תפריט לדו-קיום

כמו באיזשהו ריטואל של פולחן הדמים שבו אנחנו חיים הגיעה המלחמה בדרום ואיתה הקורבנות - שלנו ושלהם. כמו באינתיפאדה, ככה גם עכשיו, אנחנו מדירים את רגלינו מהמסעדות של אחינו. כולנו פתאום מפחדים להגיע לוואדי ערה, חוששים מאבנים מתחת לגשר של ג'אסר א-זרקא ומדירים את רגלינו מנצרת. פתאום כולנו לאומנים, לא מוכנים אפילו לאכול קבב, שווארמה או חומוס במסעדות הערביות.

חבל. חבל שכולנו מתנהגים כמו עדר, שכולנו מפחדים במקום שלא צריך לפחד ושכולנו רוצים לנקום במי שלא צריך לנקום בו. האדמה הזאת ספגה מספיק דם. תנו לה עכשיו להצמיח מתוכה לפחות את התקווה. בואו ננסה לאכול זה עם זה ולא זה את זה. למה אי אפשר לעשות שלום דרך הקיבה, למה אי אפשר לנסות להגיע לדו קיום בצלחת?

כמה עצוב שאנחנו תמיד מחפשים שעיר לעזאזל. פתאום הקבב הוא לא פוליטיקלי קורקט, פתאום אנחנו שוכחים שכולנו אזרחים למדינה אחת, שכולנו אוהבים את אותו טלה ואת אותה חיטה ואת אותה עגבנייה אדומה. ולא מדם.