הורים תתעוררו, הילדים שלכם בודדים
באיזה גיל זה נחשב פשע להשאיר ילד לבד בבית? ענת לב-אדלר רוצה להזכיר להורים: לפני שאתם בודקים אם הילד לבד, כדאי לברר האם הוא בודד
נתחיל מהסוף: מצוין עושה הוועדה לזכויות הילד של הכנסת כאשר היא מעלה לדיון את השאלה החשובה מאיזה גיל מותר להשאיר ילדים לבד, בלי לעבור על חוק המצפון, שלא לדבר על חוקי המדינה.
החוק היבש פוסק כי אין להשאיר ילד עד גיל 6 ללא השגחה, אבל כמה מאיתנו באמת עושים כמצוותו? בין חברותיי הטובות ביותר יש כאלה שהולכות להביא את הילדים הגדולים מההסעה / קופצות לסופר / יורדות עם הכלב ומשאירות ברשות עצמם, לגמרי לבד בבית, ילדים שעדיין משקיפים על הספרה 6 מלמטה.
לדעתי, במקרים רבים מאוד (תלוי בילד, תלוי בפרק הזמן שהמבוגר האחראי נעדר, תלוי בשעה ביממה) גם גילאי 8 ו-9 ו-10 הם בלתי מתקבלים על הדעת כאשר מדובר בהשארת ילדים בהשגחת עצמם. תקראו לי חרדתית, שמרנית או סתם חופרת, אך ככל שזה נוגע להפקרת ילדים אני שלמה יותר עם הגישה האורתודוכסית הגורסת כי כל המאחר הרי זה משובח.
סביר להניח שמומחי החינוך שיציגו בפני הוועדה את המחקרים המוכיחים עד כמה מסוכן להשאיר ילדים רכים לבד בבית (וילדים הם רכים גם בגיל המופלג 9), יצליחו לשכנע את המחוקק להעלות את גיל הלבד (רצוי לפחות להשוות אותו לרף הגיל בו מותר לחצות כביש לבד) ולהחמיר את מידת העונש כלפי הורים שלא יעמדו בתנאים.
ימים יגידו האם אכן הורים שיפרו את החוק ייענשו על כך במלוא חומרת הדין וממש יישלחו למאסר בפועל (מה שכמובן לא קורה היום), אבל ערב החופש הגדול, הרשו לי להרחיב את המנעד ולהכניס לדיון, לצד הלבד, גם את אחותו הקטנה - הבדידות.
כי לצד חטא השארת ילדים ללא השגחה, מתקיים על המסלול המהיר של החיים גם פשע שנתפש זניח יותר, אבל הוא אכזרי לא פחות - של השארת ילדים בבדידותם, גם כאשר אנחנו משגיחים עליהם פיזית.
רגע לפני שנכרך סביבנו שובל הזמן הבלתי נגמר של יולי-אוגוסט, הניחו רגע יד על הלב וחשבו כמה פעמים במהלך היום, השבוע, החודש, אנחנו נמצאים עם הילדים שלנו באותו מרחב, באותה דירה, באותו חדר, אבל בעצם לא ממש קיימים שם עבורם? כמה פעמים הם איתנו, אבל הם לגמרי-לגמרי בודדים? כמה פעמים הם כמהים שנאזין להם ולא רק נשמע אותם, שנעיף יותר ממבט חטוף בציור/מבחן/פצע על הברך/משחק על המחשב, שנשוחח איתם ולא רק נוריד פקודות, אבל אנחנו רק מניעים בחוסר סבלנות את הראש המפוצץ שלנו, מנפנפים באוויר בסלולרי הרותח שדבוק לנו לאוזן ומהסים את הדור הבא שמנסה להשחיל מילה בין הפרויקט הדחוף בעבודה לפרויקט העוד יותר דחוף בעבודה.
הילדים שלנו, ואני כמובן מדברת גם בשם עצמי, נמצאים הרבה מדי זמן בבדידותם, גם כאשר אנחנו ביחד. בטח כאשר בוחנים את העניין בפרספקטיבת השנים והזמן.
והחרטה, כמובן, מגיעה באיחור. אי שם בשעת ההשכבה או הפרישה לשינה, כאשר הם כבר עייפים וסגורים כמו צדפה מקולקלת ומסרבים לענות על השאלה הלאקונית שנזכרנו להפנות אליהם, ושמורכבת מגרסאות מתחלפות של: "אז איך היה לך היום"?
"בסדר", הם מטיחים בנו את התשובה שמגיעה לנו, מורידים את תריסי העיניים ומתמסרים ללפיתת חלום.
אחרי כל פעם כזאת בה התכסיתי על סף מיטתם בתחושת החמצה, מכה על חטא ועל עוד ערב מבוזבז בו בחרתי להתמקד בזולל אנרגיה חיצוני-תורן במקום להסתכל לילדיי בלבן של העיניים ולזהות שם את שעון החול האוזל של ימי התום, הבטחתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה. מחר, נדרתי, אקדיש להם את מלוא עצמי. במקרים רבים מדי, היה זה נדר-שווא, שהחזיק מעמד עד הצלצול הבא של הנייד, עד המייל החשוב הבא שנחת בתיבה או עד שנקיפות המצפון שלי באמת הצליחו להעיר אותי לזמן קצוב מתרדמת החיים המודרניים, זאת שגורמת לכולנו להתבלבל, ולהחליף בין החשוב והדחוף.
אז בפעם הבאה שאתם מרגיעים את עצמכם שזה בסדר שהילדים מבדרים את עצמם מול הרסטורנט-סיטי/הטלוויזיה/הקיר הלבן/הסוטה התורן באינטרנט משום שאתם ממש-ממש עסוקים ולא יכולים להתפנות עבורם, זכרו שהבדידות מסוכנת פעמים רבות לפחות כמו הלבד.
האסימון נפל? עכשיו עופו מהמחשב ולכו להציע לילדים שלכם את המטבע היחידי שתקף ביחסי הורים-ילדים – את הזמן שלכם.
לפנייה לכתב/ת 
