להחליף חיתול? תבקשי מאמא
מיכל קרייטלר מאוד רצתה ילדים, אבל בעלה רון לא ממש התלהב. אז היא הציעה לו פשרה שהרבה גברים היו שמחים לאמץ: כל נטל הטיפול בילדים - עליי. וזה עובד: עשר שנים אחרי, לזוג הפסיכולוגים יש שני ילדים. רון לא מזיז אצבע, מיכל היא עדיין היחידה שמטפלת, מלבישה ומבשלת. טענות? מענות? לא בבית הזה
רון קרייטלר יושב בסלון ביתו התל-אביבי כמו צוק איתן. מסביב העולם יכול להתהפך, אבל הוא לא מתרגש. הקטנה זקוקה לחיתול חדש? שאמא תחליף לה. הגדול רעב? שאמא תבשל לו. ומה אם אמא מיכל בדיוק חייבת לצאת? הילדים כבר יודעים שגם אם אבא נמצא בבית, אמא תזעיק את הבייביסיטר ולא תבקש ממנו להישאר ולשמור עליהם.
מישהי אחרת אולי הייתה כבר רוקדת על מדרגות הרבנות. אחרי הכל, בעידן שבו מצופה מהגבר להיות שותף מלא לגידול הילדים, היה אפשר לחשוב שמיכל קרייטלר תתחרפן מהפסיביות שמגלה בעלה בכל הנוגע לטיפול בצאצאים. אבל אחרי עשר שנות נישואים מגדירים מיכל (38) ורון ,(39) זוג פסיכולוגים מתל-אביב, את המודל ההורי שאימצו כסיפור הצלחה. בכל השנים האלה הם שומרים באדיקות על הדיל שהחליטו עליו בתחילת הדרך: הוא אחראי על תחזוקת הבית – היא מקבלת על עצמה את מלוא הטיפול בילדים.
תינוק? זה כמו חתול
מיכל ורון הכירו ב.1993- שניהם היו אז סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה. אמו של רון, הפסיכולוגית פרופ' שולמית קרייטלר, הציעה לסטודנטית החרוצה להיות עוזרת המחקר שלה. "כמובן שנעניתי להצעתה. היא הייתה המרצה הנערצת עליי," נזכרת מיכל. "שולמית ביקשה שאחכה בסבלנות, משום שהמחקר אמור להתחיל רק בעוד חודשיים-שלושה, ובינתיים הכרתי את רון. הוא לא ידע שאמא שלו הציעה לי לעבוד איתה – ואני לא ידעתי שהוא הבן שלה. כמה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, גיליתי את העניין, ואז גם התחלתי לעבוד איתה – וזה נהיה קצת מביך."
ביוני ,1999 אחרי שש שנים ביחד, מיכל ורון התחתנו. כעבור שלוש שנים נוספות נולד בנם יונתן, כיום בן שבע, ואחר-כך נולדה גם תמרה, בת ארבע וחצי. מיכל עובדת בבית החולים שיבא, במרכז למחקר בפסיכואונקולוגיה, שבראשו עומדת חמותה. הן עובדות יחד כבר 16 שנים. רון כותב את ספרו הבא ומלמד פסיכולוגיה במכללות.
"מאז שהייתי בת ארבע רציתי להיות אמא," מעידה מיכל. "עוד לפני שהתחתנו, מיכל רצתה לבחור את שמות הילדים," מאשר רון. אך לפני שהחל פרק ההורות בחייהם, הגיעו בני הזוג להבנה הדדית. "החלטנו שאנחנו צריכים מודל משלנו," מסבירה מיכל. "המודל הישן היה שהגבר הולך לעבודה, והאישה אחראית על כל מה שבבית. המודל המודרני הוא ששניהם הולכים לעבודה, ושניהם אחראים על מה שקורה בבית."
רון: "כלומר, שניהם מתמוטטים."
