שתף קטע נבחר
 

עוד לא פגשתי את הבחור ואני כבר מאוהב

אני נמצא בדרום ובארון, יש לי כרטיס באטרף. פתטי או לא, התאהבתי אחרי שני משפטים וחצי, כולל "היי מה קורה". למחרת נכנסתי די מוקדם לאטרף לוודא שלא חלמתי. וזה עדיין כאן, ההתאהבות המשונה שאני לא מצליח להבין מאיפה נחתה עלי

אני מאוהב.

 

נראה לי.

 

יש לי קפצוצים בבטן ומין אושר אינפנטילי כזה, שגורם לי סתם ככה להזיל דמעה שמעלה חיוך. זה לא קורה לי הרבה, אדם קר רוח שכמותי, ואפשר לומר,לצערי, שעברו מספר שנים טובות מאז הפעם האחרונה שהרגשתי חמימות כזו, אבל יש רק בעיה אחת...

 

עוד לא פגשתי את הבחור.

 

אסביר: אני נמצא בדרום ובארון, יש לי כרטיס באטרף, ולעיתים אני חוטא וחושף את תמונתי בפני קהל הגאים הארצי, רק שאין לי אומץ לעשות זאת מול הקהל הקרוב לי, ועושה זאת במחוז הקהילה התל אביבי (נראה לי שאני לא היחיד). למעשה אני חוטא בזה כבר זמן מה. זמן לא מועט, שהספיק לקבל הודעות שונות ומשונות, לטוב ולרע.

 

הודעות מאנשים הזויים שלא ברור לי איך חשבו מלכתחילה שאסכים לנשום את האוויר שהם נושמים במרחק של סנטימטרים ספורים, הודעות מאנשים "שווים" שהציעו מכל טוב שהקהילה שלנו יכולה להציע (לא רק סקס). חלק מההודעות שעשעו אותי ואפילו הצחיקו, חלק חירמנו, חלק חירפנו וחלק העלו שאלות אם בכלל אני רוצה להיות חלק מהקהילה הזאת, אבל אף אחת לא הצליחה לגרום לי איזושהי התרגשות עילאית. וזה נראה לי נורמלי לגמרי, הרי זו רק שיחה קצרה שאמורה להוביל לדבר האמיתי. לא?

 

עד אתמול.

 

לפני כמה ימים מישהו השאיר לי עקבה. התפנתי מעצלותי ונכנסתי לקרוא אותה יחד עם עוד כמה עקבות. ואם כבר נכנסתי, אז אני מציץ לראות מה כתוב בקצת עלי ומה מחפש, לפעמים יש משפטים שנונים או סתם נחמדים שמעלים חיוך על פני הקפואות. אחת מהעקבות נראתה לי נחמדה. נחמדה, כי היא לא היתה משהו יוצא דופן במצחיקותו, בשנינותו, בהתחכמותו וכדומה, דברים שבדרך כלל נשלחים בדואר אקספרס אל המועדפים, ליום בו אאזור מספיק אומץ לפנות אליהם (לאחד פניתי – יצא צנון). נחמדה בכנותה ובפשטותה, לא משהו שלא נתקלתי בו בעבר, אבל משום מה החלטתי לשלוח אותה, בלי יותר מדי מחשבה, למועדפים, ככה סתם.

 

אתמול, אותו מועדף, שנכנס להגדרה זו בשל נחמדותו ותו לאו, פנה אלי. בפנייתו לא קישרתי אותו למועדף אלא עוד אחד שפונה ו...נראה.

 

התכתבנו. שני משפטים וחצי (כולל "היי מה קורה") וכמובן שאר התמונות (פנים בלבד). משום מה, זה הספיק לו לבקש להחליף טלפונים ולהיפגש. אני, שתמיד חושש להתמסר כל כך בקלות ומוציא את המיץ בדרך ל... מה שלא יהיה, התמסרתי לבקשתו והחלפתי איתו טלפונים אחרי שני משפטים וחצי כולל "היי מה קורה", ולא בגלל שהייתי נדיב באותו ערב, אלא בגלל שהתאהבתי.

 

נראה לי.

 

כן. פתטי או לא, התאהבתי אחרי שני משפטים וחצי כולל "היי מה קורה". וזה לא בגלל שהוא חתיך לא נורמלי (נראה לי שההגדרה פה, שוב, חמוד, אולי חמוד+, לא מעבר).

 

אני לא יודע איך בדיוק זה קרה, למה? ואיך? האם זו החרמנות הרגעית? האם לקחתי משהו לפני? (נשלל באותו הרגע) או אולי זו עייפות השעה? בכל מקרה, החלפנו טלפונים ונפרדנו בידיעה שנדבר למחרת.

 

האם אהבה אינסטנט כזו בכלל אפשרית?

הבוקר נכנסתי די מוקדם לאטרף לוודא שלא חלמתי. וזה עדיין כאן. ההתאהבות המשונה הזאת, שאני לא מצליח להבין מאיפה נחתה עלי, לא היתה תקלה של הורמונים, שמרוב עייפות נשלחו לחלק הלא נכון של המוח ללילה חד פעמי, אלא נשלחו ונשארו שם גם היום. יום שביליתי מול שירים שמזמן לא שמעתי, שירים שקפצו לי לראש ותווים שנשלחו לאצבעותיי להקליד על המקלדת כדי להישמע בקול מלא, פעם אחר פעם תוך כדי זמזום (אמרתי לכם אינפנטילי?).

 

ואני שואל, איך מגדירים התאהבות כזו? הרי זו לא אהבה ממבט ראשון. האם אהבה אינסטנט כזו בכלל אפשרית? אולי זו בכלל לא התאהבות, סתם תחושת בטן מופרזת? האם האכזבה בפגישה יכולה להיות (חס וחלילה) גדולה יותר?

