למדתי להגיד "אני לא יודע"
אביב בן חמש וחצי, מתעניין לאחרונה "בדברים האלה שהמבוגרים קוראים להם רגשות". יש לו טריק: הוא יכול לסגור את הראש ולדמיין שהוא לא כאן. במסגרת פרויקט "הורים מדברים, ילדים שותקים" הורים לילדים אוטיסטים, מנסים להוות "שופר" לרגשות ילדיהם. אמא של אביב כותבת
שלום, קוראים לי אביב. למדתי להגיד את זה רק לפני כמה חודשים. אבל תמיד ידעתי את זה. פשוט לא הרגשתי צורך לשתף. עכשיו הבנתי שזה מאד משמח את אמא, אז אני משתדל.
אני יודע הרבה דברים: לספור עד 20, לצייר ואפילו לכתוב את כל האותיות וגם כמה מילים. אומרים עלי שאני חכם. אני לא יודע. זה פשוט דברים שמעניינים אותי וזה לא כזה מסובך.
יש הרבה דברים שלא מעניינים אותי, כמו לשחק עם ילדים אחרים. לפעמים זה בסדר, אבל
מעבר לקשת
א.ב. של אהבה
אבא של רפאל
"למה אתה לא מבין אותי, אבא? אתה רוצה שאני אדבר, אבל אני לא מבין איך". במסגרת פרויקט "הורים מדברים ילדים שותקים" הורים לילדים אוטיסטים, מנסים להוות "שופר" לרגשות ילדיהם. אבא של רפאל, ילד בן שמונה כותב
הכי כיף זה לשחק עם עצמי. יש לי המון רעיונות, ואני תמיד מעניין את עצמי, וזה גם לא קשה. אני מאד אוהב לשיר ולהמציא סיפורים דמיוניים, או סתם לחזור על דברים ששמעתי פה ושם.
כשאני מתרגש אני צועק. אמא אומרת שאני צריך להפסיק כי זה לא נעים לה. אז אני נורא משתדל לצעוק בשקט. אמא צוחקת. אני גם מנפנף בידיים כשאני מתרגש. אני מקווה שאמא בסדר עם זה, כי היא לא אומרת כלום, אבל אני מרגיש שהיא לא מתלהבת.
אני הולך לגן. יש איתי שם עוד שבעה ילדים. עם חלק אני משחק. הם לא מסתכלים בעיניים ולא מדברים הרבה, אז זה יותר קל. לפעמים לוקחים אותי לגן הסמוך. שם יש המון ילדים ורעש. לא תמיד בא לי להיות שם ולפעמים אני בוכה. יש לי גם טריק, שאני פשוט יכול לסגור את הראש ולדמיין שאני לא שם וסתם לשיר לעצמי. אני אוהב לשיר.
אחר הצהריים באות ענבל וליטל לשחק איתי. הן מלמדות אותי כל מיני דברים ואם אני מצליח אני מקבל הפתעה והן רושמות בקלסר. בדרך כלל כיף לי איתן, אבל לפעמים הן רוצות יותר מדי, אז אני משתמש במילים שלי ואומר "לא רוצה".
די נחמד העניין הזה של הדיבור. עד לפני שנה וחצי לא השתמשתי בזה, אבל, לאט לאט, אני מגלה שזה יכול להיות שימושי. למשל, לפני כמה שבועות למדתי להגיד "אני לא יודע". מיד כשאני אומר את זה, אמא מסבירה לי דברים שאני רוצה ללמוד ונורא כיף לי לדעת אותם.
למדתי גם לשאול שאלות של "מה?" ואיפה?" והכי אני אוהב את השאלה "איך משחקים בזה?", כשאני משחק במחשב, כי אז מייד מראים לי איך. אני נורא אוהב מחשב. לשחק ולראות סרטים ביו-טיוב. הלוואי שהיו נותנים לי כל הזמן, אבל אבא ואמא אומרים שצריך גם לשחק בדברים אחרים.
יש לי אח חדש, תינוק, אני לא במיוחד אוהב אותו. אמא מכריחה אותי לתת לו נשיקה כשאני חוזר מהגן. הנשיקה שלו רטובה, פיכס!. הדבר היחיד שטוב בתינוק הזה הוא המשחקים שלו. הם מדליקים ועושים
רעשים וקולות שאין במשחקים של גדולים.
גם הוא אוהב לשחק במשחקים שלי, אבל אני לא מרשה לו. אם הוא מתקרב ואמא לא רואה אני דוחף אותו חזק עד שהוא נופל. ואז הוא בוכה ואמא כועסת וגם אני עצוב- לא בגללו, אלא בגלל שכועסים עלי וזה קצת מפחיד אותי שכועסים עלי.
בכלל כל העניין הזה של דברים שהגדולים קוראים להם רגשות, מאד מעניין אותי לאחרונה. במיוחד אני אוהב פרצוף עצוב, ואם יש לו דמעות זה מצחיק אותי שבעתיים. אמא אומרת שזה לא יפה לצחוק כשמישהו עצוב. בעיני זה מצחיק ואין פה שום קשר ליופי. אני מאד אוהב ספרים. שם יש המון פרצופים שמחים ועצובים וגם המון אותיות מעניינות.
אני מקווה שסיפרתי לכם דברים מעניינים. כי רק מה שמעניין הוא חשוב, לפחות בעיני.
בדרך כלל כשאומרים לי "תגיד שלום, אביב", אני עונה "שלום אביב".
אז..."שלום אביב".
- אחד מכל 100 ילדים מאובחן באוטיזם. על פי מחקרים שפורסמו, ילדים הסובלים מאוטיזם ולא מדברים עד גיל תשע, לא ידברו גם כשיהיו בוגרים. אפשר לסייע להם ולקדם אותם באמצעות תרומות לאלוט.
לפנייה לכתב/ת 
צילום: index open
מומלצים