מיכל: "הבנו שאנחנו צריכים לעשות מה שמתאים ספציפית לנו. במקום ששנינו נעשה הכל, כל אחד יעשה את התחומים הספציפיים שלו."
רון: "אני אחראי על הסדר והניקיון בבית, הכביסה וטיפוח הגינה. אני מפקח על העוזרת ואחראי לנקות את המטבח אחרי כל הארוחות. אני גם זה שמזמין אנשי מקצוע לבצע תיקונים בבית. מיכל יותר מגדלת את הילדים."
מיכל: "אפילו כשאני יוצאת מהבית אני לוקחת בייביסיטר, למרות שרון נמצא."
והבייביסיטר לא משתוממת על כך שאתם מזמינים אותה גם כשהאבא בבית?
רון: "כשהיא מקבלת כסף היא לא משתוממת. מה הסיפור? זה רק עניין של כסף. כבן יחיד, אני לא יודע מה לעשות עם תינוקות. אני זוכר שבבית החולים, ביום השני או השלישי לאחר הלידה, מיכל נתנה לי להחזיק את יונתן. הוא קצת זז. הייתי בטוח שהוא כמו חתול, שהולך לקפוץ או ליפול לי מהידיים. אמרתי לה בבהלה: 'אמא'לה, הוא זז.' בחודשים הראשונים, שבהם התינוק לא יכול להסביר את עצמו והוא מתחיל לבכות, אני לא יודע מה הוא רוצה. זה כמו בווטרינריה: צריך לנחש מה הולך."
מיכל: "נכון, הזמנו יותר בייביסיטר מאנשים אחרים. מה רע לה? יש לה יותר עבודה. מבחינתה זה אחלה."
אוכל? שאמא תבשל
אבל מבחינתן של אמהות אחרות, שנתקלו בדפוס ההורות יוצא הדופן בבלוג "סוכרייה על מקל" שמפרסמת מיכל באתר "תפוז," זה ממש לא אחלה. "איך אפשר, כשיש שם מקור עזרה, בכל זאת לקחת הכל על עצמך ועוד בלי לקטר על זה,"? התרעמה אחת הגולשות. "האם אף פעם לא הגנבת קללה מבפנים? האם את באמת חשה שזה היה צעד נבון מבחינתך ואת לא מתחרטת על זה לפעמים, בקימה ה300- לתינוק באמצע הלילה"?
ביטחונה של מיכל בצדקת הדרך שבחרה לא התערער אפילו כשהייתה מטופלת בתינוק בן-יומו. "לא, אני לא מצטערת, אף לא לרגע," הבהירה. "גם לא בחמש בבוקר, אחרי שהקיאו, ירקו והשתינו עליי. גם לא אחרי שלא נתנו לי לישון. אם לא הייתי מעמידה את זה ככה, לא היה לי את יונתן היום. אני כל-כך רגילה למצב הזה, שלשנות אותו יהיה כאילו שרון ילך למקום העבודה שלי במקומי או ינהג במקומי. אלה דברים שפשוט לא יקרו."
ובכל זאת, בין השורות שכתבה מיכל בבלוג אפשר לחוש בנימה של תסכול. "לפעמים אני חושבת שהיה לי פיזית יותר קל אם הייתי לגמרי לבד," הודתה. "כי עכשיו אני מטפלת לא רק ביונתן, אלא גם צריכה להתחשב ברון ו'לטפל' גם בו. למשל, אנחנו מגיעים הביתה מהטיול של אחרי הצהריים בשמונה, ובדיוק רון מגיע מהעבודה. אני צריכה לא רק לארגן את יונצ' לשינה, אלא גם להתחיל לבשל לרון ארוחת ערב, ובינתיים להעסיק את יונתן שמתחיל להיות עייף. או בבוקר, כשאנחנו מתארגנים לגן, אני מאוד מתאמצת לעשות הכל בשקט בשקט כי בדרך-כלל רון עוד ישן. זה אומר לקום לפני יונצ' ולארגן הכל, כך שכשהוא קם נשאר לי רק להאכיל אותו ולהלביש אותו ולצאת חרש לגן."