 

דיברנו. הפעם עם קול. שיחה קצרה עשירה בשתיקה אך מלאה בחיוכים.

 

He'll look at me and smile, I'll understand...

Then in a little while, He'll take my hand

And though it seems absurd

I know we both won't say a word…

 

אני רוצה, כל כך רוצה.

 

הרגשתי שהיו בשיחה הרבה חיוכים ורצון טוב

השיחה הראשונה היתה מאוד קצרה וכללה בעיקר שתיקות ומבוכה, כי אין ממש מה להגיד, להגיד לו אני אוהב אותך ממבט מקליק ראשון על המקלדת נשמע קצת מטורף, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שהוא יחשוב עלי. חוץ מזה אני לא דברן גדול ושונא דיבורי טלפון ידוע, ובכל זאת הרגשתי שהיו בשיחה הרבה חיוכים ורצון טוב לקבוע מפגש מתישהו בקרוב, דבר שגרם רק להתעצמות ההרגשה הפנימית הנהדרת הזאת שכבר שנים שלא הרגשתי אותה. אוף איזו הרגשה, כמה היית חסרה לי, רק עכשיו אני מבין כמה. הלכתי לישון.

 

משום מה לא התחילו לרוץ לי מחשבות בראש, פשוט נרדמתי. נרדמתי כמו תינוק חסר כל דאגות. עד הבוקר. בלי דאגות כלל, הפלאתי את עצמי, האפשרי? ומיד פיציתי את עצמי בסל מלא בשלל דאגות קטנות עד גדולות. על מה נדבר? מה לספר ומה לא לספר? להגיד לו מה אני חושב עליו ושאני בדרך כלל לא כזה אבל איתו משום מה אני מרגיש שונה למרות ההיכרות או האי-היכרות, ליתר דיוק? מה כדאי ללבוש? (למרות שעל זה פחות חשבתי, אבל הומו, אז צריך להזכיר, סליחה על הקלישאה) וכו'. ועם זאת ההרגשה נשארה כשהיתה, מלאה בביטחון שסוף סוף אני הולך לקראת משהו טוב ואמיתי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

 

הערב זה הולך לקרות. אוטוטו היום בערב. אני מבטיח לעצמי תוך כדי רטט של התלהבות ופחד משולהבים ומשולבים זה בזה. מבטיח לעצמי את הברור מאליו, אבל גם הברור מאליו יכול להשתבש מפחד רגעי, מעצמי, מהסביבה, מהברור מאליו...

 

וכך עובר לו יום ועוד יום. אני מבטיח לעצמי שזה יקרה היום ומוצא את התירוץ הנכון להעביר למחר. ומחר זה בטוח יקרה, מבטיח לעצמי בהקלה קלה. והמחר הופך להיום. והיום... נו ברור מאליו.

 

שלושה ימים עוברים. גדושים בהתפרצויות סתמיות של שתיקה שנופלים על שותפיי בלי שיבינו בכלל מה עשו ואני רק דבר אחד מתנגן לי בראש:

 

Maybe I shall meet him Sunday,

Maybe Monday -- maybe not;

Still I'm sure to meet him one day--

Maybe Tuesday

Will be my good news day

 

אני לא דואג. ברור לי שזה יקרה ובקרוב.

 

אני כל כך דפוק ואידיוט.

 

אני חייב לשלוח לו משהו שיגיד לו היי נכון שאני אידיוט, אבל אני רוצה להיות האידיוט שלך. נכנסתי לאטרף בסביבות חצות רק כדי לכתוב לו הודעה: "אני לא יודע למה אני עושה את זה, אבל זה מרגיש לי נכון (כולל קישורית לשיר the man I love בביצוע עברי לידר). יצאתי סיסי, הא? גם הוא היה באתר. התחלתי להתלבט אם לשלוח לו את ההודעה או לא. פחדתי שהוא יחשוב שאני מטומטם לגמרי, או איזה בחורה רגשנית שנטפלת אליו. לא ידעתי מה לעשות ובינתיים, אחרי משהו כמו חמש-עשר דקות, הוא יצא מהאתר והשאיר אותי עם ההודעה, אצבע על ה-אנטר ורצון עז ל-אנטר. לא שלחתי. יצאתי גם אני מהאתר והתחלתי לפצות את עצמי על לילות המנוחה השלווה שהיו לי בלילות האחרונים.

 

מחשבות התחילו להתרוצץ לי בראש. למה נכנסתי? איזה אידיוט אני. עכשיו הוא יחשוב שוויתרתי עליו ואני סתם אחד לא רציני שממשיך בחיפושיו. למה הוא נכנס? בטח האי-רצינות שלי הבהירה לו שהוא צריך להמשיך לחפש. והעובדה שהוא יצא מהאתר זמן קצר אחרי שנכנסתי פשוט גמרה אותי. הרגשתי שפגעתי בו. הדבר שהכי לא רציתי שיקרה ולעולם לא הייתי מעז לעשות לו. עשיתי, ועוד לפני שנפגשנו. קיבינימט. פגעתי בו. אני לא יודע מה הוא עושה עכשיו באמת ואיך הוא מרגיש בכלל כלפי, אבל בתחושתי הרגשתי שהוא עצוב ופגוע. למה לא שלחתי את ההודעה? אולי זה היה נותן עוד איזושהי תקווה ומציל את המצב?

 

המשך ביום חמישי הבא

 

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יש לי קפצוצים בבטן ומין אושר אינפנטילי
יש לי קפצוצים בבטן ומין אושר אינפנטילי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים