"מתוך שלושת ילדי, יש לי אחד לא מושלם"

הדמעות זלגו מעיניה ללא הרף, זורמות במורד לחייה. ישבתי מולה חסרת אונים. איך מרגיעים אותה? היא תלתה בי עיניים של אמא אוהבת ומאוכזבת: "לפעמים אני שואלת את עצמי, האם אני מגדלת ילד עם דפקט? והתשובה שלי עצובה: כן, מתוך שלושת ילדי, יש לי אחד לא מושלם, ואני כל כך רוצה ילד רגיל! אני שבורה, שבורה לרסיסים", גילה בכתה ובכתה, ואני רק שלפתי ניירות טישיו אחד אחרי השני והגשתי לה.

"תגידי, מלי, לא קרה לך פעם שהרגשת עם אחד מהילדים, ש... נו, איך אומרים, 'נפלת' איתו והוא לא בדיוק ילד החלומות המושלם, ולא רק זה, אלא גרוע מכך..."

שתקתי, המשכתי להקשיב. מה היא מצפה שאני אגיד לה?

מרימה ידיים

"לא מפריע לי שהוא לא מושלם", ניסתה גילה לנסח את תחושותיה. "כי אני יודעת שאני אמא מושלמת ומספיק בטוחה באמהות שבי, המסוגלת להקים מאשפתות ילד עם בעיה".

אני דווקא מבינה אותה היטב. זה עסק די מעייף לשבת ולהתקיף ולהאשים את היכולות ההוריות שבנו. לא בכל אנחנו אשמים. וכאן בא המשפט האחרון שלה ששבר גם אותי לגמרי: "הם זרקו אותו מבית הספר. אמרו לי שבלי ריטלין הם לא מוכנים לקבל אותו בחזרה. ואני, שכל כך הייתי בטוחה באהבתי אל הילד, התנגדתי נחרצות כי שמעתי על זה דברים שליליים. העדפתי שיישאר בבית, טיפלתי בו, לקחתי אותו לחוות סוסים, לשחייה, למרפאים אלטרנטיביים, השקעתי בו את הכל, והוא לא משתנה, אלא ממשיך בהתנהגות הגרועה שלו גם בבית.

"ואני, שכל כך מתנגדת לתרופה הזאת, שואלת את עצמי, האם הגיע הזמן להישבר, אולי אני טועה? הרי גיליתי שאין לי את הכלים להתמודד עם הבן שלי. אני מרימה ידיים! בסוף נתתי לו את התרופה. ההתנהגות השתפרה, אבל הבעיות הרגשיות מסרבות להיעלם, ואני שואלת את עצמי: איך מתנהגים עם ילד בלתי מושלם?"

לפעמים יש רק שחור

הדמעות של גילה שברו לי את הלב. ישבתי ושתקתי מולה. "תגידי, מלי, עם כל הניסיון שלך, לא קרה לך שעמדת מול אחד הילדים ושאלת את עצמך את השאלות העצובות האלה: מה אני עושה עם הילד הזה?"

"גילה", ניסיתי למצוא את המלים הנכונות. "קודם כל, תפסיקי לבכות. אני כל כך מבינה אותך. אין אמא שזה לא קורה לה בשלב כלשהו בחיים. ילדים הם מתנה מקסימה, אבל מי אמר שאנחנו צריכים לקבל אותם רק מושלמים? כל ילד מביא איתו שני צדדים. חבל להתמקד בצדדים הקשים. חפשי את הצדדים היפים בבן שלך".

היא לא היתה פנויה לשמוע כלום. "את והצדדים היפים... תפסיקי לחפש את הוורוד. לפעמים יש רק שחור. כל כך הרבה שחור, שלא רואים אפילו טיפה של ורוד. כנראה שאת לא יודעת על מה אני סחה".

"גילה מתוקה, אל תאמיני לכך שיש הורים שרק מלקקים דבש מילדיהם. בוודאי שעברתי תקופות קשות. אחד מילדי האהובים והמתוקים השביע אותי מרורים בהתנהגות בלתי הולמת. אני זוכרת את תחושת התסכול הקשה כאשר השקעתי בו רבות ולא קיבלתי כל תמורה מיידית.