התיאור הזה הוציא את הקוראות מהכלים. "לא הבנתי למה כל-כך חשוב שרון לא יתעורר," זעמה גולשת. "ולמה את צריכה להכין ארוחת ערב ובאותו זמן להעסיק את יונתן? מה רון עושה בזמן הזה שאת מכינה לו ארוחת ערב? האם לא הגיוני שהוא יעסיק את יונתן או שאת תתעסקי עם יונתן, והוא יכין ארוחת ערב? זה לחלוטין לא מובן לי. זה באמת לא מפריע לך שאת במידה מסוימת אחראית בלעדית לכל נושא הבית והילדים? אז או שאת מלאך או שיש מגבלות אחרות שאני לא מודעת להן. ועוד משהו: אפשר להיות נשואה לך? גם אני רוצה."!
מיכל כבר רגילה לתגובות שכאלה ומסבירה בסבלנות, ש"כיוון שאני בחרתי להיות אמא, וזה לא היה בראש פסגת השאיפות של רון, אני יזמתי את ה'הסכם' הזה, שבואו של ילד הביתה ישנה את חייו במינימום האפשרי. ברור שיש דברים שחייבים להשתנות, אבל אם יש דברים שאפשר לשמר כמו קודם - אני מאוד מתאמצת לעשות את זה. רון לא יודע לבשל בכלל, ולהעסיק את יונתן אני לא אבקש ממנו. הוא עושה איתו רק מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה."
"חוץ מזה," מבהירה מיכל, "זה לא נכון שרון לא עושה כלום. הוא אחראי על העוזרת, שזה משהו שנורא קשה לי לעשות כי לא נעים לי לתת לה הוראות. הוא דואג שתבוא, מקפיד שתעשה מה שצריך (כולל גיהוץ,( כדי שתהיה לי מינימום עבודה בבית. הדבר היחיד שיש לי לעשות בבית זה בישולים וכביסה. תמיד יש פשרה איפשהו, גם בבחירת בן-זוג. אני לא הייתי מוכנה להתפשר על המון תכונות שהיו חיוניות בעיניי בחבר לחיים, שיהיה טוב לב, חכם, חבר אמיתי, שיאהב אותי באמת ולעומק, שיצחיק אותי וירגש אותי ויהיה הכי איתי שאפשר.
"את כל אלה, והרבה יותר מזה, מצאתי ברון. אז מה הפשרה? שהוא לא עוזר לי בגידול הילדים? תאמינו לי שעשיתי עסקה טובה. יחסית לוויתורים שאני עושה, אני מקבלת ממנו המון. עזרה או שותפות בעבודות הבית אף פעם לא נראו לי חשובות ומהותיות. אין לי סיבה לכעוס על רון, כי הוא מעולם לא הציג את עצמו כמשהו אחר ממה שהוא. אין לי סיבה לכעוס על עצמי, כי ידעתי בדיוק לאן אני הולכת. בכל יום אני מופתעת לטובה ומודה למזלי הטוב שנתקלתי ברון."
ואכן, במהלך הראיון הזוגי הם נראים מאוהבים מכף רגל ועד ראש ומבסוטים מהחיים. "אנחנו לא רבים בכלל," הם קובעים פה אחד. "לריב זה עניין של חוסר שליטה," מפרש רון. "אפשר להגיד את כל הדברים בצורה יפה. הרבה אנשים בוחרים את הדרך הקלה, לא רוצים לשים גבולות לילדים או לעצמם. לדוגמה, מאוד כיף להרדים תינוק על הידיים. אבל אם עושים את זה, הוא לא מתרגל להירדם במיטה, ובגיל שנתיים רואים תינוק ששוקל 15 קילו שוכב על אמא או על אבא ולא מצליח להירדם ב12- בלילה. זה נראה לי חולני. או הורים שלוקחים את הילדים למיטה שלהם. הם יודעים שזה לא בריא לילד מבחינה פסיכולוגית, אבל להורים זה נוח: הוא צועק בלילה? יאללה, נביא אותו למיטה. אותו דבר עם מריבות. זה מאוד קל לריב: לשפוך הכל פעם בכמה שבועות, לעשות פיוס, לקנות מתנה ולגמור את העניין. הרבה יותר קשה לעשות תיאום ציפיות מראש."
