איפה ההורים כשילד קובע פגישה עם סוטה?

הורים, תחזרו להיות הג'י.פי.אס בחיי הילדים שלכם. אם לא אתם, יהיו סוטים שיתנדבו להוביל אותם לדרך ללא מוצא.

פרשת הניצול המיני טורדת המנוחה שנחשפה בימים האחרונים ועדיין ממשיכה להתקלף ולהסתעף, מציפה שוב את שאלת הנוכחות ההורית. כתבתי לא אחת, גם בטור הזה, וגם בכל הזדמנות אחרת בה עלה הנושא של הנוכחות ההורית בחיי הילדים, שמושגי הזמן שלנו היטשטשו. ההשתעבדות לקצב החיים התובעני הביאה לכך שההורים נוכחים פחות ופחות בחיי ילדיהם.

כמובן, אין ליצור הכללות ולצייר תמונה גורפת, אך המציאות מוכיחה שהורים רבים כלל אינם יודעים, מודעים, עוקבים או אפילו מתעניינים בשגרת היומיום של הילדים שלהם. הורים רבים טרודים בעצמם – בין אם בעבודה קשה ובין אם בניסיון לפצות את עצמם על שעות העבודה הארוכות - נמצאים רוב היום מחוץ לבית, עסוקים בפרנסת המשפחה או טרודים בענייניהם.

מי ימלא את מקום ההורים?

כעת, משהורעו התנאים במקומות עבודה רבים, המצב אף יחמיר עוד יותר – הורים שאחזו במשרות בטוחות ופוטרו, ייאלצו להתמסר לתפקידים חדשים שידרשו מהם למידה, היטמעות במערכת חדשה והשקעה של שעות עבודה רבות יותר כדי להוכיח למעסיקים החדשים שהיה שווה לגייס אותם לעבודה. הורים שמשכורותיהם קוצצו ייאלצו כעת לחפש השלמת הכנסה ואולי לעבוד בעבודה נוספת בשעות הערב או אחר הצהריים, ושוב הילדים יהיו אלה שישלמו את המחיר.

בטבע, כידוע, לא מתקיים ואקום וכל חלל שואף להתמלא. צריך להבין שכאשר אין נוכחות הורית בבית, שכאשר ההורה אינו מספק לילד את הביטחון, ההתעניינות, ההכלה, ההכוונה והקבלה המוחלטת להם הוא זקוק – צרכים אלה אינם נעלמים. הם פשוט מתמלאים על ידי גורמים אחרים, פעמים רבות עויינים ומסוכנים.

העובדה שההורים אינם נמצאים בסביבה, אינה משנה את הצורך הטבעי במבוגר אחראי בשטח. הילדים, גם כאשר נדמה לנו שהם כבר ממש גדולים – בני 12, 10 או 14, עדיין זקוקים לדמות מפתח שתוביל, תדריך, תעודד, תעקוב, תפקח. כידוע, תפקיד המבוגרים לסמן את הגבולות ותפקיד הילדים לבדוק אותם. אבל כאשר הורים רבים אינם ממלאים את תפקידם זה וככל שהנוכחות ההורית מתמעטת – יש הרבה מאוד קופצים על המשימה.

מה קורה כשאתם לא בבית?

כאשר ההורים אינם נמצאים פיזית בחיי הילדים שלהם, הרי שאת ההיעדרות ההורית ממלאים אובייקטים חלופיים שהולכים ותופסים יותר ויותר משמעות בחיי הדור הבא – חברים בני גילם, זרים שהם מכירים דרך קשרים באתרי אינטרנט וכמובן, תכנים שהם סופגים מתוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב – המשרטטים עבורם את תמונת המציאות ואת ערכי המוסר באופן מעוות ובלי שיהיה פיקוח על מה הילד קולט ופולט.

