פוטבול: אמיט סמית' וג'רי רייס בהיכל התהילה
הראנינג באק של דאלאס והרסיבר של סן פרנסיסקו הוצגו כבר בשנה הראשונה בה הם מועמדים, ופרצו בבכי. "זה כמו לזכות בסופרבול", סיפר רייס. גם המאמן דיק לבו הוצג, אבל כשחקן
הראנינג באק של הדאלאס קאובויס והרסיבר הנהדר של הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס לא הצליחו להתגבר על סערת הרגשות שלהם, ופרצו בבכי במהלך ההכרזה הרשמית. "אמרו לי לא לבכות", סיפר רייס כשעינייו עדיין דומעות. "זה היה חשוב לי מאוד להתקבל, כמו לזכות בסופרבול".
אמיט סמית' לא מתאפק ומזיל כמה דמעות לאחר ההכרזה (AFP)
"התברכנו בכך שהגענו לרמה כזאת של גדולה", אמר סמית' וסיפר על אביו המנוח ועל כיצד הוא חי את החלום שלו. השניים התקבלו להיכל התהילה, היושב בקאנטון אוהיו, כבר בשנה הראשונה שהועמדו כמועמדים. כל אחד מהם זכה בשלוש אליפויות, תואר MVP של הסופרבול ואחד של העונה הסדירה (רק סמית').
רייס הוא מחזיק שיא ה-NFL במספר התפיסות והטאצ'דאונים בקריירה, בעוד סמית' מחזיק בשיא היארדים הכוללים על הקרקע. יחד איתם התקבלו גם ראס גרים (לשעבר ליינמן מצטיין בוושינגטון, והיום עוזר קו התקפה מוערך באריזונה), ריקי ג'קסון (ליינבקר מניו אורלינס, שלעיתים היה דומיננטי יותר אפילו מלורנס טיילור בזמנו), ג'ון רנדל (דפנסיב-טאקל ממינסוטה וייקינגס).
כנציגי העידן הישן (שמור מקום לשניים כאלה) התקבלו דיק לבו (מאמן ההתקפה של פיטסבורג והוגה טקטיקת הזון-בליץ ששינתה את הליגה), שהוצג כשחקן (היה קורנרבק אדיר בדטרויט של שנות השישים) ולא כמאמן (הוא מאמן הגנה אגדי, אבל נכשל בתור מאמן ראשי בסינסינאטי), ופלויד ליטל (ראנינג-בק מדנבר בשנות השישים והשבעים).
לפנייה לכתב/ת 