אבל גם אם חששת לטפל בתינוק בהתחלה, הרי ידע כזה אפשר לרכוש עם הזמן.
רון: "אני חושש מהדבר הזה. יש תחומים אחרים שאני עושה טוב, אז אין שום סיבה להתעסק בזה. יש משפחות שבהן ילדים גדלו עם ילדים אחרים, אז עבורן זה הכי טבעי בעולם לטפל בילדים. לי זה לא טבעי. לא יודע איך לעשות את זה."
מיכל: "לי יש אח, שהוא בערך בגילי, ועוד אח שקטן ממני ב17- שנים. הייתי מאוד שותפה בגידול שלו."
רון: "כשהכרתי אותה, הוא היה בן חמש. באתי אליהם הביתה, נכנס תינוק. אני לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לעצמי: 'נפלתי עם הבחורה הזאת."'
ילד בן חמש הוא כבר לא תינוק.
מיכל: "הוא לא ידע מה זה ילד קטן. לא היו לו בני-דודים."
רון: "נכון. היום חמש זה נראה לי נורמלי. אז לא היה לי שום יחס לילדים קטנים. מצד שני, למיכל לא היה יחס מיוחד לסדר ולניקיון. אז עשינו חלוקה."
מיכל: "לא ציפיתי מרון שיעסיק את יונתן התינוק בזמן שהכנתי ארוחת ערב. זאת אחריות שלי. יכולתי לבקש מרון כל מיני סוגים של עזרה, לאו דווקא 'תעסיק את הילד,' שזה הכי מתבקש. אם הייתי מאוד טרודה עם הילד, הייתי אומרת לו: 'לך תביא אוכל בטייק אוויי במקום שאני אבשל."'
קקי? תנגבו לבד
כשתמרה נולדה, רון כבר ידע דבר או שניים על הטיפול בתינוק. אבל הוא מבקש לחדד: "דבר או שניים, אבל לא שלושה."
מיכל: "עם תמרה היה לרון יותר קל, גם כי הוא כבר ידע למה לצפות, וגם כי כבר היה תינוק בבית. אבל הצטרפותה למשפחה לא עשתה מהפכה בסדרים שלנו. כשתמרה הייתה קטנה, תפקידו של רון לא השתנה. הוא לא חיתל אותה אף פעם. אני זוכרת שכשהיא הייתה בת שנה וחצי, היא עמדה במיטה, ורון בא אליה. היא אמרה: 'לא. אמא. חיתול.' הם ידעו. בשבילם זה היה ברור."
רון: "אף פעם לא עשיתי אמבטיה לילד. חד וחלק. סיפור לפני השינה הקראתי הרבה פעמים."
מיכל: "הוא עושה את הדברים הכיפיים. לא את התחזוקה. בעיניי, לגדל ילדים זה הרבה יותר כיף מאשר לשטוף כלים. איך אפשר בכלל להשוות בין לעשות כביסה לבין לחבק ילד"?
רון: "גם לי טוב עם זה. גברים אחרים מקנאים בי. יש לנו חברים שאומרים לי שאני מפסיד משהו בכך שאני לא חלק מהתהליך הכיפי של גידול הילדים בשנים הראשונות. אומרים שאני לא מחובר לתהליך. אבל אנחנו עושים מה שטוב לנו. אנחנו לא כל-כך מתעסקים בשאלה מה יגידו."