במקרה הקל, הערצה עיוורת של כוכבים לרגע הופכת לערך עליון והישרדות במצבי פסאודו-ריאליטי שונים הופכת לערך נחשק, אבל במקרים הקיצוניים והעצובים יותר, משתלטים גורמים עויינים על הג'י.פי.אס של הילדים שהופקרו לנפשם, מחללים את תומתם, ומובילים אותם לדרך ללא מוצא. בדיוק כפי שקרה בפרשה שנחשפה השבוע, כמו בעוד מקרים מזעזעים אחרים בהם היה ניצול מיני של קטינים.

רוב מוחץ של המקרים בהם מתקיימים ניצול מיני או פגיעה בקטינים אינו אקרעי, ומתקיים לאחר שהקטין יצר קשר עם המבוגר שפגע בו. כאשר אתם, ההורים, לא נמצאים בבית או כן נמצאים בבית, אבל טרודים בעניינכם ולא מעורבים עד דק בחיי ילדכם ובשעות הפנאי שלהם, אתם למעשה מתכחשים למהות הבסיסית של התפקיד ההורי.

אתם לא עוקבים ומגלים לאן הילדים גולשים ברשת, עם מי הם מצ'וטטים, מול מי הם נוגעים בעצמם אל מול מצלמת הרשת המתעדת, עם מי הם קובעים להיפגש ומי מנתב את חיי המוסר והרגש שלהם ומכאן קצרה הדרך לכך שהילד הנעזב לנפשו יקבע פגישה עם סוטה בן 40 שיתחזה לנער בו 14.

הורים צריכים לשלם בזמן

ממרק המצפון האולטימטיבי – "זמן איכות" - לא יעזור במקרה כזה. העובדה שבשישבת אתם מקדישים זמן לילדים, נוסעים איתם לטיולים או משחקים מונופול על השטיח אינה קבילה בבית המשפט של החיים.

ביחסי הורים וילדים אין דבר כזה "זמן איכות". יש רק זמן. כדי לגדל ילדים בריאים בנפשם, הורים צריכים לשלם במטבע אחד – מטבע הזמן. הורים צריכים לחזור ולהיות הג'י.פי.אס היחיד בחיי ילדיהם. הורים צריכים לחזור ולהיות נוכחים בחיי ילדיהם, להדריך אותם, להתעניין בהם, לשוחח איתם כל הזמן, בלי הפסקה, בלי לעגל פינות ולוותר ולהיכנע לעייפות, לשחיקה, לשיגרה הדוהרת.

גם הורים שעובדים הרבה מאוד שעות צריכים להיות נוכחים בבית בכל דקה – בשיחות טלפון תכופות במהלך היום, בפיקוח מרחוק על מה הילדים עושים ומרגישים, בשעות של שיחות בערב, כשחוזרים מהעבודה. במקום להתיישב מול הטלוויזיה ולשמוע מה יש ליוסי בובליל להגיד, שבו מול הילדים שלכם ותקשיבו להם. דברו איתם. התעניינו במה שקורה איתם. כך לא יחפשו את החום וההתעניינות בצ'טים רצחניים ברשת.

כהורים, חובה עליכם לדעת מה הילדים עושים, עם מי הם נמצאים בקשר, מה הם מרגישים, חושבים, מתכננים, חולמים. מה כואב להם, מה שמח להם, מה מטריד אותם, מה מפחיד אותם. יותר מכל, הילדים שלנו מכורים לאותנטיות וכשהם ירגישו שאתם מתעניינים בהם באמת, שאתם שם בשבילם בכל דקה, שהם יכולים לסמוך עליכם בלי להרגיש שהם מפריעים לכם בזמן האיכות שלכם עם עצמכם – הם ירגישו רצויים ובטוחים מספיק ולא יצטרכו אישורים מגורמים זרים – מחברים (שהפכו לצערנו להיות מעגל ההתייחסות הראשון) ועד סוטים עויינים.

רק כאשר נבין שזה המצב היחיד האפשרי, נוכל להחזיר לעצמנו את המהות של תפקידנו כהורים ולממש באופן שלם את האחריות הגדולה מכל.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספרים "סודות של אמהות עובדות " ו"התחלה חדשה" שראו אור בהוצאת "ידיעות ספרים".