למה ילדים צועקים? כדי שישמעו אותם
בסביבה חינוכית של מבוגרת אחת על 35 ילדים בכיתה, אם ילדים לא יצעקו - יש סיכוי סביר שפשוט לא ישמעו אותם. אריאנה מלמד חוקרת, מסבירה ומפתחת את תיאוריית מפלס הרעש של חודש אוגוסט
אחרי כמה שנות הורות ברוכה וסוערת, נדמה לי שגיליתי את הנוסחה: גם אם נוסיף בחופש רק ילד אחד לחבורה שמשחקת יחד, כל תוספת של בן אנוש נמוך לחבורה מכפילה מיד את מפלס הרעש. מה שהתחיל בשניים ובצחקוקים של דציבלים נמוכים ועדינים, הופך לצוות גיל של שלושה, לצרחות עונג מקפיאות דם של ארבעה ולהלמות תול"רים של חמישה.
מי צריך מגבר?
שישייה של בני שמונה בסלון בית ממוצע כבר זקוקה למפעיל, מאלה שההורים מודים לו אחר כך בהתרגשות במכתבים המתפרסמים באתר שלו והרוח הכללית שלהם היא "תודה על שכמעט לא שמענו אותם". ואף על פי כן, הנה הם יושבים ממש עכשיו וממש כאן, שלושה במרחק נגיעה ממני, ליד המחשב, משחקים טאקי בהמולה ענקית ומציצים מדי פעם בשורות האלה ושלושה על שרפרף הפסנתר וכולם מפיקים מעצמם וממנו את כל השאון האפשרי מן הצירוף הזה, בתוספת מיקרופון קריוקי שלא מחובר לשום מגבר. מי צריך מגבר, למען השם, כשיש בסביבה שישיה ישראלית עם ריאות בריאות, ברוך השם?
את האורחת מאנגליה ציידנו באטמי אזניים, חדר סגור ומזגן בתור רעש לבן. יותר מזה לא יכולנו לעשות והיא גם לא ביקשה, כשהחלה להחוויר מעט והודיעה שהם באמת נראים נורא מאושרים ומלאי חיים, אבל היא ממש לא יכולה ככה והיא ממש לא מבינה למה ילדי ישראל, איך לומר זאת בעדינות, צורחים. במקום לדבר.
מזל שלא הוסיפה את children should be seen, not heard, שהיה חביב על מחנכים אנגלים החל מן המאה ה-15 ועד לעידננו הנאור, ללמדכם שלא רק ילדי ישראל ולא רק בדור הזה נשמעים ברמה, אלא ככל הנראה ילדי כל העולם כאלה.
צווחה לא עזרה? ננסה שוב
למה הם כאלה? הריאות הבריאות של גורי יונקים ויכולתם להפיק קולות גדולים ועצומים הם אביזר אבולוציוני מוצלח ביותר, שנועד להזעיק אמא או דודה (במקרה של אריות ופילים, שחיים במשפחות מורחבות), כדי לשמור על קטינא מפני סכנות או להאכיל אותו. או לעצבן אותה. אבל במקרה של גור האדם הישראלי הממוצע, יש עוד כמה סיבות.
את הראשונה תוכלו לפגוש בדרך כלל בקניון, בגובה אמרת החצאית של האם או הברמודה של האב. שם שוכן יצור אנושי שדורש תשומת לב מיידית כי זו זכותו הבסיסית, ולמעלה, גבוהים כאלים ומרוחקים כמוהם, מצויים מבוגרים שמנסים לנהל את ענייניהם כאילו הוא לא קיים או אמור להבין שעכשיו הוא שותק והם קונים מסך LCD שתובע את מלוא ערנותם. כשהוא לא משיג את מבוקשו הוא נוקט באסטרטגיית "עוד מאותו דבר". צווחה לא עזרה? ננסה שוב. ונגביר.
במקרים העצובים והנפוצים מדי ירכן מבוגר לעברו וינזוף בו. קל לנזוף באנשים נמוכים, אבל מה הם לומדים מזה? שכאשר הם צועקים, מתייחסים אליהם.
אחת נגד שלושים וחמישה
עכשיו נגביה את הגור הישראלי קצת ונוביל אותו לגבעת הצעקות הידועה כגן ילדים: שם הוא כבר לא אחד מול שני הורים, אלא אחד משלושים וחמישה בערך מול שתי גננות. אף אחד לא יכול לשרוד בתוך סיר הלחץ הזה מבלי להישמע ואף אחד לא באמת נשמע, אלא אם כן הוא צורח, וכשכולם צורחים לא שומעים דבר, מה שמכריח את הגננות להגביה דציבלים בעצמן ולשמש דוגמה אישית איומה. וכשהדרדקים שבים לביתם הם באמת כבר לא מסוגלים להנמיך טונים אחרי שהשתכנעו שרק צעקות באמת עובדות, ולא משנה שהגננת אומרת שלא יפה לצעוק.
וזה בדיוק המקום בו מתקיים הבדל משמעותי בין ילדינו לבין ילדי הבריטים, למשל. בפעוטונים, בצהרונים ובגנים, היחס המוקפד הוא מבוגר אחד לכל שישה ילדים מתחת לגיל שמונה. אצלנו, אחד לעשרה זו המלצה בלבד. בגן שיש בו 21 ילדים לא יתווסף עוד תקן של מטפל מוסמך בילדים. עכשיו תתרגמו את הנתון הזה לצעקות, את הצעקות – להרגל, ואת ההרגל למכת מדינה.
כשהם מגיעים לבית הספר היחס הוא מבוגרת אחת על שלושים וחמישה ילדים בקירוב. בשלב הזה בחייהם הצורך לצעוק טבוע בהם בעוצמה. הם יפיקו רעשים במידה שתחריש את אוזני המבקר המזדמן בבית ספר, והם ימשיכו להפיק אותם בכל מקום בו לכאורה מותר להרעיש ולחזור הביתה בגרון ניחר, כאילו הצרידות היא סממן של כיף-חיים.
והמבוגרים? קל להבחין בין מי שהתחנכו בתרבויות חרישיות משלנו ובין מי שגדלו כאן על פי הדציבלים, אבל גם כשממש אין צורך, ימשיכו מבוגרי ישראל לצעוק. למשל, בבית הכנסת. הרי היושב במרומים מסוגל לשמוע תפילה חרישית, לא? ובכן, לא. כך לפחות עולה מזעקות התחנונים וקולות הנהי, השבר וגם השבח של המאמינים.
וכשיהיו למבוגרים הללו ילדים, הם כמובן יצעקו אליהם ועליהם. עוד לפני גיל הגן, עוד בשלב בו פעוטות באמת מחקים את מה שעיניהם רואות – ואוזניהם שומעות – בבית.
ולמרות שאני יודעת את כל זה ובחדר הסמוך מנסה האורחת לנוח, ברגע מסוים – בערך לפני עשר שורות – כבר לא יכולתי להמשיך ולקום מדי דקותיים מעם המחשב ולבקש קצת יותר שקט, מפני שאיש לא שמע אותי בתוקף הרעש הכללי. עשיתי את מה שאמהות רבות מדי עושות באוגוסט, כשהבית מתמלא בדרדקים עליזים, בריאים ורעשניים להפליא, וצווחתי, אפשר לקבל פה קצת שקט ב-ב-ק-שה?
שישה זוגות עיניים נדהמות הופנו אלי כמעט מיד. הס הושלך, וממנו בקע לבסוף קולו של אחד הבנים בחבורה – ברור, אבל למה את צועקת?
לפנייה לכתב/ת 