מיכל: "אצל הוריי היה סידור מאוד מסורתי. אבא שלי היה חבר אגד, שחזר כל יום בעשר בלילה, כשאנחנו כבר ישנו או כשהיינו לקראת שינה. אמא שלי עשתה הכל בבית. אני חושבת שהיא נדפקה מזה: כשהם התחתנו, החיים שלו לא השתנו בעצם. הוא המשיך ללכת בבוקר לעבודה וחזר בערב. החיים שלה השתנו ב180- מעלות. כל המחויבות והאחריות על הבית הוטלו עליה, וזה כבד על בחורה צעירה. החברות שלי לא מבינות את הסידור שלנו. בשבילן זה הכרחי שהבעל יהיה שותף בתהליך. לפי דעתי, זה לא הכרחי בכלל. לי היה חשוב שיהיו ילדים. אני זאת שלחצתי עליו."
רון: "בתיאוריה רציתי ילדים. בשבילי זאת אופציה, לא אובססיה כמו אצל מיכל. אצלה זאת הייתה אובססיה."
מיכל: "לגמרי."
ילדת את תמרה כשהיה לך ילד בן שנתיים וחודשיים בבית. לא קרסת מרוב עבודה?
מיכל: "לא. זה לימד אותי קצת דברים על סדרי עדיפויות. נהייתי יותר יעילה. לדוגמה, אני רוחצת את תמרה, ויונתן קורא לי מהמיטה שהוא רוצה משהו. אני לא יכולה לעזוב תינוקת בת חודשיים באמבטיה ולגשת אליו, אז אמרתי לו לחכות. זה לימד אותו לחכות, ולימד אותי שלא בהכרח הילד הקטן הוא זה שצריך לוותר. לא מי שיודע לקרוא לי מקבל יותר - אלא בכל רגע נתון עושים את השיקול הנכון שמתאים לאותו מצב. וגם להפך: אם אני רוחצת אותו, והיא מתחילה לבכות - אפילו כשהיא הייתה תינוקת הייתי אומרת לה: 'תמרה, עכשיו את תחכי שאני אגמור לרחוץ את יונתן.' רציתי שהוא ישמע שגם היא מחכה, ולא רק הוא המסכן שתמיד מחכה."
רון: "דווקא בגלל זה יש בין הילדים יחסים נפלאים: כי הם ראו שיש שוויון ביניהם. התפתחות הקשר שלהם איתי באה ברגע שהם יזמו אותו."
מיכל: "והם יזמו מאוד מהר. תמרה, מהרגע הראשון, העריצה את אבא שלה."
שרת לה שירי ערש?
רון: "אני לא שר שום דבר. הקראתי לה סיפור, לקחתי אותה לקניות. היא מאוד אוהבת ללכת איתי למכולת."
מה אתה עושה כשהקריאה 'אבא, תנגב לי'! נשמעת מהשירותים?
"הקריאה לא נשמעת. הם יודעים לנגב לבד."
אתה עונה להם 'תקראו לאמא?'
רון: "לא, אני לא נמצא."
מיכל: "הם יודעים שאם אבא שם, הם מנגבים לבד. הם לא מבקשים ממנו בכלל. זה מאוד ברור להם. כמו שכשנשרפת נורה בסלון הם לא יבקשו ממני להחליף אותה. ברור להם שזה דבר שאבא עושה."
מיכל, באמת לא הרגשת שאת מתפשרת בזוגיות הזאת?
"לא. הרגשתי שהוא מתפשר, בגלל שהוא לא רצה משהו – ואני בעצם כופה עליו. אני מודה לו כל יום על זה שהוא הלך איתי בעניין הזה. קיבלתי ילדים מדהימים, ויש לי את האפשרות להשקיע בהם במקום להשקיע בדברים שקשורים לבית שלא מעניינים אותי. אני עשיתי עסקה מעולה."