מפחיד לגלות שהילד שלך אומלל

כולנו כהורים נותנים ונותנים ומה מקבלים בתמורה? יצאתי למשאל מאולתר בין הורים ושמעתי את התגובות: "הילד שוב לא הכין שיעורי בית, על אף שישבתי להכין איתו במקצועות אחרים ושאלתי אותו אם הוא זקוק לעזרה נוספת"; "הוא שוב הפריע, שוב הציק לחברים שלו"; "הוא שוב התחצף, קלקל, שבר, הרגיז, בעט בכל הטובות והיה כפוי טובה..."

ומה עושים? בתחילה מנסים להבין את הילד, לשבת איתו, לעזור לו, לקנות לו, להזמין חברים ולפנק אותם בזמן של כיף, הכל לפי העניין. ויש גם דברים מרחיקי לכת: להשאיר אותו בבית שבוע, לקחת אותו לבד לטיול בצפון, כדי להקשיב לרחשי ליבו, ולשמוע איך הילד מאשים את כולם מלבד את עצמו, וזה מתסכל. שוב הילד חוזר לסורו ומבית הספר מתקשרים ומתלוננים, או בבית המצב הופך לבלתי נסבל.

ואז מתחשק לצרוח עליו, אבל כמו שאמרה גילה: "נכנסתי לחדר ונשכתי את הכרית. התקשרתי לאבא שלי עם דמעות בעיניים, התקשרתי לפרטנר, לחברות, למי לא?"

כן, הזדהיתי איתה. זה מפחיד לגלות שהילד שלך אומלל והוא גם מאמלל אותך ולהבין שעבודה רבה לפניך. אבל דווקא אז, למדי את עצמך לזכור את הרגעים של החיוכים והצחוקים. רגע, מתי החזקתי את ידו השמנמנה של התינוק שלי והרגשתי שאנחנו ישות אחת? ובעצם, הוא עדיין כל כך מתוק ושובה לב. עם כל הדברים המרגיזים שהוא עושה, הוא גם מסב נחת. מדי פעם הוא אומר מילים טובות, מדי פעם קוצרים בזכותו מחמאות והוא עושה מעשים טובים.

מזמן כבר גמלה בליבי ההחלטה שתמיד, אבל תמיד, לפחות בהקשר של הילדים, אחשוב על הצד הורוד. ברור שיש תקופות קשות יותר ותקופות קלות יותר.

כנגד ארבעה בנים: כל ילד לוקח תפקיד

ליל הסדר מתקרב. אני חושבת על ארבעת הבנים בהגדה. כן, בכל משפחה יש את התם, ויש את ההוא שאינו יודע לשאול, ויש גם את ההוא שלקח על עצמו את תפקיד הרע.

לא משנה איך ממתגים בחוץ את הילדים שלנו, אנחנו צריכים תמיד להעביר את המסר שאנחנו איתו, לצידו, אוהבים אותו. זה לא קל, אבל זה חלק מעבודת ההורות. גם אם הילד לא עונה על כל הדרישות החברתיות של ילד מושלם.

הכי כואב כשהילד שלך חושף את הפרצוף האמיתי שלך, פרצוף מריר, לא מאמין בו יותר. הוא יודע שאת מעדיפה ילד אחר וזה כואב לו וזה מתסכל אותו עוד יותר. ומעגל ההתנהגות חוזר על עצמו שוב ושוב.

את כל אלה ויותר מכך, אמרתי לגילה. "מה את, פסיכולוגית?" היא הרימה את עיניה.

"לא, אבל גם אני, האם בעלת הניסיון, התייעצתי עם מנחת הורים ועם פסיכולוגית מומחית לילדים, כי גם אני כמוך נתקלתי במקרים שלא היו לי את הכלים הנכונים להתמודד, כשבעצם הכלי העיקרי הוא קבלת הילד והאהבה, וקשה היה לי להראות את זה".

אין לנו הרבה זמן לדיבורים, אמרתי לגילה שנפרדה ממני מעודדת. "החג בפתח, וחייבים להמשיך להתכונן", נפרדנו ברוח טובה וכל אחת חזרה למטלות שלה.

ואני יודעת שבשעה שאערוך את השולחן, אחשוב על כל סוגי הילדים שיש בעולם. כל אחד מסמל משהו אחר, ישות אחרת. כל אחד הוא עולם בפני עצמו, והלוואי ואנחנו ההורים נשכיל לפתוח את הידיים ובעיקר את הלב לכל אחד מהם. חג שמח לכולם!

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס עשרה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין