"אמא, אני מציעה למורה שלי חברוּת"

"אני לא מאמינה", פילחה צווחת הפתעה את קירות הבית, "המורה שלי בפייסבוק"!

"אמא, אני חייבת להציע לה חברות" / את חושבת שהיא תאשר אותי? / נראה לך שזאת היא?"

מבול השאלות הקדחתני במהלך הארוחה גרם למקושקשות להתקרש על הצלחות ולנו לשקוע בדיון סוער על גבולות, רשתות חברתיות ומעמד המורה. "שלא תעזי להציע למורה שלך חברות בפייסבוק. זה לא מנומס", סימנתי טריטוריה לחובבת הגלישה הצעירה.

"מה לא מנומס?" החזירה בשאלה. "היא נחמדה. היא בטוח תאשר אותי".

"היא נחמדה, אבל ממש לא בטוח שהיא תאשר אותך ובכל מקרה, אני לא מאשרת לך להציע. בכלל, מאיפה האומץ הזה, להציע למורה שלך חברות בפייסבוק?"

הילדה לא הבינה על מה אני מדברת. איזה אומץ? מנקודת מבטה מדובר בהתנהלות הטבעית ביותר בעולם. מועדון החברים הזה, שמקבל את כולם בלי בחינות כניסה, הוא מבחינתה זירה של שווים בין שווים וכן, המורה שלה והיא ניצבות שם על אותה פלטפורמה.

ניסיתי לדמיין את עצמי מציעה חברות בערוץ תקשורת כלשהו, עם עכבר ובלעדיו, למורה מרים, שחינכה אותי כשהייתי בגילה ומיד גירשתי את התמונה מראשי. רק המבט המצמית שפילח את כל העשורים מאז שנות ה-80 ועד היום גרם לי להחסיר פעימה ליד שולחן ארוחת הערב. הרי עיניה הירוקות והנוקבות, אלא שהיו גם בגב, מסוגלות גם היום להעיר אותי מהשינה העמוקה ביותר.

כמו בהזמנה, שעה וחצי מאוחר יותר, הגיע טלפון מחברתי, מורה במקצועה. "אני פתרתי את זה די מזמן", סיפרה לי כאשר שיתפתי אותה בסוגיית החברות הווירטואלית.

"אין לי פייסבוק. כאשר ראיתי שאני מתחילה לקבל הצעות חברות מהתלמידים שלי, הרגשתי חשופה. מבולבלת. נבוכה. מהר מאוד הבנתי שמדובר בצרה צרורה ועשיתי לעצמי ריג'קט מהרשת".

אז התלמידים שלך הצליחו להעיף אותך מהפסייבוק? צחקתי. ומה הפתרון? אולי תקימו לכם רשת חברתית למורים בלבד? את החברה שלי זה לא הצחיק. היא דווקא נאנחה עמוקות.

כבר מספר שנים היא חווה את התפוגגותו של הדיסטנס, את הפיכתם של המורים לשווי מעמד בין כותלי בית הספר והצעת חברות של תלמידים למורים, בלי למצמץ, היא עוד ביטוי מוחשי ומסנוור להתמסמסות מעמד המורה, שעושה כואב בעיניים.

את מדברת על פייסבוק? בואי רגע לתוך הכיתה. את יודעת שהיום לי, כמורה, אסור למחוק תשובה מהמחברת של התלמיד?

למה? התפלאתי.

כיוון שהמחברת היא הטריטוריה הפרטית של הילד והתשובה, גם אם אינה נכונה, היא היצירה שלו, נשמעה אנחה בצד השני של ה"בזק". ואם אני רוצה לתקן לו את התשובה, המשיכה המורה, אסור לי לעשות את זה במחברת שלו. אני צריכה לכתוב את ההערה שלי על דף נפרד ולדאוג שהוא יצרף אותה למחברת וככה כל המחברות של התלמידים שלי נראות כמו אוסף מקרי של פנקסים ופתקאות.

אני מיואשת. הגישה הזו של התלמיד במרכז הופכת את הילדים והתלמידים לשווי מעמד ושווי זכויות ומכאן קצרה הדרך לכך שתלמידים ירגישו שהם יכולים להציע למורים שלהם חברות. הרי אם אין לי את הסמכות למחוק לו תשובה מהמחברת, מה מפריע לו להרגיש שאנחנו שווים ברשת החברתית?

מוטרדת, אבל יודעת שאמשיך לעקוב, התיישבתי לכתוב את הטור הזה, כאשר אין לי באמת פתרון ביד. אנחנו מנהלים יותר מדי ימי עיון סביב זכויות הילד, אבל מזניחים לגמרי את גבולות הילד. הילדים של היום הם באמת דעתנים יותר, מודעים יותר, מעודכנים יותר, אבל הם גם מרשים לעצמם, כפי שנוכחו רבים מאיתנו במהלך אסיפות ההורים שנערכו בשבועות האחרונים, להתיישב מול המורים שלהם בזקיפות קומה ולהתווכח כשווים בין שווים. כאשר נאמר מצד המורה משהו שאינו מסבר את אוזנו של הילד, הורים רבים אינם חושבים אפילו להעמיד את הילד על מקומו ולגבות את המבוגר האחראי שעומד שנה שלמה ליד הלוח.

וכרגיל, הכל מתחיל בבית. צר לי להגיד, אבל כאשר ההורים לא באמת מכבדים את המורים, למה שהתלמידים יעשו את זה?

מה בכל זאת עושים? מנסים, כל אחד בעצמו, בבית, להחזיר את הכבוד המורי – לדבר בכבוד על המורים, לגבות אותם ולשדר לילד שהם בעלי הסמכות גם בעיניכם. בבית בו ההורים מכבדים את המורים, גם הילדים יכבדו אותם.

•  ענת לב-אדלר, עיתונאית ועורכת, מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת "ידיעות ספרים": "סודות של משפחות מאושרות", "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" ועוד.