רון: "אני מאושר מלהיות עם מיכל. ברור שמשפחה זה גם ילדים. אין מה לעשות, זה חלק מהעניין, כמו שכשאתה הולך לקניות אתה מבין שאתה צריך גם לשלם בסוף. זה נראה לי ילדותי ומטופש להגיד: 'אני מתחתן, אבל לא אעשה ילדים.' זה לא עובד ככה. בנאדם צריך להיות אחראי"!
אז אמרת 'אעשה ילדים, אבל לא אטפל בהם.'
רון: "אוקיי, אבל אני עושה דברים אחרים! אני עושה הרבה יותר ממה שעשיתי קודם"!
מיכל: "הוא מאפשר לי לטפל בהם."
רון: "כל אחד יודע מה לעשות, יודע מה התפקידים שלו – ואז הבית מתפקד, וזה הדבר החשוב. אנחנו לא צריכים להוכיח שום דבר. אנחנו עושים מה שיעיל לנו ומה שטוב למשפחה שלנו."
עוגה לגן? אפיתי פעם
אבל הקרייטלרים מודים, שבמרוצת השנים בכל זאת השתנו כמה דברים. "ככל שהילדים גדלים, הגבולות נהיים הרבה יותר מטושטשים, מפני שיש יותר דברים שאני עושה איתם," אומר רון. "כשיונתן היה תינוק, לא יכולתי לשבת איתו על כלום. כשהוא למד לדבר ולהבין, יכולתי לתקשר איתו. ברגע שיכולנו להחליף מסרים בצורה שבני אדם מבינים, לא הייתה בעיה. ברור שנעתרתי לו. בשנים האחרונות אין לי בעיה להישאר איתו."
אבל אשתך כתבה בבלוג שעשית עם הילד רק מה שרצית וכמה שרצית.
רון: "נכון. אם אתה קורא לי לבוא לאנשהו, ואני לא רוצה לבוא – אני לא אבוא. גם אם אני קורא ליונתן לבוא, והוא לא רוצה, הוא לא בא. אין לו שום בעיה לא להתייחס. תראה, יש כאן עניין בסיסי שלא קשור רק אליי ואל יונתן. אנשים שכחו איך להגיד 'לא,' גם למבוגרים וגם לילדים. לילד אין שום בעיה להגיד לך 'לא,' אבל להורה – הרבה פעמים – יש בעיה לסרב."
מיכל: "גם היום, בגדול אני אחראית על כל מה שקשור בילדים. אבל אם אני יודעת שרון בדיוק בדרך חזרה הביתה בשעה שצריך לקחת את תמרה מחברה – הוא יחזיר אותה. לאסיפות הורים שנינו הולכים. זה משהו שלא ציפיתי לו מראש, כי זאת האחריות שלי בעצם."
רון: "קודם כל, אני רוצה להיות בעניינים. שנית, אני רוצה שהמורה או הגננת יידעו שיש שני הורים, שמפקחים על המצב ושאכפת להם, ושאם תהיה בעיה, כל אחד מהם יכול להגיע ולדבר איתה."
מיכל" :במסיבות יום הולדת בגן אני מכינה את האוכל, כי אנחנו לא רוצים הרעלת קיבה המונית בגן אחר-כך."
רון: "אבל מי אפה עוגה"?
מיכל: "פעם אחת רון אפה עוגה. הוא היה מאוד גאה בזה."
איך אתם מצפים שילדיכם יגדלו, בבוא העת, את ילדיהם?
מיכל: "אצלם הדברים כבר מתערבבים. יונתן אחראי על השקיית הגינה, אבל תמרה רוצה להעמיס את מכונת הכביסה. ובכל זאת, הילדים ילמדו מהמודל שלנו, שכל אחד עושה מה שהוא יכול לטובת הבית".
- הכתבה באדיבות "זמנים מודרניים".
לפנייה לכתב/ת 
