו בקבוק. ועוד אחד. בשלישי כבר הייתה ערימה גדולה ורומצת, הסיר הוצב עליה ודליים-דליים של מים נשפכו לתוכו, ורק כשרתח הגירו פנימה הררים של קוביות תפוחי אדמה, בצל וגזר – וחצי שדה של שמיר קצוץ. איכשהו, הצלעות המעוצבות שלי נראו לפתע כל כך צפוניות ופאתטיות לנוכח מאמץ האדירים הזה, שלווה בחצי טונה בערך של מלח – וביצירה של קרש ערבוב שכזה, צ'יק צאק, בחמש הנפות גרזן של חוטב העצים. מאורגנים נורא – אבל לא מצאו תרווד.

דגים, גם אם צריך לנסר את הקרח (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

הניחוח היה משובח ביותר, עוד בטרם בדקו שהכל רך והשליכו פנימה עשרות מושטים קטנים וכמה גורי קרפיונים – כולם מנוקים לגמרי מקשקשיהם, בזכותו של משופם זעוף אחד לצידו נערמו שקיות ניילון מלאות ג'יפה של דגים. כולם הוזמנו לבישול של עשר דקות בערך, וזהו. או-אז, כאילו הלכו בכיוון הריח, הופיעו הרעיות של דייגנו הנחושים: כל אחת טופפת על עקבי סטילטו ומפורכסת כיאות, ואף אחת לא מחרבת לעצמה את המניקור באיכסה, התיישבו רגל על רגל, היללו את מלאכת הדייגים ואכלו נורא יפה.

כשהזמינו אותנו לטעום, הרחקתי את הילדים. מבחינתם, דגים זה מה שיוצא מקופסת טונה, וגם כך קשה להם לחשוב על הקשר בין החיה לבין המזון. היה פשוט נפלא, ספוג בטעמים רחוקים ומרהיבים, בהחלט דורש וודקה – וגם שאלה אחת: איך, רציתי לדעת, אתם לא מתעייפים? הלא באתם לחופש, והנה כל היום אתם עובדים.

המשופם הזועף חייך אלי. "נו, אנחנו לא, ככה, פרימיטיבים", הודיע לי. "יש דגים חינם. את? רק מסתכלת. אנחנו? אנחנו אוכלים זה".

(צילום: גבי מנשה)

וככה מכינים זה, בגרסה ל – 8 סועדים, בלי נחל, חכות וגרזנים:

אוחה בבית

המרכיבים:

2 ק"ג ראשי דגים וזנבות, קשורים בחיתול בד

1/2 1 ק"ג דגים קטנים – מושטים, ברבוניות, קרפיונים או, להקלת העבודה - 1 ק"ג דג בשרני, מנסיכה ועד לוקוס

1 ק"ג תפוחי אדמה אדומי קליפה

4 גזרים גדולים ומוצקים

3 בצלים גדולים יבשים

3 ענפים יפים של סלרי

2 שורשי פטרוזיליה

1/2 כרוב קטן

זר פטרוזיליה

זר שמיר

3-4 עלי דפנה

10 גרגרי פלפל אנגלי

5 שיני שום גדולות ויפות

מלח

פלפל שחור גרוס טרי

כלים: דייג שמנקה את הדגים הקטנים, סיר מרק גדול, תרווד, וודקה, דיסק של הגבעטרון, קרש, קולפן, סכין

אופן ההכנה:

1. בסיר גדול, מרתיחים מים ומוסיפים כף מלח. קולפים וחותכים את כל הירקות לקוביות, ואת העלים קוצצים דק.
2. כשהמים רתחו, משליכים את הירקות לסיר ביחד עם התבלינים ומחכים לריכוך, עניין של 25 דקות בערך על להבה בינונית וסיר מכוסה.
3. מוסיפים את ראשי הדגים שבחיתול, מביאים לרתיחה, מבשלים 10 דקות.
4. מחליקים פנימה את הדגים הקטנים או הדג הבשרני החתוך לפיסות בגודל ביס, מביאים שוב לרתיחה ומנמיכים להבה. מבשלים 15 דקות לכל היותר.
5. מכבים להבה, זורקים פנימה את העלים הקצוצים, מכסים את הסיר ומחכים שיהיה רותח במידה שאפשר לאכול.
6. מגישים עם שמנת חמוצה בצד והררים של לחם רוסי וחמאה ומעיינות של וודקה ומדמיינים שלג בחוץ, ואולי אפילו נהר.